על הגבורה: סיפורם של ששת מדליקי המשואות
הם נלחמו בנאצים ואיבדו את הקרובים להם ביותר – על חייהם של אליעזר איילון, ליאו לוסטר, ברוך שוב, יעקב צים, שרה ישראלי וחנה גפרית
אליעזר איילון
אליעזר (לייזר) איילון נולד ברדום שבפולין בשנת 1928, למשפחה בת שש נפשות. הוריו רבקה-לאה וישראל הרשנפיס היו ציונים שומרי מסורת. בבית הכנסת שימש אליעזר נער מקהלה והיה חבר בתנועת הנוער "בני עקיבא". בשנות ה-30 ניסו הוריו להשיג אישור עליה לארץ ישראל ללא הצלחה.
באוגוסט 1942 נסגר הגטו. בעלי תעודת עבודה היו רשאים לצאת מן הגטו, אך אליעזר סירב להיפרד ממשפחתו: "מה שיקרה לכם - שיקרה לי", אמר להם. במשך שעות ארוכות הפצירו בו בני המשפחה שיציל את עצמו. לבסוף אמרה לו אמו: "אם יש מישהו במשפחה עם סיכויים להינצל - זה אתה. כך זה נועד להיות. יהיו לך חיים מתוקים".
היא ליוותה אותו אל השער ונתנה לו ספל דבש. באותו הלילה גורשה האם לטרבלינקה ושם
נרצחה עם בתה ואחד מבניה. בינואר 1943 גורשו אביו ואחיו לטרבלינקה עם יתר תושבי הגטו. אליעזר הועבר למחנה בליז'ין שליד קיילצה, שם שימש סנדלר. באביב 1944 הועבר למחנות פלשוב, מאוטהאוזן ומלק שבאוסטריה.
באפריל 1945 נערכה סלקציה בה נרצחו החולים והחלשים, והאחרים הוצאו לצעדת המוות. אליעזר שבר את רגלו לפני כן, אך הצליח להגיע למחנה אבנזה. ב-6 במאי 1945 שוחרר המחנה על ידי חיילים אמריקנים.
"קבוצת חיילים מהבריגדה היהודית אספו אותי עם עוד נערים. הם לקחו אותי מהגיהינום
והכינו אותנו לעלייה ארצה. אני זוכר את השמחה, את הריקודים ואת השירים שהיו כאשר קיבלנו
ב-8 בנובמבר 1945, בעליית הנוער של הסוכנות היהודית, הגיע אליעזר לארץ ישראל ולמד בבית ספר חקלאי. במלחמת העצמאות הוא לחם בחטיבת עציוני. הוא שוחרר מהצבא בשנת 1949. "הקמתי משפחה, ילדים ונכדים, ובמשך 37 שנים לא סיפרתי לאיש מה עבר עליי, עד שהבנתי שחובתי לספר לכולם למען יידעו. הייתי לאיש עדות", אמר.
בעשורים האחרונים אליעזר מרצה בבתי ספר ובבסיסי צבא. הוא מוזמן לקהילות בארצות הברית ונסע לפולין עשרות פעמים, בתפקיד של מלווה משלחות ואיש עדות.
"ב-1993 נסעתי עם אשתי, ילדיי ונכדיי למחנות ונכנסנו דרך השערים המקוללים של פלשוב ומאוטהאוזן. החלטנו לשיר את התקווה. בסוף אמרתי לילדיי: 'אנחנו הבסנו את היטלר, אנחנו ניצחנו במלחמה. אתם סמל הניצחון'".
על קורותיו בשואה כתב אליעזר את הספר "ספל הדבש", שפורסם בארצות הברית, ישראל, מקסיקו וקוסטה-ריקה. בקיץ 2009 נסע אליעזר לפולין עם משלחת קציני צבא והגיע לטרבלינקה ביום השנה לרצח אמו.
בתום הטקס הצדיעו לו מפקדי המשלחת. אליעזר, נרגש עד דמעות, סיפר כי כשעמד שם – לא היה לבדו: "גם אמי הייתה אתי". אליעזר נישא לרבקה, ואב לבן, בת, חמישה נכדים ושלושה נינים.
ליאו לוסטר
ליאו לוסטר נולד בשנת 1927 בווינה שבאוסטריה למשפחה מסורתית וציונית. הוא היה בנם השני של משה, סוחר טקסטיל, וגולדה. היה פעיל בתנועת הנוער "גורדוניה" ומחניכיו של אהרון מנצ'ר שפעל למען הצלת יהודים לפני ובמהלך השואה. עם סיפוח אוסטריה לגרמניה ("האנשלוס") פוטר האב מעבודתו ומצא עבודה כפקיד רווחה בקהילה היהודית.
בשנת 1942 גורשו ליאו והוריו לגטו טרזין. ליאו עבד במטבח ובחלוקת סירי אוכל והצליח להעביר את תלושי המזון שלו להוריו ולחבריו. בספטמבר 1944 (יום כיפור תש"ה) גורש ליאו עם אביו לאושוויץ. האב נשלח בסלקציה לתאי הגזים. על זרועו של ליאו קועקע מספר, והוא נשלח למחנה גלייביץ מספר 1, שם שימש מסגר במפעל RAW לתיקון קרונות רכבת. בינואר 1945 הוצא לצעדת המוות והגיע למחנה בלכהמר.
אסירים רבים סירבו לצאת למסדר, והגרמנים הבעירו את הצריפים וירו בנמלטים. למזלם הוכנסו ליאו וחבריו למחסן ובו בקבוקי סודה, וכך הצליחו לכבות את האש בעזרת ונותרו להסתתר בצריף. לאחר כמה ימים הסתלקו השומרים, וליאו יצא לחפש אוכל לחבריו החולים והמותשים.
באחד הצריפים נתקל באיש אס-אס שירה בכל מחפשי האוכל. ליאו השליך את עצמו אל בין ההרוגים וכך ניצל ממוות. יום אחד העזו ליאו ואחד מחבריו לצאת מהמחנה. הם שמעו מכוניות קרבות ונמלטו ליער הסמוך. ליאו ראה שעל המכונית הראשונה היה סמל הכוכב האדום. הוא יצא עם חברו מהיער, הצביע על עצמו וצעק: "ז'יד, ז'יד" (יהודי, יהודי). הקצין הרוסי שירד מהמכונית ענה ביידיש: "גם אני יהודי".
אחרי המלחמה נדד ליאו ברחבי פולין וגרמניה. כששמע שנותרו ניצולים בטרזין, והוא החליט לנסוע לשם. בטרזין נאמר לו שאמו שרדה את המלחמה. הוא מיהר אל מקום המצאה וכשראה אותה התגנב מאחוריה, כיסה את עיניה בכפות ידיו, והשניים נפלו זה בזרועות זה.
לאחר חודש שב ליאו לווינה, לבית ילדותו, אך דבר לא נשאר מרכוש המשפחה. הוא ואמו עברו למחנה העקורים דגנדורף שבבווריה, שם הצליח ליאו לאתר את כתובתה של אחותו בארץ ישראל. הוא החל לעבוד במשרדי אונר"א והג'וינט ברגנסבורג ובמינכן. ב-1949 עלו ליאו ואמו ארצה ונפגשו עם האחות חיה, אותה לא ראו כ-10 שנים.
ליאו החל לעבוד כנהג וכאחראי משק של בית חולים "מלבן" של הג'וינט. בהמשך עבד 30
שנה בשגרירות האוסטרית, עד יציאתו לגמלאות בשנת 1991. ליאו הוא ממקימי עמותת יוצאי אוסטריה וחבר פעיל בהנהלתה. הוא מסייע במיצוי זכויות של ניצולי שואה מול ממשלת אוסטריה ועוסק בהנצחת יהודי אוסטריה שנספו בשואה. לליאו ולאשתו שושנה בן, בת ושלושה נכדים.
שרה ישראלי
שרה ישראלי נולדה בשנת 1937 בפשטארז'בט (Pestszenterzsebet כיום פרוור של בודפשט) שבהונגריה בשם קטי, בתם של לאסלו ואילוש שמיין. המטפלת של שרה ושל אחיה הגדול איוואן, גיזלה ("גיזי") בנקוביץ, גרה בבית המשפחה. אביה של שרה היה רוקח במקצועו ושותף בבית מרקחת. עם כיבוש הונגריה בידי הגרמנים, במרס 1944, נאלץ האב למכור את חלקו בבית המרקחת לשותפו מכיוון שנאסר על היהודים להיות בעלי נכסים.
בראשית מאי 1944 הוקם הגטו בפשטארז'בט, ושרה ובני משפחתה הוכנסו אליו. בראשית יוני הועלתה המשפחה לקרונות משא ונלקחה לבית חרושת ללבנים במונור, מחנה ריכוז בדרך לאושוויץ. במקום להישלח לאושוויץ הוסעו בני המשפחה במשאית לבודפשט ושוכנו במחנה ברחוב קולומבוס.
עד היום מנקרת במוחה של שרה השאלה מדוע הם לא נשלחו לאושוויץ כמו כל תושבי הגטו. לאחר שנים רבות התברר לשרה כי משם היו אמורים בני המשפחה לצאת ברכבת לשווייץ, כמו "רכבת קסטנר", אך הדבר לא יצא אל הפועל.
בתחילת אוקטובר פורק המחנה, אך לבני המשפחה לא היה מקום מגורים, והם נאלצו לעבור לדירתה של הסבתא. לאחר כמה ימים נעצרה ברחוב אמה של שרה. המטפלת גיזי ליוותה את בני המשפחה בכל המחנות וגם בבודפשט והביאה להם תרופות ומזון תוך סיכון חייה. היא הודיעה לבני המשפחה ששמעה שכל היאזור עומד להיות הגטו המרכזי של בודפשט ושביכולתה לקחת את הילדים הגדולים למקום בטוח.
כך העבירה את שרה, את איוואן ואת בן דודם פול לבית ילדים שהקימו המחתרות הציוניות עם הצלב האדום. שרה ואיוואן שרדו בבית הילדים עד תום המלחמה. בשנת 2001 קיבלה גיזלה בנקוביץ את אות חסידי אומות העולם.
לאחר עליית הקומוניסטים לשלטון נסגרו הגבולות. שרה ואחיה הצטרפו לתנועת "גורדוניה" ובעזרתה יצאו מהונגריה באופן בלתי חוקי והגיעו לישראל בדצמבר 1949. שרה גדלה בקיבוצים גבת ויפעת, וזה 50 שנה היא חברת קיבוץ קריית ענבים. שרה עבדה במשק וניהלה את בית ההארחה של הקיבוץ, וכן את ארגון בתי ההארחה בקיבוצים.
בנוסף ריכזה קבוצת מתנדבים, ובמשך שנים הם תרגמו מהונגרית עדויות ניצולים בפרויקט תרגום עדויות מארכיון יד ושם שיזם לפני 15 שנה וניהל יוסל'ה כרמין מקיבוץ מגן. כיום שרה מתנדבת בארגון גנאלוגי יהודי-אמריקני ומסייעת בשימור מסמכי ארכיון שעניינם גנאלוגיה יהודית. כמו כן היא מתנדבת בארגון "עמך" לתמיכה נפשית בניצולי שואה ומבקרת בבתי ניצולים. לשרה ולבעלה, בצלאל ז"ל, שני ילדים ושני נכדים.
חנה גפרית
חנה גפרית נולדה בשנת 1935 בעיירה ביאלה ראווסקה שבפולין להוריה הרשל וזיסלה הרשקוביץ. עם הכיבוש הנאצי נאסר על חנה ללמוד בבית הספר בעיירה, ועל כן החלו הוריה ללמדה. בסוף 1941 הוקם גטו בעיירה, אך משפחתה של חנה הורשתה להתגורר מחוץ לגטו מכיוון שאמה שימשה תופרת לכוחות הכיבוש הגרמניים.
הוריה של חנה ביקשו להסתיר אותה אצל משפחה פולנית עד תום המלחמה, אך חנה סירבה להיפרד מהם והגיעה אל מקום המסתור שלהם - בור תפוחי אדמה של משפחה פולנית. בסוף 1942 גורשו יהודי העיירה להשמדה בטרבלינקה. אביה של חנה ניסה להשיג תעודות מזויפות, אך שכנתם, גברת מושלקובה, הצליחה לגייס רק שתיים - לחנה ולאמה. האב נאלץ להיפרד מהן, ולא ידוע מה עלה בגורלו.
חנה ואמה הוסתרו במשך שנתיים בוורשה בדירתם של בני הזוג סקוברונק, חסידי אומות העולם. אמה של חנה סייעה בניקיון, בבישול, בתפירה ובהכנת שיעורים עם בנותיהם של בני הזוג סקוברונק. במשך שנתיים ישבה חנה ליד הדלת כדי להקשיב לצעדים העולים מחדר המדרגות.
נאסר עליה ועל אמה להציץ מבעד לחלון ולנעול נעליים כדי שלא יישמעו צעדיהן. בחג המולד, כשאירחה משפחת סקוברונק אנשים בביתה, הסתתרו חנה ואמה בתוך ארון. בחשכת הארון דמיינה חנה שהיא עפה למרחבים, חופשייה כפרפר.
בני הזוג סקוברונק הסכימו שחנה ואמה ימשיכו להסתתר בביתם בתנאי שאם יגיעו אנשי הגסטפו, יירדו לקומה החמישית ומשם יקפצו אל מותן. יום אחד טיפסו גרמנים במדרגות. חנה ואמה החלו לרדת אל הקומה החמישית. למזלן עלתה אחת מבנות המשפחה במדרגות ומיהרה להעלותן לעליית הגג וכך הצילה את חייהן.
עם הגעתן למקום גילו שמכל בני המשפחה שרדו רק הן, ועזבו את העיירה למחרת הגעתן. השתיים הגיעו ללודז', שם נישאה האם ליוסף קופרשמיד, ניצול שואה שאשתו ובתו נרצחו. לאחר שנה נולד אחיה של חנה, אברהם.
בינואר 1949 עלתה חנה לישראל, ומאז היא מתגוררת בתל אביב. היא למדה בבית ספר לסיעוד, שימשה אחות בריאות הציבור בשכונת עג'מי וניהלה סניף של "טיפת חלב". לאות הוקרה על עבודתה המסורה זכתה בפרס עבודה על שם נמיר. היא המשיכה לשמש אחות ראשית באגף לרפואה ציבורית בעיריית תל אביב עד פרישתה לגמלאות.
בעזרת נעמי מורגנשטרן כתבה חנה את הספר "רציתי לעוף כמו פרפר", ובו מתוארות קורותיה בשואה. הספר תורגם לשש שפות ומשמש בסיס לפעילות חינוכית רחבה בארץ ובעולם. חנה מתכתבת ונפגשת עם קוראיה מכל העולם. חנה נשואה ליצחק, אם לעופר וסבתא לשלושה נכדים.
ברוך שוב
ברוך שוב נולד בווילנה שבליטא בשנת 1924, בן שני במשפחה חסידית של שש נפשות. בשנת 1939 כבשו הסובייטים את וילנה וביוני 1940 סיפחו אותה והשליטו בה את הקומוניזם. האוניברסיטאות נפתחו בפני היהודים, וברוך התקבל לבית הספר הטכני הגבוה ולמד הנדסת מכונות. ביוני 1941 כבשו הגרמנים את וילנה והחלו לרצוח את יהודי העיר בפונאר. ברוך קיבל עבודה במוסך גרמני שבו תוקנו מכוניות צבאיות.
משפחות עם ילדים, צרורות בידיהם, מתקדם לאטו אל מתבן גדול הניצב באופק, וממנו נשמעו יריות.
בערב הועלה המתבן באש, ועשן סמיך וריח בשר שרוף מילאו את הסביבה. באותו יום נרצחו במקום 840 יהודים, בהם ציפורה, אחותו של ברוך. הגרמנים הקימו גטו ברדושקוביצה וברוך המשיך בעבודתו. באביב הקימו צעירי הגטו מחתרת, אספו כסף, קנו נשק והתכוננו לצאת אל היערות ולהצטרף לפרטיזנים. ברוך היה מהיוזמים. הפעילות נפסקה בלחץ המשפחות - הגרמנים איימו עליהן ברצח אם יחסר איש בגטו.
לאחר שקיבל ברוך אות חיים מאמו שהייתה בווילנה, הוא הצליח לקבל אישור לצאת מהגטו ושב לווילנה, שם עבד במפעלים שייצרו תוצרת עבור הגרמנים. בתוך כך הקים מחתרת עם חברו יעקב (קובה) קושקין והשניים רכשו אקדחים. בהמשך הצטרף ברוך למחתרת אף-פה-או- ארגון פרטיזנים מאוחד.
בספטמבר 1943 ביצעו הגרמנים אקציות. לאחר התנגשות חמושה בין המחתרת לגרמנים החליט ברוך לצאת עם חברים נוספים אל יער רודניקי, שם לחמו כפרטיזנים. כעבור שבועיים חוסל גטו וילנה. ברוך חבר ליחידת צנחנים רוסית והשתתף בפעולות קרביות כגון הורדת רכבות מהמסילות, פיצוץ עמודי
קשר וגשרים והתקפות על משלטים ועל יחידות גרמניות.
ביולי 1944 כבש הצבא האדום את וילנה, וברוך הגיע לעיר, שם גילה שכל בני משפחתו נרצחו. הוא הצטרף לצבא האדום, נלחם בחזית, נפצע ואושפז בבית חולים. חודשים מספר לאחר שחרורו מהצבא החליט לעלות לארץ ישראל. ברוך עבר בהונגריה, ברומניה ובאיטליה, ובאוקטובר 1945 הגיע לארץ ישראל, לחוף שפיים, באניית המעפילים "פטרי 2".
ברוך שירת ב"הגנה", גויס לחטיבת גבעתי ובמלחמת העצמאות גויס לחיל האוויר, שם שימש טכנאי מטוסים. לאחר שנתיים הועבר עם טייסת התובלה לחברת "אל על". ברוך הצטרף לקורס מהנדסי
טיס והתקדם מתפקידי פיקוח לדרגת מנהל מהנדסי הטיס של החברה, מהנדס טיס ראשי ומדריך. לאחר 33 שנים פרש מחברת "אל על".
ברוך פועל שנים רבות להנחלת זיכרון השואה והגבורה. הוא משמש יושב ראש ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות ומורדי הגטאות בישראל. הוא חבר בהנהלת יד ושם, בדירקטוריון ועידת התביעות ובמרכז הארגונים של ניצולי השואה ומרצה בנושא אנטישמיות והכחשת השואה. לברוך ואשתו נלי שני ילדים ושמונה נכדים.
יעקב צים
יעקב צים (צימברקנופף) נולד בשנת 1920 בסוסנוביץ שבפולין למשפחה בת חמש נפשות. אף שהשקפת עולמם של הוריו, הרמן (צבי) וגבריאלה, נטתה אל הבונד הסוציאליסטי, היו יעקב ואחיו פעילים בתנועת "הנוער הציוני".הוא למד ציור וגרפיקה. עם הכיבוש הגרמני החל ציד צעירים לעבודות כפייה. בזכות כישרונו האמנותי של יעקב שלח אותו ועד הקהילה לשמש סרטט במרכז המשטרה בעיר.
באביב 1943 הועברו אחרוני היהודים בעיר לגטו. מ-12 בני משפחתו של יעקב שהתגוררו יחד, עברו לגטו ארבעה בלבד: יעקב, אביו, אמו ואחיו הבכור. היתר נרצחו באושוויץ. אחיו הצעיר נתן שולח עוד קודם לכן למחנה עבודה. ב-1 באוגוסט 1943, תשעה ימים לפני תשעה באב, החל חיסול הגטו. יעקב הצליח להסתלק ממקום הריכוז למשלוח לאושוויץ.
הוא צורף לקבוצות שיועדו למחנות עבודה ונשלח למחנה אננברג שבשלזיה. יעקב זכר את ציורו של הצייר בודקו 'לא יבכה איש כמוני' וחזר וצייר אותו שוב במחנה, תוך התאמת הציור למצבו. בשל הציור נדון ל-25 מלקות ולשילוח לפלוגת עונשין במחנה בלכהמר. כעבור שבועות אחדים הועבר המחנה לידי שלטונות האס-אס והיה לשלוחה של אושוויץ. שבועות אחדים אחרי כן הגיע למחנה אחיו
נתן. יעקב ראה בכך את יד הגורל.
עם התקרבות הצבא האדום הוצעדו האסירים בצעדת מוות. יעקב ונתן צעדו בשדות מכוסים שלג, איש תומך באחיו. פתאום נראו באופק גגות וצריח כנסייה כשהשמש עוטפת אותם בקרני זהב. "נתק, כמה זה יפה", אמר יעקב לאחיו. אף שבכל רגע ורגע היו השומרים עלולים לרצוח אותם, חזו עיניו של יעקב ביפי הבריאה. אז ידע כי ההתעלות הרוחנית שחווה והאמן שבו הם מקור כוחו ושעליו להילחם על חייו כדי לספר את קורותיו בשפתו, הציור.
האחים הגיעו לבוכנוולד, שם שוחררו. הם הועברו לאקואי שבצרפת לשיקום ועלו עם "ילדי בוכנוולד"
לארץ ישראל. יעקב הגשים את חלומו והמשיך את לימודיו באקדמיה לאמנות "בצלאל" בירושלים, שם הכיר את רות, אשתו לעתיד, והגשים את כישרונו.
הוא זכה במוניטין של מעצב גרפי וצייר, הציג מיצירותיו בתערוכות בארץ ובחו"ל וזכה בפרסים רבים, בהם פרס משרד החינוך והארגון הבין-לאומי לחינוך באמנות (INSEA), פרס אמן ותיק מטעם אגודת הציירים בתל אביב ופרס בתחרות בין-לאומית של ציור בול השואה.
יעקב יצר סמלים רבים, בולים, שטרות ומטבעות של בנק ישראל. בספרו 'שברים ואור' תיאר יעקב את קורותיו בשואה, ובספר על יצירתו האמנותית מכונסים בין היתר ציוריו המספרים את המאורעות שחווה ומביעים את גישתו האופטימית לחיים, סוד הישרדותו. יעקב מסכם את הוויית חייו ויצירתו במילים אלו: "למדתי לחיות עם הצל וליצור עם האור". ליעקב ולרות ארבעה בנים, שמונה נכדים ושני נינים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם