זו חובתנו לניצולי השואה
כל אחד מאיתנו מיטלטל בין מצבים רגשיים ופיזיים כשהוא נזקק לטיפול רפואי. על אחת כמה וכמה ניצולי השואה. מגיע להם יותר
אבל לצד כל אלה מזדקר ומעיב כתם אחד גדול ובלתי נמחה: מעמדם של ניצולי השואה במדינת ישראל והיחס שלנו כלפיהם. אפשר וצריך היה לעשות יותר. מנתוני הוועדה הבין-משרדית לפתרון מצוקת ניצולי השואה (מאי 2007) אנו למדים שבמדינת ישראל חיים 256 אלף ניצולי שואה. כ-60 אלף מהם ( 23%) חיים בעוני. כ-36 אלף (14%) סובלים מחוסר בטחון תזונתי.
ובינתיים הזמן אינו עוצר מלכת. הניצולים מגיעים לגבורות, הם עייפים, מותשים ונזקקים למערכות תומכות, ובעיקר למערכת בריאות טובה, זמינה ורגישה למצוקותיהם. לא כולם מסוגלים לדרוש את אשר מגיע להם, או שאין להם את הכוחות הפיזיים וכוחות הנפש לעשות כן. רבים מהם, אולי אפילו רבים מאד, מסתגרים בד' אמותיהם בכאב, מבלי שמישהו יוזם פנייה אליהם, מתדפק על דלתם, ומציע סיוע ועזרה. אסור להשלים עם כך.
כל אחד מאיתנו בהיותו נזקק לטיפול במוסדות רפואיים, מיטלטל רגשית ופיזית בין קשת של רגשות: מתקווה לייאוש, מכאב לטשטוש, מחוסר אונים לצער עמוק. קל וחומר ניצול שואה, שסוג של כליאה הנכפית עליו בשל מצבו הבריאותי מביאה אותו למצבי לחץ מועצמים: יציאה מהבית, חיים על פי הוראות ופקודות של אנשים זרים (צוותים רפואיים), חיים בפיג'מה ועוד אסוציאציות טורדות ומעיקות. אם נוסיף לכך את המציאות היומיומית הלא מחמיאה של בתי החולים – מסדרונות עמוסי חולים, צפיפות מעיקה בה אין הפרדה בין נשים וגברים, חוסר פרטיות, רעש והמולה מסביב – נבין היטב שניצולי השואה יתקשו להתמודד עם מצב כזה המזכיר נשכחות ועלול ליצור אצלם סערת נפש גדולה. זה בפירוש לא מגיע להם.
ועידת התביעות שמה לה למטרה לפעול במהירות וביעילות, לשפר תנאיהם של ניצולי השואה, על פי אמות מידה המבוססים על חשיבה ובדיקה מעשית של צרכי הניצול, כאשר שירותי בריאות מהווים נושא חשוב וחיוני דווקא לקבוצה זאת. ראשי ועידת התביעות הבינו שכסף קטן יכול לעשות הבדל עצום ומהווה תרומה גדולה, ועל כן הם מאפשרים בשנים האחרונות למוסדות הרפואה הציבוריים לבנות ולשפץ מחלקות אשפוז, בהן אחוז ניכר מן המאושפזים הם ניצולי שואה, ולהביאן לסטנדרט נאות.
הגדילה לעשות ועדת התביעות והתנתה כל מענק במחויבות של המקבל – מרכז רפואי זה או אחר – להירתם בשיעור שהוא לפחות 50% מגובה המענק. המציאות מוכיחה שהתוכנית הזו היא הצלחה גדולה מאד. יש בה התחשבות עצומה וגילויי חמלה אנושית כלפי ניצולי השואה. ניצולי השואה מהווים אחוז גבוה מהמאושפזים במחלקות אלה, כאשר השלמת התקציב על ידי הנהלת בית החולים מממנת את שיפור תנאי האשפוז עבור המאושפזים שאינם ניצולי שואה.
"ר"מ 2" לניצולי השואה
עמיתי ואני במרכז הרפואי שיבא חשים חובה לעשות כל שלאל ידינו כדי לסייע לניצולי השואה ולהקל על סבלם. זה הרקע לבנייתה של תוכנית בת ארבעה שלבים, המופעלת הלכה למעשה בבית החולים שלנו:
שלב א': איתור ממוחשב של החולים העונים לקריטריונים של ניצולי שואה.
שלב ב': מפגש אישי של עובד סוציאלי ייעודי עם החולה ובני משפחתו במהלך 24 השעות הראשונות לאשפוז.
שלב ג': איסוף ותיעוד מידע רב-תחומי על החולה במעגלי חייו הכלכליים, הסיעודיים, החברתיים, הפרה-רפואיים, השירותים הרפואיים בקהילה וזכויותיו כניצול שואה מגופים ציבוריים בארץ ובחו"ל. כמו כן מתועדת ההיסטוריה האישית שלו וחוויותיו כניצול שואה.
שלב ד': קביעת תוכנית פרטנית של צרכים, הדרכה והכוונה בקבלת שירותים בקהילה ועזרה במימוש הזכויות. מתוך 100 ניצולי
שואה ביחידת זמן נתונה – 70% לא היו מודעים למלוא זכויותיהם והודרכו בהתאם.
לחיילים המאושפזים בארץ יש את המוסד הידוע "ר"מ 2", מערכת מקצועית, מיומנת ותומכת, הדואגת לכל צרכי החייל המאושפז והקשר עם בני משפחתו. מה שאנחנו מבקשים לעשות זה "ר"מ 2" לניצולי השואה. זה אפשרי וזה קורה.
"הייתי צריכה להגיע לאשפוז כדי שסוף סוף אקבל את המגיע לי" – אמרה לי באחרונה ניצולת שואה. לחצתי את ידיה בחום ולבי רחב. שתי עובדות סוציאליות המאתרות את ניצולי השואה וניגשות אליהם, קושרות עימם קשר בלתי אמצעי ומפרטות באוזניהם את זכויותיהם תוך מתן סיוע צמוד, זה ההבדל הגדול.
אני מקווה ומאמין שפעילותה הברוכה של ועידת התביעות, בהקצאת כסף קטן שמהווה תרומה גדולה לניצולי השואה, זו עזרה משמעותית לתיקון העוול.
הכותב הוא מנהל המרכז הרפואי שיבא
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם