חף מפשע: ניצחתי כי נלחמתי להגיע לאן שאני רוצה
בגיל 15 היה עטר אבן חלק מחבורה של נערים שעסקה בפריצות לבתים ובשימוש בסמים. בניגוד לחבריו, שהידרדרו למקומות אפלים, אבן הגיע לפנימיית הנוער נירים והחל את דרכו לעתיד טוב יותר. כיום הוא חייל בגבעתי, מועמד לקצונה, ובעיקר אדם אחר. "היה לי מזל", הוא אומר, "פגשתי אנשים טובים בדרך"
בגיל 13, שנה אחרי שנטש את בית הספר, אבן כבר היה חלק מחבורה של שישה נערים שהתקבצו מכל קצוות הארץ והתגבשו לחבורת פשע מלוכדת. אבן היה על המסלול המהיר להיות מה שאנחנו מכנים בעיתונים "עבריין בכיר".
השבוע , רגע לפני שהתייצב לקורס קציני חיל רגלים (חי"ר), ביקשתי לדעת איפה נמצא כל אחד מהשישה ההם. הוא לקח נשימה ארוכה והסתכל גבוה לשמים, כאילו קיווה שלעולם לא ישאלו אותו.
"אחד נרקומן, הולך על המסילות בבאר שבע; השני בכלא, שפוט לשש שנים אחרי שניסה לדרוס שוטרת; השלישי מת ממנת יתר; הרביעי בגמילה והחמישי עזב את הארץ". והשישי? "השישי זה אני. לי היה מזל גדול. יכולתי להיות היום כמו כל אחד מהחברים שלי".
ולעטר באמת היה מזל גדול. בזמן שהוא היה "מפרק בתים בהוד השרון", החלו חבריו של לוחם השייטת ניר קריצ'מן ז"ל להקים במושב בוסתן הגליל שליד עכו את "נירים", פנימייה לנוער בסיכון. צוות ההקמה, בראשותו של לוחם השייטת זיו גרשוני, החל לחפש בכל רחבי הארץ אחר בני נוער שנפלטו ממסגרות בתי הספר ומצאו עצמם ברחובות.
המטרה הייתה לשקם כמה שיותר בני נוער בסיכון ולהביא אותם למסלול של לימודים בתוכנית ייחודית של אתגרים, טיולים וניווטים, ומשם אחרי שלוש שנים לגיוס לצה"ל. אחד מעשרות בני הנוער ששמם נכנס לרשימת המועמדים למחזור הראשון של "נירים" היה עטר אבן, נער בן 15 מהיישוב שקד. אבן הוא בן זקונים להורים שהתגרשו כשהיה בן חצי שנה ואח לעוד חמישה אחים ואחיות, שאותם מיעט לפגוש במשך שנים - עד שנכנס ל"נירים".
עוד לפני
השינוי בחייו של אבן אירע כשזיו גרשוני שוחח עם אביו. "עד אז לא ראיתי את אבא שלי במשך 14 שנים", נזכר אבן, "הקשר בינינו היה טלפוני לפרקים, ופתאום אבא שלי הגיע ולקח אותי ברכב ל'נירים'. ידעתי כבר אז שאני מגיע, יורד ואחרי כמה ימים בורח וחוזר לחיים הרגילים שלי ברחוב, חוזר לחבורה שלי".
את השעה הראשונה בנירים העביר אבן בשיחה עם עובדת סוציאלית. "אמרו לי שהתקבלתי לגיבוש של המחזור הראשון ופתאום מצאתי את עצמי עם עשרה חבר'ה שאני לא מכיר ועם עשרות חברי סגל". תוך שעות הועלו אבן וחבריו החדשים על אוטובוס בדרכם לגיבוש במדבר יהודה.
"הביאו לנו לשם את מדריך ההישרדות ניר גור, שהעביר לנו סדנה עם הבן שלו. פתאום אני רואה שזה גיבוש בלי לימודים, בלי חשבון, בלי אנגלית, בלי מחברות. אפילו לא ידעתי לקרוא אז". אחרי שבוע במדבר יהודה חזר אבן עם חבריו לנירים וקיבל את הבשורה כי התקבל לפנימייה.
"לא רציתי להגיע לנירים, התכנון שלי היה לעזוב. הקצבתי לעצמי מקסימום חודש עד הבריחה מהפנימייה. עשו לנו ארוחה חגיגית לרגל זה שהתקבלנו, אבל ידעתי שהמקום הזה לא בשבילי". אבל החודש שהקציב לעצמו נמתח לחודשים, שהיו קשים עבור אבן, שעד אז פרץ כל מסגרת אפשרית.
"חצי השנה הראשונה הייתה בית סוהר של ממש", הוא אומר. "היו מעירים אותנו לסדר ולנקות. כל יום היו שיחות עם הסגל ואז הגיע הרגע שהחלטתי לברוח. נסענו לטיול בגולן ויחד עם אחת החניכות שגרה אז באזור קצרין החלטנו לברוח. ברחנו לבית שלה ואחרי כמה ימים חזרנו כי התקשרו לאבא שלה והיה בלגן.
קיבלנו עונשים ומאז לא יצאתי מנירים שמונה חודשים רצופים. פתאום אתה קם בבוקר ושומע אנשים עושים שינוי בתפיסה. אחד אומר שהוא נקי ארבעה ימים, השני נקי חמישה ימים. אצלי השינוי קרה רק אחרי שנה. החלטתי לעשות עם עצמי משהו, התחלתי ללמוד, לעשות בגרות. משם כבר הגיע השינוי שלי בחיים. פתאום התחלתי לשמוע על השייטת והלכתי לגיבוש של היחידה".
אבל דווקא אז, כשאבן עשה סימנים של שינוי מהותי בחייו וחלם ללבוש את המדים הלבנים של חיל הים, התברר לו שהשתלבות בנירים לא מקנה לו כרטיס כניסה בטוח לצה"ל. שוב החלו בעיות. "לא רצו לגייס אותי בגלל סעיף של התפרצויות ובגלל התנהגות עצבנית. אמרו שאני לא יודע להתמודד. הצבא היה קשה מאוד איתי, אבל יצאתי למלחמה ובסוף הסכימו לגייס אותי לחצי שנה על תנאי.
לא השלמתי עם התנאים, אבל לא הייתה לי ברירה. לצערי, גויסתי לטירונות רובאי 02 כללית ושלחו אותי להיות אפסנאי בבסיס של השייטת. אמרתי לעצמי 'מה אני עושה כאן, אני רוצה לתרום, אני רוצה להיות קרבי' ויצאתי לעוד מלחמה".
מאותו הרגע שאבן נשלח לאפסנאות בשייטת הוא החל לפקוד מדי שבוע את בית החולים הצבאי בתל השומר כדי לשכנע את כולם שצריך להעלות לו את הפרופיל מ-45 ל-97. " התחננתי אליהם שיחתמו לי, רצתי בין החדרים ואף אחד לא רצה לחתום, אף אחד לא לקח אחריות. דפקתי שעות על הדלתות עד ששלושה רופאים הסכימו לחתום. רצתי עם הטפסים לתל השומר לעדכון פרופיל ואמרתי להם 'אני רוצה הכי קרבי שיש".
משם הכל היסטוריה. אבן נשלח לגדוד 932 של הנח"ל, עשה טירונות ואימון מתקדם והיה במסלול של לוחם שעליו חלם. בדרך הייתה לו בעיית משמעת קטנה בגדוד ( " ויכוח צעקני עם מפקד הצוות" ) ומשם עבר לגבעתי. בגבעתי כבר הפך לסמל לוחמים והמפקדים שמעליו החלו להבין שיש להם ביד פוטנציאל לקצין מצוין. הוא קיבל שבחים מכל הסגל וביום שישי אחד קיבל את מה שרבים בצבא חולמים עליו.
"הגעתי הביתה וראיתי את המפק"צ שלי יושב עם אימא שלי. הוא הגיע לבשר לה שאני יוצא לקורס קצינים. הוא רצה לעשות לי הפתעה". "עטר הגיע אליי לצוות ישר לפלוגה הלוחמת, ותפס את מקומו במהירות", אומר מפקד הצוות של אבן, שמואל כהן. "הוא לקח על עצמו אחריות ומשימות ברמת הצוות ואפילו ברמת הפלוגה. מהר מאוד הבנו שהוא צריך לצאת לקורס פיקודי. ידעתי על הסיפור שלו וזה הדהים אותי לראות אותו. בפעילות מבצעית מדובר באדם מאוד אחראי, רציני ומרשים".
בערב החג השני של פסח חזרנו עם אבן לנירים. הפעם, שש שנים אחרי הכניסה הראשונה, הוא עובר את שער הברזל הגדול בחיוך גדול, עם מדי צה"ל לגופו שעליהם סמלי גבעתי, כנפי צניחה וכומתה סגולה שאותה הוא חובש בגאווה.
אבן צועד בין שבילי הכפר והחיוך על פניו רק הולך ומתרחב. אחרי שהוא מצביע לי על העץ שלידו נתפס מעשן סמים, ימים אחדים לאחר הגעתו לפנימייה, הוא לוקח אותנו למתקן ברזל לעליות מתח שהוא בעצמו בנה כחלק מתוכנית של בוגרים בכפר. הוא התאכזב לגלות שהמתקן קצת חלוד ולא מתוחזק כפי שציפה.
אחר כך מגיע אלינו בטנדר לבן אלי מגירה, איש המשק של הכפר, והם מתחבקים ארוכות. "אתה רואה אותו? אתה רואה את המדים? זו הגאווה שלנו", אומר מגירה וחוזר לחבק את אבן בחום. "אתה חייב לחזור ולסגור מעגל, זה הבית שלך", אומר מגירה לאבן. "תעשה קורס קצינים, תהיה כמה שנים בצבא אבל אחר כך תחזור אלינו כמדריך".
לפני כמה חודשים חזר לגיחה אחת לנירים. זה היה בשביל להעביר הרצאה לחניכים: "באתי לספר להם למה חשוב לצאת למלחמות על דברים שחשובים לך. כשאני מסתכל על עצמי בבוקר אני מבין כמה היה חשוב להילחם. אני ניצחתי כי נלחמתי להגיע לאן שאני רוצה. וכן, היה לי מזל ופגשתי אנשים טובים בדרך, אבל היה גם רצון. הרבה רצון".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם