חג ללא חירות: גלית מחכה לבנותיה שבעזה
גלית פופוק, שסיפורה נחשף לראשונה ב-nrg מעריב, עדיין מקווה שיום אחד תראה את שלוש הבנות שהשאירה בבית משפחת אביהן, שנהרג בעזה
- ישראלית שבעלה נהרג בעזה מתחננת: הוציאו ילדיי משם
- גלית פופוק ששלוש בנותיה בעזה: להכלילן בעסקת שליט
בתחילה היססה אם להיענות לבקשה. בכל זאת, מבטי הפליאה והבוז שנעצו החיילים המשתוממים באישה הבלונדינית המקלפת מגופה רעלה שחורה, עדיין צרובים עמוק בתוכה.
אבל גדר הגבול מרוחקת רק רבע שעה נסיעה מהמקום שבו גרות בנותיה, שאליהן היא כל כך מתגעגעת - והתקווה הקלושה לראות אותן משכנעת אותה. אולי יקרה נס.
הדרך לא פשוטה עבורה. אט אט מתחלף הנוף המרגיע של הצפון במראות הדרום. בפניה הצעירות של פופוק נחרש עוד קמט. כל הדרך דרומה היא עישנה בלי הפסקה, וכשהגיעה למחסום המוכר, לא הצליחה עוד לשלוט ברגשותיה ופרצה בבכי. היא ניסתה להתקשר למשפחת בעלה, לנסות לרכך מעט את לבם.
"בבקשה תביאו אותן אליי, אני כאן במחסום", מיררה בבכי בערבית בטלפון בפני אחד מקרובי המשפחה. "דיברתי עם הסבא שלהן, אבא של בעלי", היא מסבירה בדמעות. "הוא אמר שאם אשיג לו אישור כניסה לישראל. הוא ייתן לי לראות את אחת הבנות. התחננתי והסברתי לו שזה לא תלוי בי - אבל זה לא עזר".
זהו יום אביב בהיר והראות מצוינת. פופוק רואה את המסגד בשכונה שלהן. הנה - מכאן היא כבר יכולה אפילו להצביע על הבית שבו גרו, אבל לא יכולה להגיע אליו. היא לא מאבדת תקווה. דווקא מכאן, על הגבול, חשוב לה יותר מכל לשלוח מסר לממשלת ישראל, לאנשים מעברו השני של הגדר ולכל מי שמוכן לשמוע: "אני מוכנה לעשות הכל כדי שיביאו אותן", היא אומרת.
פופוק מוסיפה: "אני מתחננת בפני צה"ל. הם הרי יודעים בדיוק איפה הן נמצאות, ויש צו של בית משפט בישראל. תוציאו לי אותן, ותנו לי להתעורר מהסיוט הזה. רק תושיטו יד ותביאו אותן. אני מוכנה לשלם כסף. בבקשה".
סיפורה קורע הלב של פופוק, שחשף לראשונה nrg מעריב בעת מבצע עופרת יצוקה, הוא במידה רבה סיפורו של הסכסוך הבלתי נגמר בין היהודים לפלסטינים. פופוק הייתה נערה בת 16 כשהכירה את ראמי מחמוד אל-קידרה באולם חתונות באור יהודה, שם עבד כמלצר, והתאהבה בו מיד. בתחילה הייתה בטוחה שהוא ערבי-ישראלי, ורק מאוחר יותר נודע לה שהוא תושב עזה.
"התאהבתי ונכנסתי להיריון", היא משחזרת, ובעיניה זיק של געגוע. "נגד אהבה אי אפשר לעשות כלום, וזה יותר חזק מאיתנו. כבר לא היה משנה לי איפה הוא גר. פשוט
בני הזוג עשו כמיטב יכולתם להתעלם מהעוינות בין העמים, ולחיות את חייהם. הם התחתנו במהירות ועברו לגור בבית קטן וצפוף בנצרת עלית. אבל המציאות הייתה חזקה מהם ומהאהבה. בישראל לא קיבלו את הרעיון שתושב הרשות הפלסטינית חי כאן, ואחרי שגלית הגישה בקשה לקבלת קצבה מהביטוח הלאומי, התחילו כוחות הביטחון לחקור את אל-קידרה. הוא, בתגובה, חזר לעזה, וגלית נאלצה ללכת אחריו כדי לראות את הילדים ולהמשיך לקיים חיי משפחה. זה לא היה קל.
במשך חמש שנים נעה גלית בין ישראל לעזה, ומהאהבה הבלתי אפשרית הזאת, בין קולות המואזין לירי הקסאם, נולדו לשניים שישה ילדים, יהודים למהדרין, על פי היהדות ומוסלמים למהדרין, על פי חוקי האיסלאם. גם השמות שהוענקו להם כפולים - גרסה בעברית, וגרסה בערבית: הגדולה, יסמין, היום בת עשר, תמי (תמאם) בת התשע, מאור (מחמוד) בן השבע, דניאל בן הארבע, וסאלי (סאלימה) ודליה הן תאומות בנות שלוש. דליה נכה קשה, וזקוקה לטיפול רפואי תמידי.
הנסיעות לעזה וההחלטה לעבור להתגורר שם דרך קבע לפני כחמש שנים היו קשות מאוד לגלית, ובהדרגה הפכו את חיי הנישואים לסיוט. גם בעלה הפך את עורו, ומהאהבה נשארו בעיקר איומים. "בפעם האחרונה שנסעתי לשם ועברתי את הגבול, זה כבר היה בלית ברירה", אמרה. "הוא לקח אותי לשם באיומים ולחצים. ביקרתי שם פעמים רבות, וידעתי שזה גועל נפש, שזאת לא סביבה אידיאלית לגדל בה ילדים, אבל לא הייתה לי ברירה.
"בעלי אמר שאם לא אלך איתו, הוא ירצח אותי ואת הילדים. לקחתי קצת זהב שהיה לי בבית, והוא מכר הכל בעזה. נשארתי כמעט בלי כלום", היא אומרת.
פופוק הבלונדינית דאז התבלטה מיד בנוף העזתי מוקף הרעלות. כשיצאה מהבית שבו גרה עם בעלה וילדיה, לבשה גם היא רעלה, כמו כל הנשים האחרות. אבל את העיניים הירוקות והזרות שלה לא יכלה להסתיר. "לא משנה מה עשיתי שם, תמיד נשארתי זרה ולא קשורה", היא אומרת.
ולא חשת מאוימת? יהודייה בלב עיר ערבית עוינת?
"הם כל הזמן רצו שאהיה מוסלמית. אין ספק שעזה היא כלא, מקום סגור ופרימיטיבי. הייתי הולכת בכביש הקטן, כשמסביב הכל חול. היינו יושבים בחושך עם נרות, פעם יש חשמל ופעם אין. אני זוכרת לילה אחד בקיץ. ישבנו על הגג, ופתאום ראינו מטוסים של צה"ל חגים מעל לראשינו. חיילים של צה"ל נכנסו רגלית, והיו מאוד קרובים אלינו. פעם ירו והחלון שלנו התפוצץ".
אף אחד לא הכריח אותך להתאהב בתושב עזה או לחיות דווקא עם פלסטיני.
"אתה צודק, ומצדי שכל מי שכועס עליי יחשוב שהוא צודק. אי אפשר לשפוט נערה בת 16 שהתאהבה. וגם אם שופטים אותי, הרי אפילו לרוצחים ולאנסים יש מחילה והם משתחררים. בגיל 16 עשיתי טעות, ואני משלמת עליה יום-יום, שעה-שעה ואשלם עליה עד סוף חיי. אבל הילדים שלי לא צריכים לסבול בגלל מה שעשיתי ולהיות כלואים בעזה. אם מישהי מתראה עכשיו עם ערבי, אני אומרת לה שתפסיק עם זה מיד. כל ההתחלות יפות, אבל הסוף יכול להיות גרוע כמו אצלי".
קוראים רבים יתקשו להזדהות איתך. הם בטח מסננים, "שתאכל את מה שבישלה".
"כשפרסמתם את הכתבה הראשונה באינטרנט נקרע לי הלב מהתגובות של הקוראים. לא הפסקתי לבכות כל הלילה. אמרו שאני זונה, שאני צריכה לשלם מחיר על כך שהלכתי עם ערבי. אבל זה עבר לי. מצדי שימשיכו להגיד עליי הכל, והעיקר שיביאו לי את הבנות ויאחדו אותן עם האחים שלהם כאן בישראל. למה הן צריכות לשלם את המחיר ולסבול על מה שאני עשיתי?".
הסיוט של פופוק רק הלך וגבר. המכות החריפו, ואיתן ההשפלות והעלבונות. האהבה התחלפה בגהנום עלי אדמות - גם מחוץ לבית, אבל בעיקר בתוכו. "הוא כיבה עליי סיגריה, והרביץ לי", היא נזכרת. "הייתי בהיריון עם התאומות, והוא היכה אותי בכל הגוף והזהיר אותי כל הזמן שלא אעז לברוח. לא יכולתי יותר. שקלתי ארבעים קילו".
לפני שלוש שנים, כשגרו לצד משפחתו של אל-קידרה, בשכונת אל-עטאטרה בעזה, נמאס לפופוק מההשפלות ומהמכות, והיא החליטה לברוח. אולם, הדילמה הייתה קשה מנשוא. היא הייתה יכולה לקחת איתה רק חלק מהילדים, ונאלצה להכריע מי ילך ומי יישאר.
"אני לא זוכרת את התאריך המדויק של היום הזה, אני רק זוכרת שהיה חם מאד", משחזרת גלית. "יום לפני כן הוא החטיף לי מכות רצח. אמרתי לאמא שלי בטלפון שאני רוצה לצאת משם. למחרת בבוקר כשקמתי, ידעתי שהיום זה היום.
"לבשתי ג'ינס וחולצה קצרה, ומעל זה את השמלה והרעלה. אלה היו שעות לא מציאותיות, כמו בסרט אימה. לא היה לי זמן לחשוב. עליתי רועדת למונית יחד עם מאור, דניאל ותמי, ובמקום לנסוע לטיפת חלב, ביקשתי מהנהג שייקח אותי למחסום ארז. הנסיעה ארכה רבע שעה, אבל ההמתנה במחסום הפלסטיני ארכה שעה. שעה של פחד, שמישהו מהמשפחה שלו יבוא ויחזיר אותי.
"תוך כדי כך, ביקשתי מאלה שהמתינו איתי בתור רשות להשתמש בטלפון שלהם, והתקשרתי לאמא שלי. אמרתי לפלסטינים מסביבי שאני הולכת לביקור ולא בורחת. הדבר הראשון שעשיתי אחרי הבדיקה הביטחונית הראשונה זה להוריד את הרעלה ולהישאר עם הג'ינס והחולצה.
"היה לי רק העתק של תעודת הזהות, כי במשפחה לקחו לי את כל הניירות. אמא שלי הזמינה לי מונית ישר לנצרת עלית. יצאתי מעזה עם חמישה שקלים בכיס. הגעתי הביתה ואמא לא עיכלה שחזרתי. היא עשתה קניות לי ולנכדים ולא כעסה אף פעם".
איך בוחרים אילו ילדים להשאיר מאחור? זאת אולי ההחלטה הכי קשה בחיים.
"מה שהקל עליי זו העובדה שלא באמת בחרתי. הכל עשיתי מתוך ייאוש. שלושת הילדים שבאו איתי היו חולים, וחמותי שלחה אותי ביחד איתם לטיפת חלב. זאת הייתה ההזדמנות היחידה שלי לברוח. לא חשבתי שלא אראה את הבנות יותר לעולם. יסמין, הגדולה, רצתה לבוא איתי לטיפת חלב, כמו שהיא רצתה לבוא איתי לכל מקום. אני לא יודעת למה לא לקחתי אותה".
הדרמה המשפחתית הזאת קיבלה תפנית חדה, כשבמהלך עופרת יצוקה, לפני כשנה וחודשיים, יומיים לפני סוף המבצע, נהרג ראמי בהפצצות צה"ל, ומצבה של גלית החמיר. על מותו נודע לה משיחה כמעט מקרית: אבי בעלה התקשר וביקש לדבר עם הבן מאור. הוא ביקש להודיע לו שאביו נהרג ושמעכשיו הוא הגבר במשפחה.
בגלית אף אחד לא ממש התחשב. "שמתי את הטלפון על דיבורית, וכך שמעתי את השיחה. הסתכלתי על פניו של הילד הקטן שלי, כשפתאום מבשרים לו דבר כזה, והוא בקושי הבין על מה מדברים. הדבר הראשון שעשיתי היה לברוח החוצה - אל מדרגות הבניין. ישבתי שם וניסיתי לעכל.
"חשבתי על הבנות שלי, שמעכשיו הן לבד, אבל גם נזכרתי בראמי. למרות כל מה שסבלתי ממנו, לא ייחלתי למותו. לא באמת הצלחתי לבכות עליו. רק אחרי כמה ימים זה פתאום בא. ישבתי עליו שבעה כי, אמא שלי התעקשה שאעשה לו כבוד, אחרי הכל, הוא האבא של הילדים שלי. רק אז התחלתי לבכות".
עם אובדנו של ראמי כבר השלימה מזמן, אבל היא פוחדת שמותו מסמל גם את אובדן הסיכוי להתאחד עם בנותיה, שכן בני משפחתו של בעלה מסרבים לשחרר את שלוש הבנות, שהפכו בינתיים לפלסטיניות לכל דבר. הקשר איתן מתקיים בערבית בלבד, בשיחות טלפון נדירות שמרשים לה לבצע. עברית הן שכחו מזמן.
"לא רק גלעד שליט שבוי בעזה", היא אומרת, "גם הבנות שלי", ומתחננת לכלול את בנותיה בעסקת חילופי השבויים, אם תהיה כזו. "אני חולמת ומתפללת יום יום שגלעד ישוחרר. גם ככה המחיר שישלמו עליו כבד, אז למה לא לנצל את ההזדמנות ולשחרר גם את הבנות שלי? חמאס יודע שיש בנות יהודיות בעזה. גם הן שבויות שם, ואני מפחדת שאחרי שגלעד ישתחרר, החמאס יגיע אליהן ושוב ידרוש שחרור מחבלים עבורן".
פופוק מרגישה לבד בעולם. אפשר לכעוס עליה או לרחם עליה, אבל אי אפשר להיות אדישים לסיפור שלה ושל ילדיה. "הילדים שואלים אותי כל יום למה האחיות שלהם לא איתם, ואין לי תשובות", היא אומרת. "חלק מהאנשים מזהים אותי ברחוב, שואלים למה אני לא עושה כלום ומקניטים אותי. אני בוכה, אבל אין לי יותר מה לעשות".
מאז מות בעלה מלווה את פופוק ארגון יד לאחים. הסערה התקשורתית שהקיפה אותה אחרי הפרסום הראשון שככה, והיא נשארה לבד, ידיה מלאות צלקות: בלילות בלי שינה היא שורטת את עצמה.
"זה הפסח השלישי שלי בלעדיהן, וזה פסח חסר משמעות", היא אומרת. "אני בת חורין, אבל הן לא. בפעם האחרונה שדיברתי עם יסמין, הגדולה שלי, היא סיפרה לי שבכל יום חמישי היא הולכת לבית קברות יחד עם המשפחה. זה הבילוי שלה.
"בגיל שבע הילדה הזאת הפכה להיות אמא של שתי בנות, האחיות הקטנות שלה. בבית בעזה אומרים לה כל הזמן שתיזהר שלא תהפוך להיות כמו אמא שלה, וכל פעם אומרים לה שאמא שלה עזבה אותה. היא רובוט ששולטים ברגשותיו, ואני מפחדת שיחתנו אותה בגיל צעיר".
וביומיום? פופוק מנסה לשרוד. בבית הוריה, דירת עמידר קטנה וצפופה, היא גרה עם שלושת הילדים, ומנסה לקבל דירה חילופית - טרטור בלתי נגמר, לדבריה. בינתיים כולם מצטופפים בדירת שלושה חדרים וסלון: בחדר אחד מתגוררים הוריה, בחדר אחר אחיה ובחדר השלישי היא עם שלושת הילדים. חיי חברה אין לה, מלבד חברה אחת. על בן זוג אין מה לדבר.
מאור, בן השבע, הוא החבר הכי טוב שלה. כמעט כמו כל ילד בן גילו בשכונה הוא לומד בבית ספר יהודי, חובש כיפה ומשחק כדורגל בשכונה, שם צופים לו עתיד בקבוצה האהובה עליו - מכבי חיפה. לעתים הוא מטיח באמו: "איך העזת לקחת ילד יהודי לעזה? הרי אני יהודי, יהודי, יהודי", ופופוק נקרעת עוד יותר.
הזיכרונות שלו מעזה הולכים ומתמעטים. "אני זוכר שאבא היה לוקח אותי בבית הקודם שלנו לשוק ולחנות, והייתי משחק שם כל הזמן בהמון דברים", הוא מספר בהתלהבות. "אבל הכי אהבתי לשחק עם האחיות שלי. אני מאד מתגעגע. אם הן היו חוזרות, קודם כל הייתי מחבק אותן חיבוק על ההתחלה, ואחר כך הייתי נותן להן את כל המשחקים שלי".
עם האחיות שלו הוא כבר לא יכול לדבר אפילו בטלפון, בגלל מגבלת השפה. "הוא לא מפסיק לחלום על זה שיהיה חייל ויוציא אותן משם", מספרת גלית. "יכול להיות שבעוד עשר שנים, כשהוא יתגייס, הוא ייכנס לעזה ויגיע לבית של האחיות שלו".
יש לך עדיין תקווה שבנותייך יחזרו?
"ביום שלא תהיה לי תקווה כזאת, כבר לא אהיה בחיים בשביל לענות לך. אני חיה רק בשביל זה, ורק כדי לכפר על הטעות שעשיתי. אני אמא כמו כל אמא אחרת, ויש לי רגשות לילדים שלי כמו לכל אמא. אני ישנה עם הילדים שאיתי, מחבקת אותם ויודעת שהם בסדר. הם הולכים לישון עם נשיקה וקמים עם נשיקה, אבל הדאגה לבנות בעזה זה משהו אחר. כל הזמן אני חושבת אם הן אכלו או שתו, אם קר להן ואם הן מרגישות טוב. אבל המציאות כל פעם סוטרת על פניי.
"הנה, רק לפני כמה שבועות התקשרתי ליסמין לכבוד יום הולדתה, ובירכתי אותה במזל טוב בערבית. אבל היא לא הבינה מה אני רוצה. אתה מבין? היא אפילו לא ידעה שיש לה יום הולדת, ואיש לא זכר, חוץ מאמא שלה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם