יהיה בסדר: ליל הפלפול
במקום לספר ביציאת מצרים, ההגדה של פסח שולחת אותנו לימי המשנה. במקום להלהיב את הילדים, היא פוצחת במשא ומתן תלמודי. ליל הסדר מפספס
פסח צילום: יהודה לחיאני
כרפס ויחץ, רחצה וכורך, צפון וברך, הם בית מדרש פעיל להכרת הריאליה החז"לית של התקופה הרומית. אם יש ילד שלמד את סיפור יציאת מצרים מההגדה של פסח, שיקום. לא ההגדה ולא מנהגי הסדר מספקים את השיעור הזה, למרות כל ההבטחות שלהם.
"והגדת לבנך", מצוות ליל הסדר, אכן מתקיימת בהגדה. מגידים, בהחלט מגידים. השאלה מה ואיך. נכון שלפרקים נזכרת ההגדה לבצע את תפקידה, לדבר אל הילדים – אם כי במקומות קצת משונים: ארבע הקושיות מדוקלמות עוד לפני שהילד ראה במו עיניו את הדברים שהוא מקשה עליהם, ושירי הילדים מושרים כשהוא בדרך כלל ישן. אבל רוב הערב מנותק לגמרי מהילדים ומסיפור יציאת מצרים. תוכני ההגדה מדברים אל לבם של ילדים לא יותר מהדו"ח השנתי שתגישו תכף למס הכנסה. אחרת לא היה צריך לשחק באפיקומן.
הרבה פיקנטריה היסטורית על מנהגי הרומאים והיהודים בני זמנם אנחנו לומדים בליל הסדר. יותר ממה שאנחנו לומדים על הווי חייהם של בני ישראל במצרים ובמדבר. אנחנו מתוודעים למנהגי ההסיבה והמשתה, למנהגי המנה האחרונה ולמקור שמה היווני, להלכה הנשכחת שירקות רטובים זקוקים לנטילת ידיים, ולאופן אכילת הקורבנות במקדש.
ולב הסדר, סיפור יציאת מצרים, 'מגיד' – מה מוגד בו? מדרשי הלכה על מצוות סיפור יציאת מצרים ומשא ומתן תלמודי הלכתי; דרשות פסוקים על ארבעת הבנים השואלים בספרי שמות ודברים; מדרשי מילים פרטניים על כמה פסוקי מפתח – פסוקים נשגבים מסיפור יציאת מצרים בתורה, שהולכים לאיבוד ביער טרחני של פלפול; חשבונות על מספר המכות שאפילו אינם מתיימרים לשקף מציאות; ולבסוף גם מזמור 'דיינו' וההסברים על שורשי הפסח, המצה והמרור,
המואילים לדבר על יציאת מצרים ישר ולעניין, אבל גם הם אינם מספרים סיפור שילדים מסוגלים להבינו או שמבוגרים מסוגלים להתפעם ממנו. ואז פרקי הודיה החותמים את 'מגיד', כהקדמה לשלל פרקי ההודיה של ההלל.
כן, נכון: כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה. כולנו, לפחות רובנו, חגגנו לילות סדר כמספר שנותינו על הארץ, ולקראת כל אחד מהם, כמו גם במהלכו, שמענו אין ספור דרשות והסברים על כל תג ותג בהגדה, ולימדנו את עצמנו להאמין בגדולת הערב הזה, בגדולתו של טקסט ההגדה. עולם ומלואו של רמזים ומשמעויות נסתרות מצאנו בכל אחד מהמדרשים התלושים ושירי המשחק. ברור שיש בכל זה משהו. ברור שאם דווקא רוצים, אפשר לפרש כל משפט בהגדה כתרגיל דידקטי מתוחכם להצתת התלהבות סקרנית בילדינו. בעיקר אם הילדים האלה הם, כמו רבי אלעזר בן עזריה, כבני שבעים שנה בהשכלתם התורנית.
אין פלא שליל הסדר נעשה סמל לשימור המסורת. כי זה מה שהוא בעיקר עושה. משכפל מדור לדור טקסטים ומנהגים שדיברו אל לבם של בני המאות הראשונות לספירה, שהיו לקוחים ישירות ממציאות חייהם ועוררו בניואנסים שלהם את בלוטות המה-נשתנה של ילדיהם. מסורת לשם מסורת. וכיוון שהמסורת נקבעה בתקופה האחרונה שהיהדות טרחה בה להתאים עצמה לזמנה, תקופת המשנה, יצא שחג הפסח הוא חג המשנה. הכפר התלמודי בקצרין אצלנו על השולחן, כל שנה. ארבע לשונות גאולה אאוט, ארבעה אבות נזיקין אִין.
דומה שאין טקסט יהודי שזכה ליותר מהדורות מצוירות ותלי פרשנות מההגדה של פסח. אנחנו כנראה אוהבים אותה. אפילו 'והיא שעמדה', שיר שמאז השואה אין ברירה אלא להודות שהוא דובר שקר (הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם?), נעשה להיט במנגינתו היבבנית החדשה. יש יופי במסורת עתיקה מעצם היותה כזו, גם כשתכניה מטושטשים. אבל יש לי חשד שההגדה היא אחד מאותם דברים שכולם מדברים בשבחם רק מפני שכל אחד חושב שכל האחרים באמת מתענגים עליהם, ולא נעים לו להיות יוצא דופן ולחשוף את בושתו. וכך אנחנו מפספסים כל שנה, בליל הפסח, את המצווה לספר ביציאת מצרים.
צור ארליך הוא כתב ובעל טור בעיתון 'מקור ראשון'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם