אנחנו אפילו לא מתקרבים למשכורת שאפשר לחיות ממנה
אחריות כבדה יש לעדי תם. כמאבטח הוא צריך להפעיל שיקול דעת ולהחליט מתי לפעול כדי לשמור על ביטחון האנשים שסביבו. אבל לביטחון התעסוקתי שלו אין מי שידאג. ככה זה כשתנאי המכרזים לא לוקחים בחשבון את זכויות העובדים
"זאת עבודה שתשרת אותנו עד שנגמור ללמוד, עד שנסתדר, אבל המצב שלנו בתחום הזה כל כך רעוע, כל כך חסר ביטחון. למעסיקים שלנו" - הוא בוחר בלי משים דימוי מהיומיום המקצועי שלו - "יש יד קלה על ההדק. החוזה מאפשר להם להעיף אותנו בכל רגע שהם רוצים".
כבר ארבע שנים עובד תם כמאבטח מן המניין בבית חולים לילדים שניידר. מקום מהסוג הזה, הוא מספר, הוא מקום שמעצם טיבו רגיש ועמוס מתחים. "בדלת עוברים כל הזמן הורים וילדים חולים ומודאגים ומתוחים, ואנחנו עדים לסצנות קורעות לב. בין אלה יש גם סיטואציות משפחתיות שאנחנו נאלצים להתערב בהן". לפני שבוע, הוא מספר, הגיעו למיון שלושה: אבא, סבתא וילד בן חמש.
"האב היה מסוגר בעצמו ומנותק, ונדף ממנו ריח חזק של אלכוהול. הסבתא הייתה מפוחדת וכך גם הילד הקטן, שהיו עליו סימני מכות כחולות, ועם זאת הוא נצמד בעקשנות לאבא שלו ולא רצה לעזוב לו את היד. האמא לא הייתה בסביבה. ליווינו אותם במבטינו מהרגע שנכנסו לבית החולים".
כעבור כמה דקות בחדר המיון קיבלו אנשי הביטחון קריאה בהולה מהצוות הרפואי. האב איבד את סבלנותו, ובכל פעם שהילד בכה קצת הוא הצמיד אותו בכוח למיטה, דחף את הרופאים, צעק באלימות ואיים על בנו שינטוש אותו. "לסבתא היו דמעות בעיניים, ואף אחד מהם לא דיבר עברית", מספר תם.
"ניגשנו, התערבנו, עשינו את זה בעדינות מקסימלית ובמינימום כוח, למרות שהגבר היה אלים ביותר, ונזהרנו מול עיניהם המבוהלות והמתביישות של הסבתא והילד. "באחד הלילות, בשעה אחת אחר חצות, הגיע לבית החולים נער מסומם. מצבו נראה קריטי ולקחנו אותו למיון, שם קיבל טיפול רפואי מהיר ונשאר לשכב בהשגחת הצוות", ממשיך תם.
"אחרי 20 דקות קיבלנו שיחת צוות בהולה שהם מותקפים. נכנסנו לחדר בדיוק כשהוא תקף אותם. כשראה אותנו עזב אותם והתנפל עלינו, זרק פח מתכת וקופסאות שהיו בסביבתו. הזעקנו משטרה והחזקנו אותו בכוח עד
האלימות של היומיים האחרונים, הוא מספר, הייתה סביב אירוע של שתי משפחות יריבות. הם באו בקבוצות גדולות, הפצועים נכנסו, אבל המשפחות עצמן לא הורשו להיכנס, ואז הן עמדו בחוץ והתחילו להילחם ביניהן לבין עצמן, ובתוך שנייה בית החולים היה כמו שדה קרב. "מול כל אלה אנחנו עומדים וצריכים בכל רגע להפעיל שיקול דעת איך להתנהג בלי לגרום לפגיעות מיותרות", מסכם תם.
כדי להיות בכוננות מתמדת עוברים המאבטחים אימונים די אינטנסיביים. "אנחנו נתונים לביקורת כל הזמן", הוא אומר. "יש עלינו 'תרגילים' של הכנסת נשק ומטענים". בתפקידו משמש תם גם כראש צוות במחלקת האבטחה. "אני עורך ראיונות לאנשים ומעדיף צעירים עד גיל 35 שהיו לוחמים בצבא", הוא מסביר.
"אנחנו עוברים בכל שלושה חודשים מבחני כושר, שכוללים ריצת 2,000 מטר , שכיבות סמיכה, כפיפות בטן, ואם לא מצליחים בהם מעמדנו בעבודה מוטל בספק. במקביל, יש לנו אימוני קרב מגע ומטווחים. מדי פעם בפעם אנחנו מקבלים עדכון בנוהלי פתיחה באש, סמכויות מול אנשים, מתי ומה מותר לפי החוק. מספיק שביקורת אחת לא עברת נכון - מעיפים אותך".
אבל לאנשי הביטחון עצמם אין ביטחון. "אין לנו בחברות האלה שום ביטחון תעסוקתי. אנחנו גם לא מתקרבים למשכורת שאפשר לחיות ממנה. העבודה במשמרות מסביב לשעון. השכר יומי. הסכום ההתחלתי הוא 25 שקל לשעה ועולה עם הוותק. אם חברת השמירה מתחלפת, הוותק לא נצבר ולא עובר לחברה החדשה, ושוב מתחילים מהתחלה". "ואפילו", הוא אומר בחיוך מריר, "את המדים אני לא מקבל מהחברה, על אף שנתתי להם פיקדון כספי תמורתם".
פיני שיף, מנכ"ל איגוד חברות השמירה, יושב מולנו ומקשיב. למה זה קורה? שואל תם. ושיף עונה "שהלקוחות, ברובם משרדי ממשלה, מעדיפים את ההצעה הזולה ביותר. כלומר מרכיב השירות - המאבטחים, לבושם, היכולות שלהם - כל אלה לא נלקחים בחשבון בתנאי המכרז. ומאחר שהמכרז מתבסס על מחיר, ההתייחסות לכוח האדם היא כמו לרכישת חפצים. כל עוד המכרז עוסק בכסף ולא באיכויות האנושיות, איכות השירות נגרעת.
"המכרזים אינם מכסים באופן מלא את ההוצאות הריאליות של כוח האדם המועסק בחברת האבטחה", מסביר שיף, "לכן אני מכנה אותם מכרזי הפסד. במילים אחרות, חברה שניגשת למכרז יודעת לתמחר היטב את העובד, כמה עולים תנאי העסקתו - שכרו, תנאיו הסוציאליים, הכשרתו, ציודו בנשק, בתחמושת, במכשירי קשר, ברכב - יודעת גם שהמכרז הוא מכרז הפסד.
ומה היא עושה? פוגעת בתנאי ההעסקה והשכר של העובדים. חברות שלוקחות מכרזי הפסד בידיעה שהם מכרזי הפסד מוכרחות לפגוע בתנאי העסקת העובדים כדי לשמור לעצמן אחוז מזערי של רווח. חברות האבטחה במדינת ישראל לוקחות לעצמן בין שניים לחמישה אחוזי רווח.
"כמו כן", ממשיך שיף, "כוח האדם הוא לעתים לא איכותי. לא תמיד בודקים אם המועמדים בוגרי צבא שיודעים להחזיק נשק, בני כמה הם, אם הם דוברי עברית, מה הרקע שלהם, ואני עוד מתנסח בזהירות כדי לא לפגוע באף אחד.
ענף השמירה והאבטחה מוכה רגולציה. ישנם כשישה רגולטורים, שישה משרדי ממשלה שונים שמשפיעים עליו. ביניהם משרד הפנים שאחראי לרישוי ואחזקת נשק; משרד המשפטים, באמצעות ועד רישוי, אחראי למתן רישיונות לפתיחת חברות חדשות ולחידוש רישיונות של חברות קיימות.
הוועדה מאפשרת קלות בלתי נסבלת במתן רישיונות לפתיחת חברות אבטחה, מה שיוצר שוק פרוע שמאפשר את מכרזי ההפסד". עבודתו של שיף בשנתיים האחרונות היא ליצור קריטריונים לפתיחת חברות אבטחה. "שמגישי הבקשה עצמם לא יהיו בעלי רקע פלילי ויהיה להם חוסן כלכלי מספק לתשלום לעובדים", הוא מפרט.
בעיה נוספת היא שאין תיאום בין הרגולטורים לגבי התנהגות הענף. "כל רגולטור עובד לעצמו. משרד המשפטים לחוד, והאוצר לחוד. כל משרד ממציא לעצמו חוקים ותקנות לגבי הענף. משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, שאחראי לאכיפת חוקי עבודה, מעלה בכל בוקר תקנה חדשה. השנה משרד המשפטים החליט שגם הוא אחראי לאכיפת חוקי עבודה. מחר בבוקר יכולים להיכנס למשרדי פקחי משרד התמ"ת ובבוקר שלמחרת פקחי משרד המשפטים לצורך אותם נושאים".
אלה הדברים שבגינם יצא שמם הרע של חברות האבטחה והמאבטחים: מכרזי הפסד בחסות הממשלה, ריבוי רגולציה וחוסר תיאום, אי-יכולת פיקוח על חברות שאינן מכבדות את ההסכם הקיבוצי וקבלת רישיונות קלים לפתיחת חברות אבטחה. "העובדה שמאווררים ומנפנפים לנו בתיק בכניסה לקניון, לבית הספר או למשרדים הממשלתיים", אומר שיף, "זאת בדיחה. תוצאה של מכרזי ההפסד שמוציאה הממשלה. לכן ישנם עובדים שזכויותיהם נגרעות, או לחלופין, מאבטחים שלא התקרבו בחיים לנשק".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם