למי להאמין – לילד בן 9 או לפסיכולוג מוערך?
ביהמ"ש העליון זיכה פסיכולוג שהואשם בהטרדה מינית של ילד, אך האם נעשה צדק? המערכת ניצבת בין ילד "בעייתי" למבוגר נורמטיבי
השופטים חנן מלצר ויוסף אלון קיבלו בכך, בדעת רוב, את ערעורו של שחאדה, שיוצג על ידי עורך דין אביגדור פלדמן. מלצר קבע כי לא די בגרסת הילד על מנת לבסס את ההרשעה. לדעתו, אף שעמדת הפסיכולוג מעוררת מספר תמיהות, לא ניתן לקבוע כי היא בלתי סבירה. לעומת זאת, השופטת איילה פרוקצי'ה נותרה במיעוט. היא פסקה שגרסת הילד אמינה ובעלת משקל, ועם חיזוקים ראייתיים שונים, ניתן להסתמך עליה לצורך קביעת אחריותו הפלילית של הפסיכולוג.
"חריצת הדין כאן הייתה קשה, שכן חוט השערה מפריד פה בין הרשעה לבין זיכוי מחמת הספק", ציין השופט מלצר, אשר השווה את סיפור הרשומון המטלטל בפסק הדין ליצירות שנקדחו במוחם של סופרים שעסקו בקו הגבול שבין חיבה כנה ואמיתית ובין ניצול מיני.
למרות הזיכוי מתחו שופטי הרוב ביקורת על דרכי הטיפול ה"בלתי אורתודוקסיות" של שחאדה בילדים. מלצר הצביע על כך שאפילו שחאדה עצמו הודה כי נהג לפחות בנושא אחד בצורה בלתי מקצועית, עד שהתעשת. לפיכך הורה מלצר שהתנהלותו תועבר לבדיקה אתית במשרדי הבריאות והחינוך, ובמקביל יישקל המשך העסקתו בשירות הציבורי.
פסק הדין עורר סערה ומנכ"ל המועצה למען שלום הילד, ד"ר יצחק קדמן, מתח עליו ביקורת חריפה. "פסק הדין קשה ומאכזב ביותר. הוא מחזיר אותנו עשרים שנה לאחור, לימים שבהם לא האמינו לילדים שנפגעו מינית. ההנחה שכשעומד מבוגר נורמטיבי מול ילד בעייתי, אז באופן אוטומטי מאמינים לראשון, הייתה נחלת העבר. פסיקה כזו לא תעודד ילדים להתלונן על עברות מין. נבקש מהפרקליטות להגיש לעליון בקשה לדיון נוסף".
לפני כשבע שנים, שימש פריד שחאדה, אז בן 43, נשוי ואב לשניים, כמנהל השירות הפסיכולוגי במועצה מקומית בצפון וכפסיכולוג בבית הספר שבו למד המתלונן, קטין שהיה אז בן שמונה. בכתב האישום שהוגש נגדו לבית המשפט המחוזי בחיפה נטען כי בסוף שנת 2003 זימן שחאדה את הילד למשרדו לצורך אבחון. הילד גדל בתנאים קשים, במשפחה מרובת ילדים, ואביו שהה בכלא לפני לידתו. מכיוון שהתקשה בלימודיו, נשלח לאבחון אצל שחאדה.
לאחר שאמו של הילד עזבה את המקום, כך נטען, נעל הפסיכולוג את הדלת, הושיב את הילד על ברכיו, וביצע בו מעשים מגונים. שנה אחר כך, טענה הפרקליטות, ביצע שחאדה מעשים דומים בילד במקומות שונים בבית הספר. לטענת הילד, הציע הפסיכולוג לקלח אותו ואמר לו כי הוא אוהב אותו ומתגעגע אליו.
הסוד הנורא נחשף בסוף חודש נובמבר 2004, לאחר שהילד התלונן בפני אביו על מה שעולל לו לכאורה הפסיכולוג, והוסיף כי אינו רוצה ללכת לבית הספר. האב הקים קול זעקה והילד גולל את הסיפור גם באוזני אחיו הגדולים, פקיד הסעד ומנהל מחלקת החינוך במועצה המקומית. כעבור כחודש, נחקר הקטין בידי חוקר ילדים, והמשטרה נכנסה לתמונה.
שחאדה ההמום אמר בחקירתו במשטרה: "כל העניין הזה מפתיע אותי. אין לי מניעים מיניים ולא היו לי מניעים מיניים. הייתה תגובה פיזית עם הילד ונתתי לו לשבת על הברך שלי, כמו לבן שלי, אחרי ששאלתי אותו אם הוא רוצה. כנראה התערבבה אצלי המקצועיות עם הרצון שלי לתת לו אהבה, מאחר שהאם סיפרה שהיה חסר לו אבא בבית הרבה שנים".
הפסיכולוג סיפר כי במפגש הראשון ניסה לדובב את הילד, שאמר לו כי מישהו ביצע בו "טאב", מונח שמשמעותו היא שמישהו "נפל עליו". הפסיכולוג חשד, לטענתו,
שחאדה הוסיף כי במהלך האבחון הראה לו הילד "פוזה מסוימת כשהיה על הברכיים והראש על הרצפה, ואז (הילד) השתמש במילה הזאת 'טאב'. אני התכופפתי עם הברכיים שלי מאחוריו וקמתי מיד. לא נגעתי בו, קיבלתי איזה קריזה כזאת ואמרתי לו סליחה, ולא הייתי צריך לעשות את זה. זה פוגע בי אישית כל הסיטואציה הזאת. הניסיון שלי לעזור לו היה כנראה לא נכון".
לדבריו, במפגש האחרון שלו עם הילד, שאל אם הוא רוצה לשבת על הרגל שלו. "הוא ענה שלא", מספר שחאדה. "שאלתי אם יש מישהו שעושה לו ככה, כמו שסיפר לי, ששכב עליו, טאב, המילה שהשתמש בה. אמר לא, רק אתה עשית לי את זה. חזרתי ואמרתי שזה לא היה בסדר". במהלך המשפט חזר הילד על גרסתו המפלילה. חוקר ילדים, אסעד וותד, העיד כי הוא מאמין לו שאכן כך אירע. "הילד חווה את מה שתיאר", התעקש החוקר.
לעומת זאת, מורים בבית הספר העידו שהילד שקרן. הם תיארו תמונה של תלמיד לא אהוד עליהם, בלשון המעטה, הידוע כמי ש"משקר בלי להניד עפעף" לגבי הכנת שיעורים או התחמקות מבית הספר ומרבה להתלונן. המנהל הגדיר אותו כ"דומיננטי בתעלולים של הילדים", ואילו לדברי סגן המנהל "השקר של התלמיד לא שגרתי. השקר שלו הוא שקר מתמיד. הוא חי על שקר". אפילו הורי הילד לא האמינו תחילה למה שסיפר להם על אודות שחאדה.
במשפט כפר הפסיכולוג בתוקף בעברות שיוחסו לו. לדבריו, במהלך השנים, עבד כפסיכולוג עם מאות ילדים ונערים, ואף אחד מהם לא התלונן עליו, גם לאחר פרסום שמו ברבים בעקבות הגשת כתב האישום. הוא הודה שהיה לו יחס חם ומיוחד כלפי המתלונן, אך בשום אופן לא כזה הקשור במשיכה מינית כלשהי.
לדבריו, כל מגע פיזי שיש לו עם הילדים המטופלים על ידו, ככלל, ועם המתלונן בפרט, היה רק על רקע הטיפול הפסיכולוגי. הוא הסכים כי על פי השיטה הטיפולית שהוא דוגל בה, ביבליותרפיה - טיפול בקריאה - הוא אכן מציע לילד המטופל לשבת בקרבתו ואף על ברכיו אגב קריאה משותפת, אך דבר זה נועד, לדבריו, לסייע לילד במצבים של חרדה או של דימוי עצמי נמוך.
בהסבירו את הביטוי "תגובה פיזית", בה השתמש בחקירתו במשטרה, אמר כי כוונתו הייתה שהמגע הפיזי בינו לבין המתלונן היה בעצם הישיבה על הברך, ולא שאותה ישיבה על הברך גרמה לו לעוררות מינית כלשהי, כפי שטענה המדינה. לדבריו, הוא רגיל לחשוב בערבית (שפת אמו) ובאנגלית (שפת לימודיו), ועל רקע זה אין לפרש כמפלילות את ההודאות שמסר במשטרה, בשפה העברית.
בית המשפט המחוזי החליט, ברוב דעות, להרשיע את שחאדה בעברות שיוחסו לו. שני שופטי הרוב - א.שיף וח. הורוביץ - התרשמו שהילד חווה את המעשים שיוחסו לפסיכולוג. לעומת זאת, שופט המיעוט, יצחק עמית, היום שופט בית המשפט העליון, לא שוכנע במהימנות גרסת הילד והחליט לזכות את הפסיכולוג מחמת הספק. "ליוותה אותי התחושה שהוא נקלע לסיפור קפקאי, בשל האפיזודה שבמהלכה כרע ליד הקטין המתלונן", אמר עמית, "אפיזודה שתפחה מעבר למידותיה עד שהביאה את הנאשם עד הלום".
בית המשפט המחוזי ציין כי "אך לעתים רחוקות זוכים אנו לקבל חוות דעת כה רבות ומרשימות, המשבחות לעילא ולעילא את הנאשם, אופיו ופועלו". בסופו של דבר גזר עליו שנת מאסר בפועל.
בסוף השבוע התהפכו היוצרות, אחרי שבית המשפט העליון זיכה את שחאדה, תוך התערבות לא שגרתית בקביעות העובדתיות ובממצאי המהימנות שקבע בית המשפט המחוזי. "בין הגרסה לה טוענת המדינה לבין זו שהציג הפסיכולוג, בחקירתו במשטרה, ואחר כך - בבית המשפט המחוזי, נראית, במבט ראשון, זו הראשונה כסבירה הרבה יותר", אמר השופט חנן מלצר. "קשה לחשוב מה לו לילד, כבן תשע שנים וחצי, לבדות מלבו עלילה כה קשה על הפסיכולוג שטיפל בו".
בגרסת הילד, פירט מלצר, מופיעה שורה של תמיהות. למתלונן נטייה "להחזיר למי שפוגע בו", ולדעת מלצר, לא ניתן לשלול את האפשרות שאולי נטייה זו גם הניעה אותו במקרה זה לצאת נגד הפסיכולוג. השופט הוטרד מכך שלא הייתה הדרגתיות באופן שבו תיאר הילד את המעשים, וגם הופתע מכך שהפסיכולוג לא ביקש מהילד לשמור את הדברים בסוד.
בסיכום קובע מלצר כי "כשופטים, לא נוכל לדעת את האמת לאמיתה", והוא נתלה בדברי בית המשפט העליון בפרשת דמיאניוק, שם נפסק ששופטים אינם בוחנים כליות ולב, וש"השלמות איננה נחלתו של שופט בשר ודם". ואולם , כאמור, החליט לקבל את ערעור שחאדה ולזכות אותו מחמת הספק.
בניגוד אליו סבורה השופטת פרוקצ'יה, כי יש סימני אמת וחיזוקים ראייתיים לגרסת הילד, ובהם דברי הפסיכולוג עצמו, שיש בהם ראשית הודאה באשמה. "ההנחה כי ילד רך בשנים ממציא עלילת שווא נגד מטפל פסיכולוגי בבית הספר, המייחסת לו סדרה של מעשים מגונים במספר אירועים, קשה לאימוץ, אלא אם כן יש לכך אחיזה כלשהי בחומר הראיות, ובענייננו לא מצאתי כזאת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם