פרשת ענת קם חשפה סיבות רבות לדאגה
הפרה של המשחק המוסכם בין העיתונות הצנזורה וגופי הביטחון מסוכנת לביטחון לא פחות מכל מה שקם הוציאה מהמחשב
מה שהקפיץ את המערכת בפרשת ענת קם היה ההיקף, אבל תחילת הפרשה עוד הרבה לפני שקם, או היקף המסמכים שלקחה ביתה, נחשפו. היא החלה אחרי בקשה של צה"ל לחקור, בעקבות כתבה של אורי בלאו ב"הארץ" שעסקה בעניין ציבורי חשוב מאוד-האם ישראל עושה חיסולים במסווה של מבצעי מעצר. הכתבה גם עברה צנזורה, ובצדק: לא היה בה כדי לסכן חיילים או להסגיר סודות מבצעיים. כל מי שהאשים בשבועות האחרונים את הצנזורה, מתוך אי ידיעה או בלבול, כדאי שיזכור גם את זה.
וכאן צריך לומר שני דברים: ראשית, עצם העובדה שדי בהחלטה של ראש השב"כ, אמנם בפיקוח היועץ המשפטי והפרקליטות (שכפי שאפשר לראות מצו הפרסום הגורף בפרשה זו עצמה, שיקול הדעת שלהם יכול בהחלט לטעות ולהזיק), כדי להטיל למערכה את הכלים הכבדים של השירות לחקירת אזרחים ישראלים, צריכה להדאיג.
הכל אמנם נעשה במסגרת החוק, ויובל דיסקין הוא אדם נבון ואזרח מושבע; אבל מי שיודע על אילו מקורות מידע יושב השירות ולאן הוא יכול להגיע בתוך חיינו הפרטיים, צריך להיות מודאג מכך שדי בבקשה של הרמטכ"ל-ושוב, חשוב להדגיש, לפני שמישהו ידע באיזה היקף של זליגת מידע מדובר - כדי שחקירה כזו תיפתח. דיסקין הדגיש אתמול שברוב המקרים לא מתחילה חקירה; אבל אם כן או לא, זו כמעט החלטה אישית שלו.
ושנית, מרגע שהתברר שקם היא המקור ומה עשתה, ברור שלמחלקת ביטחון המידע בצה"ל, שמתחת ידיה יצאה השגגה שאפשרה לחיילת פשוטה בלשכת אלוף פיקוד המרכז להגיע להיקף כזה של מידע ולהוציא אותו החוצה מצה"ל, היה אינטרס להרתיע ולהזהיר. זו הדרך היחידה להסביר סעיפי אישום, כמו ריגול חמור
מערכת המשפט שיתפה פעולה באופן מלא עם ההתקפה הזו. זה מאפשר לנו הצצה נדירה למה שהוא מציאות יומיומית בעניינים בטחוניים, שרובם נוגעים מטבע הדברים לערבים: בקשה של מערכת הביטחון אינה זוכה כמעט לשום דיון רציני. די במילות הקסם "שב"כ" ו"בטחון המדינה" כדי שהשופט יאמר אמן. התחושה היא שיובל דיסקין רגיש יותר לדמוקרטיה הישראלית מאלה שאמורים להגן עליה, בין השאר מסמכויות היתר שמעניק מצבה הבטחוני של ישראל לו עצמו.
מכאן מתגלגל סעיף נוסף ולא ברור בפרשה - המו"מ בין השב"כ לאורי בלאו ולעיתון "הארץ" בדבר השבת המסמכים שנמסרו לו לידי מערכת הבטחון. מניין יודע השירות שלבלאו יש מסמכים נוספים על החמישים שהחזיר? השב"כ אומר שהוא יודע, והתנהגות "הארץ" בפרשה יוצרת תחושה שגם הם חושבים כך.
ראיתי את הסעיף הרלבנטי בהסכם שנחתם בין השב"כ לבלאו, והוא לא מותיר הרבה ספקות שאם הוא מחזיק במסמכים בעלי משמעות, הוא צריך להחזירם במסגרת ההסכם. למה זה לא קורה? אני לא יודע. מה שברור הוא שבינתיים נגרם נזק עצום לעיתונות של ישראל ולתדמית המדינה, ויש גם חשש לנזק בטחוני ממשי עכשיו או בעתיד.
המשחק המוסכם, לפיו עיתונאים נחשפים לחומר סודי ומפרסמים אותו במגבלות האחריות והצנזורה, בעוד גופי הביטחון יודעים שהם מחזיקים בו ואינם עושים דבר, הוא חיוני לדמוקרטיה ולביטחון. הפרה שלו על ידי התחכמות עיתונאית, הגזמה משפטית או איפול מזיק, מסוכנת לביטחון לא פחות מכל מה שקם הוציאה מהמחשב ומכל מה שמסרה לבלאו. כמעט מתבקש פה מבוגר אחראי, שיסיים את הפרשה המזיקה הזו במינימום נזק לכל הצדדים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם