בכייה לדורות
כבר 50 שנה שפרופ' יולנדה גמפל בוחנת את ההתמודדות של הילדים בתקופת השואה: לדבריה, כאב השואה גורם לעיוורון כלפי כאב הפלסטינים
פרופ' יולנדה גמפל היא פסיכואנליטיקאית שחוקרת ומטפלת בניצולי שואה כבר 50 שנה. לאחרונה פרסמה את הספר "ההורים שחיים דרכי" (הוצאת כתר). מדהים להבין בכל פעם מחדש עד כמה החיים הפנימיים של בני אדם מסוימים מתנהלים בקצב פנימי אחר, איטי, לעומת סחרחרת החיים החיצוניים מלאי האירועים.
באטיות וביסודיות, מטופל אחרי מטופל, עדות שמצטרפת לעדות, ניתוח ועוד ניתוח - היא הגיעה לתובנות רבות. ככה היא פרמה במשך השנים את חוטי העצבים הדקים שקפאו והתקשו בתוך נפשות האנשים שהיו שם כילדים קטנים. היא פורמת את חוטי הזיכרונות ההם, ממששת אותם, חושפת אותם בעדינות, משחררת ומאפשרת למלא אותם בחמצן נקי, כדי שבני הדור השני והשלישי יוכלו לחיות, ממש לחיות, ולא רק לשרוד.
"כשהייתי מטפלת צעירה וקיבלתי פציינטים ראשונים, היו אלה אנשים צעירים שאחרי זמן התברר שהם דור שני", אומרת גמפל. "ואז חזר על עצמו דפוס טיפולי שלא הבנתי. הרגשתי שבתוך העבודה הטיפולית הגיע רגע מסוים שמשהו לא התקדם. היה שם משהו שהאנשים האלה לא רצו או לא יכלו לדבר עליו. לא היו להם מילים בשבילו, וגם אני לא רציתי לשמוע. זה היה שלב טיפולי ששום דבר לא קורה בו. כמו מין הסכמה שבשתיקה של כל הצדדים לא לגעת בנושא. לשתוק".
בשנת 1972 ביקש מנהל תל השומר מגמפל לטפל בניצולי אושוויץ. "אמרתי לו שאין לי מה לעשות עם זה", היא נזכרת. "הוא אמר 'את באמת צעירה ולא מבינה כלום'. ואז הגיעה לטיפול ילדה, שהייתה פתאום 'נעלמת' באמצע השיחה. והילדה הזאת לימדה אותי משהו חשוב - התובנות הכי עמוקות שלי באו מילדים - ואז התחלתי לקרוא, לברר, להתעניין.
הפכתי סקרנית לגבי האנשים האלה שבאו משם. רציתי להיכנס לתוך הראש שלהם, לבריחה שלהם, להיעלמות שלהם באמצע התהליך הטיפולי. רציתי לחקור ולהבין". השואה, לדברי גמפל, לא הייתה באופנה באותן שנים. "זה היה לפני קלוד לנצמן ושפילברג. התחלתי לחפש איפה לפגוש אותם ומצאתי מודעות קטנות בעיתונים על קריאה לילדי יתומים לבוא לכינוס. התקשרתי והמארגן אמר לי שהוא לא אוהב פסיכולוגים ולא אוהב עיתונאים.
'תבואי אחרי הכינוס, תראייני אותי, ואם השאלות שלך יהיו נכונות אכיר לך את המשתתפים', אמר לי". כמעט בלי להמתין, מיד כשהתיישבה מולו, החלה גמפל בתחקיר. האם היה לך משהו מהבית שהחזקת? משהו שליווה אותך לאורך התקופה ההיא,
האיש לקח אוויר והחל לגולל את סיפורו בפני גמפל, סיפור שלדבריו לא עלה במוחו עד לאותו רגע, נשכח כמעט לחלוטין והסתתר עמוק בתת-מודע. "ביום ההולדת האחרון שלי בגטו ורשה אמא השיגה לי שתי סוכריות", אמר . "אכלתי אותן והשארתי את שתי עטיפות הניילון בכיס. כעבור יומיים הייתה האקציה, ומה שעזר לי לעבור את הכל היו שתי העטיפות של הסוכריות.
כל פעם שהיה לי רגע קשה מיששתי אותן וככה נזכרתי באמא. זה נתן לי כוח. העטיפות האלה נשמרו אצלי שנים וחיזקו אותי נפשית. זה הציל אותי. כשעליתי לארץ, ברגע שהתגייסתי, מחקתי את הזיכרון הזה לגמרי". האיש הודה לגמפל על שהעלתה את זיכרון הילדות הזה ממוחו ומסר לה כתובות של ניצולים שהיוו בסיס למחקרה.
גמפל נולדה בארגנטינה לפני 71 שנים. בגיל 22 עלתה לארץ נשואה ועם תואר של פסיכולוגית. היום היא אלמנה ואם לילד. היא הייתה החלוצה של חקר הסבל של הדור השני לשואה בישראל. היא החלה לטפל בילדים שהראו סימפטומים וכיום מחזיקה בארכיון 3,000 עדויות בנושא. "התמקדתי בילדים", היא אומרת.
"רציתי לדעת על החלומות, המשחקים והכאבים של ילדים בני שש. לא היה לי גרוש למחקר הזה, כשביקשתי כסף שלחו אותי לכל הרוחות. אף אחד לא רצה להתעסק בשואה. אז גייסתי את הסטודנטים שלי. היינו צריכים רק כסף לקלטות ולנסיעות באוטובוס, אז הוצאנו את הכסף מכיסנו והראיונות שהם ערכו נחשבו להם כהדרכה. היום יש ארכיון של 600 קלטות, שעומד לרשות היסטוריונים ופסיכולוגים, שמהן יצרו הרבה עבודות דוקטור".
גמפל וצוות הסטודנטים שלה חקרו את שאלת ההתמודדות עם הטראומות, עם הסליחה, עם שאלות מוסריות של ילדים שהתמודדו עם המראות הכי נוראים. הם חקרו נערות ונערים מגיל 12 ובחנו כיצד אלה התמודדו בבגרותם עם נשיות וגבריות, מיניות, אמהות, אהבות וזוגיות. "מצאנו שהנשים מתמודדות הרבה יותר טוב מהגברים בעניין הזה, אבל עם כאב בלתי אפשרי", היא אומרת.
את מסבירה בספר שהסצנות הטראומטיות של הניצולים עברו באופן לא מודע לילדיהם ונרשמו בעולמם "כמציאות טראומטית פנטזיונית". "פרויד חקר אחרי מלחמת העולם הראשונה את החלומות של החיילים. הם היו חוזרים מהמלחמה וחולמים כל הלילה על הקרבות, צורחים, קמים בבוקר והולכים לעבודה. אלה היו בני אדם מפוצלים. כמו ילדי הניצולים, שההורים אמנם לא סיפרו להם מה היה, אבל הטראומה הייתה בבית, דרך ההתנהגות, דרך הצרחות בשינה. הילדים קלטו וחוו את זה כהזדהות עמוקה עם ההורה. הילדים מהדור השני התחילו לחלום את הזוועות כדי להציל את ההורים מהסבל שלהם.
"העבודה הטיפולית המאוד ארוכה שצריך לעשות עם הדור השני היא לאפשר להם להבין שצריך לתת להורים לנוח על משכבם, שאי אפשר להציל אותם או להחליפם. שיש להם, לילדים, לגיטימציה לחיות את החיים שלהם. כשאחד המטופלים שלי היה ילד, הוא היה ניגש לאמו, שצעקה בלילה, ואמר לה 'ספרי לי מה עשו לך ואציל אותך'. וכך , כל לילה הוא היה מספר לה סיפור על הצלה שאיתו היא הייתה הולכת לישון. הוא היה תלמיד טוב וסיים אוניברסיטה, אבל אין לי מושג איך הוא מתפקד היום כמבוגר, איך הוא מתמודד עם הפצעים שלו ועד כמה הוא אדם מפוצל. הפצעים האלה דורשים הילינג עמוק".
את משווה את השואה ל"נשורת רדיואקטיבית". "כן, זו מטאפורה שנוצרה אצלי אחרי אסון צ'רנוביל. לרדיואקטיביות אין צבע וריח, ואי אפשר לגעת בה. זה חומר שלא מתכלה. ואני חשבתי שאלימות בין אדם לאדם שמתאפשרת על ידי שלטון, פועלת כמו נשורת רדיואקטיבית. אלו פצעים ומחלות שעוברים לדורות הבאים. למשל, הנאצים הרי ברחו לדרום אמריקה והתפשטו שם כמו רדיואקטיביות ישירה. הנאצים גידלו את המנהיגים הרוצחים של דרום אמריקה".
הסבירי את הפרופיל הלאומי הפסיכולוגי שלנו ככובשים. "אנחנו רדופי טראומות, מפחדים נורא שעוד פעם זה יקרה לנו, ולכן כל הזמן אנו צריכים להיות בהתגוננות". אז הנה, שבי מול הפציינט בנימין נתניהו בקליניקה שלך ודברי איתו, כווני אותו לפעול נכון במציאות. "הייתי אומרת לו שהוא אדם חכם ומבריק. מסבירה לו שיש לו כוח, שיאמין בעצמו, כי מבחינה פסיכולוגית הוא פוחד מאוד, הוא חושב שהוא קשור. הוא לא מבין שהוא אדם חופשי שיכול לקבל החלטות אמיצות.
הייתי גם מורידה אותו מהצורך לרצות את כולם. מחזקת את הצדדים החכמים שלו, מסבירה לו שהשדים שהוא רואה הם פנימיים ושאם הוא יקשיב להם, הוא יוביל אותנו לאבדון". עבדת עם ילדים ומבוגרים בעזה, ואת נותנת עד היום הדרכה למטפלים פלסטינים. מה את מביאה מהמפגשים איתם?
"קודם כל את הסבל הלא יתואר שלהם. הם חווים אלימות כבר שנים, גם לפני שאנחנו נכנסנו לתמונה. אבל אנחנו עושים להם דברים איומים, וכאן האחריות שלנו. זה כאב לב גדול לראות איך אנחנו מתנהגים אליהם".
איזה מנגנון נפשי גורם לנו להיות עיוורים לכאב שלהם? "הטראומה שלנו. הכאב הלא מטופל שלנו מול העבר. בקבוצות של ניצולי שואה שבהן טיפלתי היו הורים שבכו על כך שהילדים שלהם עושים בצבא מה שעשו להם. הם אמרו 'אנחנו נתארגן ונפגין כדי להפסיק את זה'. ומולם היו קולות של ניצולים שאמרו 'אם הילדים שלנו לא יהיו אכזריים אליהם, הם יהיו אכזריים אלינו והכל יחזור על עצמו'".
"חייבים להפסיק את מעגל האלימות", מסכמת גמפל, "אילו הייתי צעירה הייתי הולכת לפוליטיקה. הפתרונות מצויים שם. אנחנו חייבים להאמין בטוב, באנושי. המציאות מוכיחה שבני האדם לא למדו כלום מהשואה. בכל מקום יש התפוצצויות ומתים. כבר לא צריך מלחמות, מספיק סתם לעבור ברחוב כדי למות. לאלימות יש היום פנים חדשות ומפחידות. השואה היא שאפשרה תמונת עולם מרוסקת ושבורה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם