אנטישמיות 2010: יום השואה אקטואלי מתמיד
אולי אם נפסיק לשנוא אחד את השני, בעיקר בלא סיבה ובלי שהכרנו אותו קודם, יהיה לנו יותר טוב
רק אצלנו, במדינת היהודים, שהוקמה בצל התופת הגזענית הנוראה , כנראה שהכל מותר. האפליה על רקע מוצא, דת ואפילו על רקע מגורים באזור מסוים חוגגת בראש כל חוצות – ואין פוצה פה ואין מגנה.
אם נרצה או לא - אנחנו מדינה של מהגרים. הגענו מארבע כנפות הארץ – אם זה מפולין, מהודו, איראן ואפילו ממרוקו, דרום אפריקה ויבשת אמריקה הרחוקה. רצינו להקים פה כור היתוך, סוג של סגסוגת חדשה שתחזיק מעמד אל מול הקמים עלינו לכלותינו. במקום זה – אמנם הצלחנו להקים את כור ההיתוך אבל כולנו נשרפים בתוכו.
זה קרה לפני כמה שבועות לערך. בחור צעיר, פיקח ומשכיל ניגש אלי יום אחד באמצע הקמפוס והתחיל לשפוך את ליבו. הוא אמר לי שהוא שונא. הוא שונא את אותם טפילים, אלה שמוצצים כמו עקרבים את הכסף שהוא עובד עליו בזיעת אפו בעוד הם יושבים כל היום ולא עושים כלום. הוא תיאר אותם כחיות אדם, הכלואות בתוך גטאות משלהם ואינם מוכנים לשאת כמוהו בנטל. הוא צחק על לבושם השחור, המצחיק והמשונה וטען כי אם ידבירו אותם יהיה מוטב לכולם ואף אחד לא ירגיש בחסרונם. העצוב הוא שהוא ממש לא רצה להכיר אותם ולא רצה אפילו לבדוק נתונים מדעיים המוכיחים את טענתו ההפוכה. האדם המלומד הצר את עולמו כעולם נמלה.
אנשים שהיו בסביבתנו פערו עיניים בתדהמה אבל לא העזו לומר מילה. גם אני התחלה
לא האמנתי למשמע אוזני אך ידעתי שדברים שכאלו לא יכולים להיזרק לחלל האוויר ללא תגובה. לא יכולתי שלא להעלות אל מול עיניי את אותן התמונות – אותן תמונות שאנו רואים פעם בשנה, ביום הזיכרון לשואה. אותם סרטי התעמולה המסבירים בחינניות מדוע היהודים הם האחראים לכל הצרות בעולם ומדוע יש להשמידם. אני לא יודע אם הם פחדו או שמא הסכימו איתו בשתיקתם אבל דבר אחד אני כן יודע – משהו רע קרה והעולם שתק.
הבעיה היא שהוא לא לבד. אנחנו שונאים מכל הבא ליד: אם זה את אותו פועל זר שהגיע לארץ עם כותונת לגופו ע"מ לפרנס את משפחתו בכבוד או את אותו העולה החדש, שאנו מייחסים לו אלימות אכזרית שלא ידענו בעבר מארץ רחוקה.
גם את אחינו, זה שגר בדירה שממול או בבית שליד אנחנו נאהב עד שזה יגיע לשאלה האם בנו ראוי ללמוד עם בנינו באותה הכיתה ולשחק איתו באותה החצר – וזה רק בגלל שפאותיו לא מסולסלות בכיוון הנכון או בשל העובדה שאינו מצליח להיפטר מהח' וע' שנדבקו בו עם השנים.
מי מאיתנו לא רוצה שהשלום יבוא? הרי אנחנו מתפללים לכך בכל יום. כנראה כשאנחנו מגיעים כבר לקטע הזה, אנחנו עייפים מרוב הבקשות או שאנו לא באמת אנחנו מאמינים בזה ולכן אנחנו קצת מחפפים. טייקונית רוחנית אחת אמרה פעם "שהשלום מתחיל בתוכנו" ולמרות שלא ממש הזדהיתי עם הקטע המיסטי שלה, אני מתחיל לחשוב שאולי היא צודקת. אולי אם נפסיק לשנוא אחד את השני, בעיקר בלא סיבה ובלי שהכרנו אותו קודם, יהיה לנו יותר טוב. אם נמגר את השנאה מתוכנו, אולי יום אחד גם לא ישנאו אותנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם