בלעדיו: שלומית פרץ מתמודדת עם המכה
החיים לצד הקריירה הצבאית, ההיכרות בבית הקברות והחלל הגדול שהותיר אחריו. אלמנתו של אלירז רוצה שכל אחד ייקח קצת מבעלה המנוח
לפני שבוע הפכה שלומית פרץ לאלמנה. בעלה, רב סרן אלירז פרץ ז"ל, נהרג בהיתקלות עם מחבלים בגבול רצועת עזה, והיא נשארה עם ארבעה ילדים. ביום רביעי השבוע היא ביקרה עם ילדיה בבסיס של אלירז. בדרך חזרה, בעצירה בביתו של אחיה במשואות יצחק, היא סיפרה בשיחה אל תוך הלילה על ההיכרות עם אלירז, על החיים לצדו ולצד התפקידים התובעניים בצבא, על האדם שהיה ועל החלל שהשאיר.
"בפעם הראשונה פגשתי אותו במקום שבו הוא נקבר", היא מספרת. "תמיד היה לי חיבור מאוד חזק ליום הזיכרון. הייתי יושבת שעות, שומעת סיפורים על נופלים ונכנסת לאווירה דרך כל השירים העצובים". שלומית עבדה אז כרכזת חברתית בבית ספר, וביקשה לנסות לחבר גם את תלמידיה ליום הזיכרון לחללי צה"ל. "חשבתי שהכי נכון יהיה לעשות את זה דרך בחירה של חלל אחד, שנלמד את הסיפור שלו ודרכו נעביר את המסר של מה זה יום הזיכרון", היא אומרת.
"אחת המורות בבית הספר אמרה לי שאוריאל פרץ (אחיו הגדול של אלירז שנהרג בלבנון ב-1998) היה בן בית אצלה ושהוא דמות נדירה. הרמתי טלפון למרים פרץ וביקשתי להיפגש. זה היה בחול המועד פסח, בדיוק לפני תשע שנים. מרים ואליעזר ז"ל הזמינו אותי אליהם הביתה, ישבתי אצלם והם התחילו לספר על אוריאל ואני יושבת וחושבת 'איזה אנשים',חמים, עוטפים, עם כל הצער על האובדן של אוריאל הם מרימים את הראש, מסתכלים מה נכון לעשות, ועם כל הכאב, הם מאוד קשובים לצרכים של האחר".
כבר באותו ביקור נוצר קשר מיוחד בין הבחורה הצעירה למשפחה השכולה. שלומית החלה להתקרב אל בני המשפחה ויצרה קשר חזק עם האם מרים, ושלושה שבועות אחר כך, ביום הזיכרון עצמו, הרגישה צורך להגיע אל קברו של אוריאל בהר הרצל. "הגעתי לשם והיה מפוצץ באנשים, אז עמדתי רחוק. אליעזר, האבא, ראה אותי ככה מבוישת ואמר לי 'בואי, תתקרבי'. ואז ליד הקבר אני רואה את אלירז, במדים. כבר לפני זה אליעזר ומרים'הלשינו' לי שיש להם בן אלירז. ביני לבין עצמי אפשר לומר שסימנתי אותו".
מה ראית בעיניים שלו?
"הסתכלתי לו בעיניים וראיתי המון כאב. משם המשכנו לבית של ההורים בגבעת זאב, ופתאום אני רואה אותו משתולל על הרצפה עם הילדים של החברים של אוריאל ממש כמו ילד. זה תפס אותי. מצד אחד חי מאוד, אולי האיש הכי חי שהכרתי, מצד שני, הוא נשא על הגב הרבה דברים שנתנו לו תפיסה עמוקה ברמה נדירה".
אלירז חזר לצבא, ושלומית המשיכה לשמור על קשר קרוב עם מרים ואליעזר. "הם עטפו אותי. העוצמות שלהם, שהיום כולם מרגישים, פשוט הדהימו אותי. הרגשתי שאליעזר פשוט נהיה כמו אבא בשבילי. הוא, שהיה דואג לכולם, אמר יום אחד'אולי נכיר אותך לאלירז'".
בהתחלה, היא אומרת, ההצעה של האב נשארה באוויר. אבל אחרי כמה חודשים
"לא היה לי נעים כי היה ברור שהוא הסיע אותי במיוחד, אז אמרתי לו 'בוא תעלה', הוא עלה, ואחי הקטן שהיה אז בן ארבע התלהב ממנו מאוד, מהמדים ומהכומתה. אלירז הבטיח לו שהוא יביא לו כומתה של גולני, ומבחינתי ככה הייתה לי דרך לשמור איתו על קשר, דרך אחי הקטן".
בתקופה שאחרי אותה נסיעה לא התפתח קשר בין אלירז ושלומית, והיא כבר כמעט החליטה לוותר. אבל אז הגיעה שיחת טלפון מאלירז. "כבר החלטתי שאני יורדת מזה. זה היה במוצאי שבת, ופתאום אחרי שעה יש לי טלפון מאלירז. הוא אמר'תקשיבי, אני רוצה לדבר איתך אבל אני יכול עוד שעה'. אחרי שעה הוא מתקשר שוב ואומר לי'מחר בבוקר אני חוזר לצבא אז בואי ניפגש בשבע בבוקר בתחנה המרכזית בירושלים'".
שלומית, שהתרגשה מאוד מהשיחה, לא ויתרה על ההזדמנות לפגישה. "זה בעצם היה הדייט הראשון שלנו. ישבנו בתחנה המרכזית ביום ראשון בשבע בבוקר, שתינו שוקו, ולאלירז היה חשוב לומר מיד 'אני רואה את עצמי ממשיך בצבא, חשוב שתחשבי אם זה מתאים לך'. האמת היא שלא הייתי צריכה להתלבט יותר מדי. אלירז נסע לצבא ולא התקשר עד יום חמישי ואז, אחרי שחיכיתי לטלפון הזה, הוא אמר 'שכחתי לומר לך, אבל אני רוצה 12 ילדים, זה מתאים לך?'. האמת , גם עם זה לא הייתה לי בעיה".
עם אלירז, היא אומרת, שום דבר הוא לא אירוע פרטי. הכל מקבל משמעות לאומית. וכך הייתה גם הצעת הנישואים שלו. "התארסנו כמה ימים לפני פסח, וערב לפני מסיבת האירוסין שלנו אלירז יצא מהצבא ועלה להר הרצל. פיני כהן, חבר מאוד טוב שלו שלמד איתו במכינה בעצמונה, נהרג בעזה כמה ימים לפני כן, ואלירז לא הצליח לצאת ללוויה אז היה לו חשוב ללכת לקבר בהר הרצל. בשלב מאוחר יותר הצטרפתי אליו להר הרצל".
מהר הרצל נסעו השניים לכותל. "השעה הייתה בערך שתיים בלילה וקפאתי מקור, אבל פתאום אלירז עצר, נעמד מול הכותל ומול כל הדגלים, הוא הצביע לי על הכל ואמר 'בשביל זה'. הוא בדיוק חזר מהר הרצל מקבר טרי של חבר, הוא עבר בדרך בקבר של אחיו, הוא עומד מול הכותל והר הבית, ברקע דגלי ישראל ולמטה האבוקה שמדליקים ביום הזיכרון בכותל, ואלירז אומר לי 'בשביל זה'. זה מה שהנחה אותו כל החיים. ואז, בכותל, מול כל הדברים הכל כך יקרים לו, הוא הוציא טבעת מהכיס ונתן לי אותה".
מיד אחרי האירוסין התחיל מבצע חומת מגן ואלירז וחבריו לקחו חלק בקרבות. "אלירז חווה שם לחימה מאוד קשה, נהרגו לו שם חיילים וחברים מעצמונה שאת הגופות של חלקם הוא פינה בעצמו. באחת הפעמים שהם פינו פצוע הוא החזיק את האלונקה עם החיילים ופתאום זרקו עליהם מטען. גד עזרא, שהחזיק יחד איתו את האלונקה, נהרג במרחק של חצי מטר ממנו, ואלירז נפצע קל.
פינו אותו לבית חולים ובכניסה הוא אמר לעצמו שאסור לו לתת את השם האמיתי שלו כי אז יודיעו לאמא שלו וגם הוא לא יוכל לחזור לחיילים שלו. אז כששאלו אותו מה השם שלו יצא לו בשליפה שקוראים לו ישראל ארצי.
אחרי זה הוא היה מבסוט שזה מה שיצא לו, כי זה מבטא את זה שישראל היא ארצו. הוא היה בבית חולים חצי יום וברח משם. הנעליים שלו נהרסו מהמטען שזרקו עליהם אז הוא השיג כסף ממישהו וחברים סיפרו שאחרי יום אחד רואים את אלירז בג'נין עם נעלי ספורט, כאילו לא קרה כלום".
כבר מתקופת האירוסין עוצבו חייהם של בני הזוג סביב עובדת היותו של אלירז איש צבא. "זה היה עד כדי כך שבגלל כל החברים שנהרגו מסביב בחומת מגן, בתקופת האירוסין שלנו היינו כל הזמן בלוויות או בניחום אבלים".
המוות, היא אומרת, היה תמיד מסביבו. "אחיו אוריאל, אבא שלו, והמון חברים מעצמונה ומהצבא שנהרגו. הוא היה מדבר על המוות ובהתחלה הייתי בוכה, אבל אחרי כמה זמן אמרתי טוב, המוות מאוד ממשי לו אז זה מעסיק אותו". במציאות כזו, הדאגה הפכה עבורה לבת לוויה קבועה. "אלירז היה תמיד בכל המקומות. בחומת מגן, במלחמת לבנון השנייה, בעופרת יצוקה ובהמון פעילויות מבצעיות בין לבין. כל פעם כשהיו לי מחשבות על דברים לא טובים שיכולים לקרות, הייתי מגרשת אותן ונלחמת בזה. במלחמת לבנון לא כל כך הצלחתי והייתי די לחוצה. כל המן התפללתי שאבא שלו ואוריאל ישמרו עליו. אחרי שהוא חזר בשלום הרגשתי שזהו, הוא שמור".
לפני ההתנתקות, גרו בני הזוג ביישוב שליו שבגוש קטיף. "התפקיד של אלירז בתור מ"פ היה להיות זה שסוגר את השער של היישוב אחרי ההריסה. הוא אמר לי אז שהמראות של היישובים ההרוסים היו לו קשים יותר מלקבור את אוריאל. ולמרות החוויה הנוראית הזו הוא לא בא בטענות. הוא לא אמר אני עוזב את הצבא ושונא את המדינה, הוא המשיך לתת, להאמין ולאהוב".
כשהפכו השניים להורים, גילתה שלומית צדדים נוספים באלירז. "הוא היה מגיע בחמישי בערב ובבוקר, כשהילדים היו קמים, הוא היה כאילו קיים רק בשבילם. שר, מדבר, צוחק, מספר, מקשיב למה שיש להם לומר. הוא היה מגיע הביתה והייתה פשוט הרגשה שהוא מביא איתו חיים.
היו לו שנתיים של לימודים שהוא היה בבית ומה שהוא עשה עם הילדים זה פשוט לא ייאמן. הוא לא היה מוכן שלילדים שלנו יהיו כלי נשק כצעצועים. הוא אמר 'זה כלים שהורסים ואני רוצה ללמד אותם לבנות', אז במקום רובים הוא היה קונה להם כלי עבודה. היה לו מאוד חשוב שהילדים ילמדו תורה, והוא היה לומד איתם כל יום בדרכו האלירזית, שמצד אחד זה לימוד רציני, אבל מצד שני צוחק, משתולל מאושר וכל לימוד נגמר בפעילות, בונים משהו, עושים קומזיץ, נוסעים לאיזו הרפתקה".
אחרי מלחמת לבנון השנייה הגיעה המשפחה לגבעת היובל, ונוצר הקשר עם משפחתו של רועי קליין ז"ל. "אלירז הכיר את רועי מגולני, אבל הם לא היו ממש חברים. לאלירז הייתה רגישות לא נורמלית לבני אדם והוא מאוד רצה להתקרב לילדים של רועי, אז הוא החליט לעשות את זה דרך הילדים שלנו.
כשהוא היה בלימודים וגר בבית, הוא היה לומד תורה עם אור-חדש (בנם הבכור של בני הזוג, ע"א) כל יום, ומתישהו הוא אמר לו 'בוא נזמין את גלעד ויואב (בניו של רועי קליין ז"ל) ללמוד איתנו'. הם הפכו לחבורה של שלושה בנים ואלירז שלומדים כל יום. הוא היה עושה להם טבלאות התמדה, ומי שהיה מגיע עשר פעמים רצוף ללמוד היה מקבל פטיש. זה הפרס של אלירז, כי עם פטיש אפשר לבנות משהו.
הלימוד אצלו לא היה סתמי. הם למדו את ספר בראשית וכשהגיעו לסולם יעקב הם יצאו החוצה ובנו סולם מעצים עם הפטישים שהם זכו בהם. אלירז ממש השתדל לפנק את הבנים של רועי הוא היה חושב עליהם כל הזמן".
כשחזר אלירז לצבא, הוא ביקש להבטיח שהילדים ימשיכו בלימודים. "הוא לא ידע מה לעשות, אז הוא הקים תלמוד תורה לילדי השכונה ובזכותו כל יום אחרי הצהריים כל הילדים לומדים יחד. אלירז מהצבא היה סוג של מנהל של הדבר הזה ואם היה אירוע מיוחד הוא היה מגיע מהצבא ואופה פיתות עם הילדים או לוקח אותם לרכוב על סוסים".
על אף שרוב הזמן היה בצבא, שלומית מספרת כי אלירז התאמץ בכל הכוח לשמור ולטפח את הקשר הזוגי ביניהם. "הוא היה בא הביתה בערך פעם בשבועיים ומגיע שפוך מעייפות אבל אומר 'תארגני בייביסיטר, אנחנו חייבים לצאת בחמישי בערב'. וככה, כשהוא חצי ישן, היינו הולכים מסתובבים בירושלים וסוף סוף היה לנו זמן שקט לבד. לפעמים ביום שישי הוא היה אומר לי 'אני יוצא לסידורים בירושלים', ופתאום חוזר לי עם איזה תכשיט שפעם ראינו ביחד או עם עשרה זרי פרחים".
השניים תכננו גם לבנות בית משלהם ביישוב עלי. "מאז שהתחתנו התחלנו לתכנן ביחד את בית החלומות שלנו. אלירז אמר שהוא רוצה בית עם חלונות גדולים כדי שיהיה הרבה אור. הוא תמיד אמר שהוא רוצה לבנות את הבית בעצמו. הוא היה אומר שכנראה זה יהיה עקום אבל זה יהיה שלו. כל הזמן שאלנו את עצמנו איפה נגור, כי עם התפקידים בצבא אלירז עבר ממקום למקום, אבל בסוף השבוע האחרון שהוא היה בבית, שבוע לפני שנהרג, דיברנו על זה שוב והחלטנו שאנחנו רוצים לבנות בגבעת היובל.
"אלירז ידע את המיקום המדויק שבו הוא רוצה לבנות את הבית. זו נקודה מאוד מסויימת שרואים ממנה את כל הארץ שאנחנו כל כך אוהבים. ביום טוב רואים משם את החרמון ואת הים התיכון וגם את הארובות של חדרה. יש לי את ההחלטה של אלירז ושלי איפה לגור ועכשיו אני יודעת איפה בדיוק יהיה הבית. אלירז גם אמר שהוא יבנה את הבית עם שני האחים שלו ושיש לו דוד עם טרקטור והוא יעזור להם, אז אני אפילו יודעת מי יבנה את הבית שלנו". את החלום המשותף תיאלץ שלומית להגשים בלעדיו.
כשמדברים איתה על התחושות שלה בשבוע האחרון, היא מסבירה שהיא עוד "בשלב של לגבש את האסטרטגיה איך אני מתמודדת עם המכה הזאת. אני לא נותנת לתחושה הזו של'אלירז נהרג' להיכנס אליי כרגע. מיד כשהודיעו לי החלטתי שבזמן הקרוב אני מסתכלת כל פעם רק על הרגע הזה ובינתיים לא מרימה את הראש, כי ברור לי שיש דרך ארוכה וקשה ולראות את כולה כרגע, זה יכול להחליש אותי מלתת את הכל לילדים".
לילדים, היא אומרת, היא מסבירה שיש להם אבא שצריך להתגאות בו. "ככה אלירז ואני גידלנו אותם יחד. היינו אומרים להם אבא עסוק כי הוא שומר עלינו, אנחנו מתגעגעים אליו ורוצים אותו אבל הוא לא כאן כי הוא עסוק בשביל עם ישראל. וככה אני מתכוונת להמשיך לגדל אותם, שבגלל שליחות של אבא הוא לא איתנו עכשיו. אני רואה שהאמונה הזו שאני מרגישה בדרכו של אלירז עוברת גם אליהם. אם אני אהיה חזקה ומאמינה הם יקלטו את זה".
האמונה היא בור בלי תחתית שמספק אינסוף אנרגיה?
"זה מאגר כוחות שצריך כל הזמן לתדלק. בחודשים האחרונים, כשאלירז היה בעזה, הוא היה יוצא פעם בשבועיים מהצבא רצוץ מעייפות. החלטנו שבחלק מהפעמים הוא לא יבוא מיד הביתה אליי ולילדים. הוא היה נוסע למכינה ולומד שם עד אמצע הלילה (מכינת "עוצם" שבה אלירז למד פונתה מהיישוב עצמונה בגוש קטיף ועברה ליישוב יתד בחלוצה, דרומית לרצועת עזה, ע"א). זה היה ממלא אותו. הוא היה מברר ומתעמק, בירר לעצמו למה הוא עושה את מה שהוא עושה ולמה הוא ואנחנו חיים ככה.
"אלירז היה בנאדם שמתעסק בטוב ובחיובי, וזה מה שאני מתכוונת להמשיך לעשות עכשיו. האהבה של אלירז ושלנו לעם ולמדינה לא תלויה בדבר. מבחינתנו לא מדובר בבית הפרטי שלנו. העם שלנו עבר הרבה מאז שיצא ממצרים וגברנו על הכל. אנחנו מאמינים בראש הממשלה ובשר הביטחון שייקחו מהעוצמות האדירות של אלירז ומחזקים את ידיהם. חשוב לי להעביר מסר של חיזוק.
בחג הראשון ישבה שלומית בפעם ראשונה עם העיתונים, כדי לראות מה כתבו על אלירז. "מה שמאוד משך לי את העיניים זה הלחץ שיש עלינו. הכל זה אובמה נגד נתניהו והאיום האיראני. הרגשתי שזה ממש מחליש אותי. עד עכשיו אלירז היה שר החוץ שלנו. אני הייתי עם הילדים והוא התעסק בכל האיומים שבחוץ, ועכשיו כדי לקרוא את העיתונים עליו נחשפתי למדינה שפשוט נמצאת בלחץ.
ישבתי על הספה בבית של מרים קצת נבוכה, ופתאום בסלון האחים של אלירז התחילו לשיר 'והיא שעמדה' במנגינה מדהימה. הרגשתי איך אני מקבלת בבת אחת איזו תובנה שהעם שלנו, שהוא העתיק בעמים, עמד בפני ניסיונות וקשיים בלי סוף לאורך הדרך. פתאום הפנמתי, אנחנו עוד חוליה בשרשרת הדורות, כל פעם היו קשיים אבל המגמה הכללית ברורה. ככה אלירז חי. אני מרגישה שהסיפור של אלירז ואוריאל ושל מרים ומשפחת פרץ נכנס כמעט לכל לב במדינה, וזה מה שאני רוצה שיהיה עכשיו - שכל אחד ייקח קצת מאלירז".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם