לזכור את החיים
טבעי עבורנו לזכור את ששת המיליונים, קורבנות הנאצים. אבל נראה ששכחנו את ניצולי השואה שעוד חיים כאן. הצצה אל פרויקט התנדבות מיוחד
היא לא ידעה שהוא עבר את אחת מהצעדות המזעזעות, ואת גטו טרנסניסטריה הנורא. היא לא ידעה שביום אחד שהלך לחפש קליפות תפוח אדמה כדי להאכיל משפחה שלמה - הוא עבר ליד חיילים רומנים משתפי הפעולה הנאמנים של הנאצים - וניצל רק בזכות כלב שהחביא אותו במלונה שלו. והיא לא ידעה עוד כל כך הרבה סיפורים, שרק עכשיו מתחילים לצאת.
סיימתי 12 שנות לימוד בבית ספר שעודד את המעורבות החברתית ואת לימוד התרבות היהודית. שירתתי שלוש שנים בצה"ל, עברתי עשרות טקסים מרגשים, ביקורים ביד ושם ובקיבוץ לוחמי הגטאות, שמעתי עדויות וקראתי אין ספור ספרים ושירים על השואה. ניתן לומר שעל הנייר, ביחס לצביור הרחב אני "במצב טוב" מבחינת ידע על השואה. הידע שלי בנושא נתן לי תמיד הרגשה כאילו "אני עושה את שלי".
הנה - אני זוכרת, לומדת, מתרגשת מעוד סיפור קורע לב, מצטמררת בצפירה ותמיד בוכה ב"לכל איש יש שם". ומה עוד אני יכולה לעשות בתור דור שלישי? הרי לא אוכל להחזיר את הגלגל לאחור ולא אוכל לתת לסבי פת לחם שם, כשהוא מסתתר במלונה, רועד מפחד. אני מאמינה שזו גם "השואה" של רוב בני דורנו, וזה לגיטימי לחלוטין. מתבוננים מהצד, לא לגמרי מבינים, מנסים להיאחז ב"מה שלימדו אותנו", ובאמת אחת לשנה, ביום השואה מתרגשים, לפעמים עד דמעות, חושבים מחשבות קיומיות - איך זה יכול היה לקרות, והאם זה יכול לקרות שוב.
שומעים את ההשוואות הפוליטיות, מוצפים בסיפורי זוועה ומנסים להתחבר כמה שיותר לחוויה הרגשית שעוברת מדינה שלמה. אומרים לעצמנו שאולי כדאי שנדבר עם סבא וסבתא שלנו יותר, ושבכלליות כדאי להתייחס יותר יפה לזקנים, הם עוד מעט לא יהיו איתנו. יש אנשים שהתחושה הקשה של יום השואה נשארת איתם עוד מספר ימים, אפילו שבועות. אבל לצערי במציאות שלנו, בה הכל משתנה במהירות, וכל יום בעיתון יש זוועה חדשה, וצריך גם לדאוג לכסף, ולהנות גם מידי פעם, אנחנו לא שמים לב שהזמן בורח לנו בין האצבעות. מרוב ששקענו בשיגרה התובענית - הגיע עוד יום שואה. ושוב ה"פיק" הזה וההתרגשות. והמחשבות וההחלטות.
בשנים האחרונות, בעקבות השינוי שהייתי עדה לו אצל סבא שלי, התחילה להתגבש בי תחושה ש"אני חייבת לעשות משהו". השיחות בינינו נהפכו להיות רוויות במשפטים כמו "עוד מעט אני ממילא לא אהיה פה" ו"יש לי גם ככה עוד כמה שנים". ובלי ששמתי לב, בין יום שואה למשנהו, סבא שלי, שתמיד היה מבוגר אבל אף פעם לא זקן - הגיע לגבורות. כל ההחלטות שלי, וההבטחות שיום אחד אקשיב לסיפור שלו כמו שצריך, ואחשוב על דרך להעביר אותו ואת זכרון השואה הלאה, הולכות ומתרחקות, כי עוד מעט פשוט לא יהיה לי למי להקשיב, במי לתמוך ומה להעביר הלאה.
ביום הראשון שלי באוניברסיטה, כסימן, נתקלתי במקרה בורד, שמרכזת את פרויקט "זכור וכבד" בבית הלל בירושלים במסגרתו סטודנטים נפגשים אחת לשבוע עם ניצול שואה, ומלמדים אותו מחשבים ופעם בשבוע לומדים על השואה, בשילוב טקסטים יהודיים.
על אף שאני לא מבינה כלום במחשבים, זה היה עבורי תירוץ מצוין "לעשות משהו". וככה פגשתי את פנינה ויעקב. הקשר בינינו והאהבה נרקמו מהר מאוד. הפגישות השבועיות שלנו, שכביכול נסובות סביב המחשב גולשות לשיחות נפש. באחת השיחות, עלה נושא
הם דיברו איתי על נתונים, על הסטטיסטיקה העגומה, אבל בעיקר לקחתי מהם את הכאב. תחושה שהחברה שכחה אותם. אנחנו, הדור השני והשלישי. שכחנו אותם. אני.
יש נטייה לזכור את המתים. את ששת המיליונים קורבנות הנאצים. בזיכרון הקיבוצי זה הדבר העיקרי שהתגבש וזה טבעי. אבל בכל יום מתים עשרות ניצולי שואה. הטקסים, הלימוד, השירה והספרות הם נדבך חשוב מאוד בזכרון השואה ובהנצחתה, אך אינו מספיק. סבי הוא לא היחיד שמתמודד יום יום עם הזכרון. וגם לא פנינה ויעקב.
בישראל חיים למעלה מ-200 אלף ניצולי שואה, אותם אלו שאת סיפוריהם כל כך חשוב לנו להקריא בדרמטיות בטקסים. אז אולי לא אוכל עוד לתת פת לחם לסבי הילד, אבל לפחות אתנחם בעובדה שאני יכולה להעניק לאנשים סיוע לממש זכויותיהם הכלכליות, שעבור הנזקקים שבהם, יכול להיות משמעותי אף כפת לחם. וגם בהיבט הנפשי. כדי שהם יידעו שלא שכחנו אותם. כדי שאנחנו נדע שלא שכחנו.
לירון מרק היא סטודנטית למשפטים באוניברסיטה העברית ומרכזת פרויקט התנדבות מטעם ארגון ברירה בשיתוף פרויקט "לעד" של המשרד לענייני גמלאים והסוכנות היהודית. הפרויקט מסייע לניצולי השואה בבירור הזכויות העומדות לרשותם באמצעות הפעלת רשת של מתנדבים, המלווים את הניצולים ומחזקים את הקשר האישי עמם. להתנדבות: 1700-505-202
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם