סודות מדינה: סיפורו של הבריטי שהדליף
קלייב פונטינג היה פקיד מסור במשרד ההגנה, אך הטבעת ספינה ארגנטינאית על ידי הצי גרמה לו להדליף חומר מסווג. מה החליט ביהמ"ש?
מדובר במסמך סודי של משרד ההגנה, שסקר את המעורבות האמריקאית בוייטנאם מ-1945 ועד 1967. בין השאר, הצביע המסמך על כך שארצות הברית הרחיבה את גזרת ההפצצות של חיל האוויר שלה ואת החדירה של חיל הים שלה לתחומי קמבודיה ולאוס בלי לדווח על כך. המסמך חשף גם שהממשלים השונים הטעו את בתי המחוקקים והציבור בקשר לכוונותיהם בדרום-מזרח אסיה.
המסמכים הודלפו ב-1971 בידי דניאל אלסברג, שהשתתף בחיבורם, ל"ניו יורק טיימס" ול"וושינגטון פוסט". הניסיון של התובע הכללי, שר המשפטים של ממשל ניקסון, למנוע את פרסומם כשל בבית המשפט העליון.
הממשל ניסה לפעול נגד דניאל אלסברג ולהראות שמצבו הנפשי אינו יציב. במשימה נטלו חלק "שרברבים" באופן שנחשף אחר כך בפרשת "ווטרגייט".
במקביל , נטען שהוא ושותפו עברו עברה על פי "חוק הריגול" מ-1917 ובעקבות זאת הם הועמדו לדין. אלא שתוך כדי המשפט נחשפו מעלליהם של "השרברבים", שפרצו למשרדו של הפסיכולוג של אלסברג, והמשפט גווע. המדינה נכשלה במלחמתה במדליף הסודות, שפעל מנימוקים אידיאולוגיים.
אין זה משנה אם מדובר בפקיד בכיר או בחייל זוטר, ואין זה חשוב אם מדובר במשרד ההגנה או בלשכתו של גנרל, וכלל אין משמעות לשאלה אם המודלף היה חבר פרלמנט או שמא מדובר בעיתונאי. בכל מקרה, כבמשפטו של אלסברג וכבמשפטו של פונטינג, עולות בעיות מוסר ושאלות יסוד בתורת המשטרים.
אנו חווינו זאת במלחמת שלום הגליל, שהייתה "מלחמת ברירה".
המשפט, המבקש לשמור על שלטון החוק, מכריע לא מעט במקרים כאלה בעד היציבות על חשבון המוסר והצדק. כך אמר שופטו של פונטינג: "הוא היה רשאי לשלוח את המסמכים לחבר הפרלמנט רק אם פעל בתחום סמכותו לטובת המדינה, וטובת המדינה משמעותה היא המדיניות של הממשלה באותו היום". שאלה אחרת היא אם המדינה בכלל והרשויות המופקדות על ביטחונה ועל סודותיה פועלות בהתאם לכללים שקבעה המדינה עצמה ואם במאבקן להגן על ביטחונה הן פועלות בשום שכל.
עם עלייתה של מרגרט תאצ'ר לשלטון ב-1979 היה הפקיד פונטינג בן 43, וזכה לשבת ליד שולחן הקבינט ולהסביר לשרים כיצד אפשר לחסוך בהוצאות משרד ההגנה על אחסון ואספקת מזון. אילו היה ממשיך במסלול הציבורי היה ודאי זוכה ביום מן הימים בתואר אצולה, אות לשירותו המסור למדינה ולממשלה.
שלוש שנים אחר כך, ב-1982, פלש הצי הארגנטיני לאיי פוקלנד, הנתונים בשליטת בריטניה, שבאוקיינוס האטלנטי. בעקבות מערכה זאת, שהסתיימה בניצחון בריטי מוחץ, העמיד פונטינג למבחן את התלבטותו בין נאמנותו לממשלה לנאמנותו למדינה.
לאחר 15 שנות שירות הוא היה מוכן להטיל על הכף את עתידו. אוניית המערכה "בלגראנו" טובעה בידי הצי הבריטי בקרבת איי פוקלנד בראשית מאי 1982, ועמה ירדו למצולות יותר מ-300 אנשי צוות. שר ההגנה ג'ון נוט אמר בפרלמנט יומיים לאחר הטבעתה: "בלגראנו הייתה קרובה לתחום איסור השיט. היא נעה לכיוון כוח המשימה הבריטי שהיה באזור. ב-2 במאי היא נתגלתה בידי צוללת שלנו והוטבעה על פי החלטת מפקדה". דברים דומים נאמרו בידי הגברת תאצ'ר.
אנגליה הייתה אז בעיצומה של הילולה. יוקרתה של גברת הברזל הרקיעה שחקים והעיתונות הצעקנית חגגה בכותרות נוסח מדורי הספורט: "הארג'יס אכלו אותה" הייתה רק אחת מהן. באותם ימים לא נשאלו שאלות רבות, הייתה זו מלחמה פופולרית.
חודשיים לאחר הטבעתה של הבלגראנו שבה הצוללת המטביעה, ה"קונקורר", מדרום האוקינוס האטלנטי לבסיס האם שלה. מפקדה אמר: "יריתי על פי הוראה מלונדון". גרסתו הייתה שונה מזו של שר ההגנה. חבר הפרלמנט תום דלייל החל לשאול שאלות. לא היה ברשותו מידע של ממש, אך הוא האמין שהטבעת הבלגראנו נועדה לסכל יוזמת שלום אמריקאית-פרואנית. כדור השלג החל להתגלגל, שריה של תאצ'ר החלו להסתבך ברשת שטוו.
בלגראנו הוטבעה שעות אחדות לאחר ששינתה את כיוון שיוטה והחלה להתרחק מהצי הבריטי, בחזרה לכיוון חופי ארגנטינה. מיקומה בשעת הטבעתה לא סיכן את מלחי הוד מלכותה ומידע על כך אף הועבר על ידי הצוללת קונקורר למפקדת חיל הים לפני שנורה טורפדו המוות. מידע זה לא נמסר לפרלמנט כאשר הממשלה ידעה עליו.
לאחר הניצחון המשיכו בבריטניה להישאל שאלות רבות ולהישמע טענות שונות בקשר להטבעתה של הבלגראנו. במשרד ההגנה עבדו שעות נוספות. שר ההגנה מייקל הזלטיין, מנאמניה של תאצ'ר, ועוזריו התדיינו בשאלה מה לגלות. קלייב פונטינג היה האיש שמונה לבחון את העובדות. בינתיים התבצרו הפוליטיקאים מאחורי חומה של שתיקה. פונטינג היה משוכנע שהטבעתה של בלגראנו נעשתה מתוך שיקולים צבאיים והמליץ למסור לחברי הפרלמנט את המידע שביקשו. הממונים עליו לא קיבלו את דעתו.
רק בתום שנתיים הואילה תאצ'ר למסור נתונים חלקיים ונכונים לשר ההגנה בממשלת הצללים של הלייבור. ממכתבה התברר שהמידע שנמסר קודם לכן לא היה מדויק: הצוללת הבחינה בבלגראנו ב-1 במאי והעבירה שדר שהספינה אינה שטה לכיוון כוח המשימה. נוספה לכך מבוכה כאשר התברר שלא היו הנחיות מדויקות בעניין ההוראות לפתיחה באש. כמו כן, צפו ועלו חיכוכים אישיים ומוסדיים.
האופוזיציה המשיכה ללחוץ וביקשה מידע מסווג. משרד ההגנה סירב לספקו, אם כי בין כתליו לא כולם השלימו עם העמדה הרשמית. "לא מדובר בבלגראנו. מדובר באחריות שרים כלפי הפרלמנט. הרי ממנו הם שואבים את כוחם", אמר פונטינג בראיון. "זהו חוק בלתי כתוב בקונסטיטוציה הבריטית שהשרים אומרים לפרלמנט את האמת".
הוא נטל שני מסמכים שהיו מונחים על שולחנו. האחד דן בעובדות כפי שאירעו בתחילת מאי 1982, והאחר הציג את כל החלופות שהוצעו לשר ההגנה למתן תשובה לוועדה הפרלמנטרית שדנה בנושא. את החומר שם במעטפה ומיען לחבר הפרלמנט דלייל.
גם לאחר שהודה במשלוח החומר לא היה אפשר לומר בוודאות שפונטינג עבר עברה. איש לא פסק לפני כן אם זהו אינטרס של המדינה לאסור על חבר פרלמנט לקבל חומר מסווג. אך התובע הכללי בחר להביא את פונטינג לבית המשפט הפלילי בלונדון. סעיף האישום: הוא פעל בניגוד ל"אינטרסים של המדינה".
עם סיום הבאת הראיות אמר השופט למושבעים: "מדיניות הממשלה לטוב ולרע לא הייתה לתת מידע נוסף בפרשת בלגראנו, אבל מר פונטינג אמר: זאת מדיניות של הממשלה שאינה מוצאת חן בעיניי. אני מדריך אתכם כי'האינטרסים של המדינה' משמעותו - המדיניות של הממשלה ביולי84' ולא המדיניות כפי שכל מישהו אחר ראו אותה. המדיניות של המדינה פירושה - זו הנקבעת בידי הגופים המוכרים של הממשלה", סיכם , ולדעת פרשני המשפט לא הותיר הרבה ברירות למושבעים.
אך הללו חשבו אחרת וזיכו את פונטינג. הם לא היו משפטנים והם הבינו אחרת את המשפט. לא בכדי אמר פרקליטו של פונטינג: הם קיבלו החלטה פוליטית.
מעבר לעניינו של הפקיד פונטינגהחלטת המושבעים לימדה שוב שהמונח מדינה נתון לפרשנות. האם טובת המדינה מצדיקה פעילות ביטחונית המנוגדת לעקרונות המשפט? האם מוצדק להסתירה? האם שיקולי ביטחון בעיניהם של גורמי הביטחון גוברים על הזכות למידע ולחופש הביטוי? אנו שואלים מהי רמת הפיקוח הראויה של מוסדות דמוקרטיים מחוץ למערכת הביטחון על מעשיה? אנו תוהים אם הם משרתים את האינטרס שלהם או את זה של המדינה? הרי כולנו עושים שימוש במונח "מדינה" מדי יום ביומו. ל"איזו מדינה" אנו מתכוונים? לכך אין תשובה חד-משמעית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם