בסיר הלחץ: שיחות תקיפות בדרך לעקיפות
לשיחות העיקשות של הימים האחרונים יש תכלית ברורה: לגרום לנתניהו להרפות, אך לא במידה אשר תאלץ אותו למרוד לכדי משבר מחודש
האמריקאי צחק. "אז מי המטורף הפעם, הנשיא או ראש הממשלה?", שאל. הוא הניח שמסתתר כאן איזה לקח אקטואלי שקשור לירושלים. אולי ברק אובמה נוסע נגד כיוון התנועה, כמו שניסה ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לרמוז בנאומו בפני השדולה הישראלית איפאק. נתניהו מנה בנאום את שמות ראשי הממשלה שבנו בירושלים לפניו (גולדה מאיר, מנחם בגין, יצחק רבין), אך ויתר על הרשימה המקבילה: זאת של נשיאים אמריקאים שאפשרו זאת - ניקסון, רייגן, קלינטון. אם אובמה מתכוון למנוע בנייה, הרי הוא שנוסע נגד כיוון התנועה.
אלא שבממשל האמריקאי מסתכלים על הכביש ורואים דווקא את השיירה של נתניהו מתגלגלת בנתיב הלא נכון. בתחילת השבוע, כשהעביר את רפורמת הבריאות, הוכיח הממשל, קודם כל לעצמו, שהוא אכן מסוגל לחולל "שינוי", כמובטח במערכת הבחירות. אך נתניהו, כך הרגישו בכירי הממשל, מסרב להשלים עם החתירה הזאת לשינוי מדיניות. גם במזרח התיכון, גם במזרח ירושלים.
לכן, לשיחות האינטנסיביות של הימים שלישי עד חמישי הייתה תכלית ברורה: לגרום לנתניהו להרפות, לשחרר חבל. הנשיא היה ישיר. כמוהו גם שרת החוץ. הם רצו שזה יהיה לא נעים. רצו לגרום לנתניהו להתקפל מספיק כדי שכולם יראו - אבל לא במידה שתאלץ אותו להתמרד עד כדי קרע מחודש, משבר מחודש.
נתניהו נשא - פעמיים בתוך שבועיים - דברים תקיפים הנוגעים להתנגדותו הנחרצת להקפאה מוחלטת של הבנייה במזרח ירושלים. זו תקיפות שידע מראש שיש לה סיכוי להניב פירות, בעיקר משום שהאמריקאים לא דרשו הקפאה מוחלטת. לא אמרו לישראל במילים האלה: "מה הבעיה, תקבעו את הגבולות במשא ומתן, ואז תוכלו לבנות בלי הגבלה בכל מקום שמוסכם כי יישאר בידיכם".
בממשל אובמה מאמינים - בצדק או בטעות - שאת נושא הגבולות אפשר לסכם במהירות, יחסית. אבל לנתניהו יש בעיה: הגבול הוא הקלף הישראלי. אם הקלף יחולק, לא יישארו עוד קלפים לדיון בנושאים האחרים.
הראשון שבירך את אובמה על הישגו הגדול בהעברת רפורמת הבריאות היה המלך הסעודי. ביום שני דיווח הבית הלבן על הטלפון מריאד. מחווה שמחירה שיחה בינלאומית של כמה דקות. המחווה היחידה שאובמה זכה לקבל, עד כה, מהמלך.
בוושינגטון התמקדו השבוע בישראל, אבל הבטיחו שישראל לא תעמוד בודדה תחת מכבש הלחץ האמריקאי. אפשר להאמין ואפשר לגחך, אך הממשל מתעקש שכך יהיה. אולי זה תוצר של זריקת העידוד והביטחון העצמי שקיבלו אנשיו של אובמה אחרי שהעבירו את הרפורמה
זה התברר במלחמת הממשל נגד הקונגרס, כאשר אובמה התעקש על רפורמה שכבר הוכרזה כמתה - וניצח. זה התברר גם ביחסיו של הממשל עם ישראל, כאשר אובמה, שנאלץ להתפשר בסיבוב הראשון נגד ממשלת נתניהו, חידש את הקרב במועד הנוח מבחינתו והוכיח שהפשרה שהשיגה ממשלת ישראל בעניין הקפאת הבנייה הייתה רק פשרה זמנית. אובמה לא באמת התפשר.
על כן מעניין לשמוע אנשים קרובים לנשיא מפזרים רמזים שזו תמציתם: אנחנו לא עובדים אצל הפלסטינים, ולא ניתן להם להכתיב לנו את המהלכים הבאים. אם הם חושבים שוושינגטון תעשה מעכשיו כל מה שהם מבקשים, הם יגלו מהר מאוד שמדובר בטעות. אחרי שנגיע להסכמות עם ישראל יגיע תור האחרים. הפלסטינים יצטרכו לבוא לשיחות בלי לייצר משברים בכל שני וחמישי.
וגם ממדינות ערב יהיו לנו תביעות. כמו שאובמה לא שכח ולא סלח על גרירת הרגליים של נתניהו בדרך לשיחות, כך גם לא שכח שהמלך הסעודי סירב להציע מחווה כלשהי כאשר אובמה ביקש זאת. בפעם הבאה - זו תהיה בקשה תקיפה יותר.
כאמור, אפשר להאמין ואפשר לגחך. בממשלת ישראל יש כרגע רוב למגחכים. "נראה אותו מתנפל עליהם כמו שהתנפל על נתניהו", אמר השבוע שר בכיר. הוא נשמע מריר.
ב-8 ביוני יעמדו שלושה רפובליקנים למבחן הקלפי במדינת קליפורניה. שלושתם רוצים להתמודד בנובמבר הבא נגד ברברה בוקסר, סנאטורית ותיקה, דמוקרטית, והסקרים מלמדים שיש להם סיכוי לנצח. אבל, כמובן, קודם תצטרך המפלגה הרפובליקנית להחליט מי יהיה זה שיתמודד.
המועמדת המוכרת מבין השלושה היא קרלי פיורינה, אחת הנשים המצליחות בתולדות תעשיית ההיי-טק (היולט פקארד) ומי שניסתה לסייע לקמפיין של המועמד לנשיאות ג'ון מקיין לפני שנתיים. המועמד המוביל הוא טום קמפבל, חבר קונגרס לשעבר, משפטן וכלכלן מבריק. אה - והוא גם אנטישמי. או כך לפחות לוחשים במחנה פיורינה לכל מי שמוכן להקשיב. בקול רם הם אומרים: "אני לא מאמינה שטום קמפבל הוא אנטישמי".
וגם זו דרך לרמוז לבוחרים ממה הם צריכים לחשוש. קמפבל מכחיש, כמובן. אך עמדותיו בנושא הישראלי נבחנות בשבועות האחרונים בזכוכית מגדלת. עד כדי כך, שהפכו לנושא מרכזי בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית בקליפורניה.
במה חטא? הוא קיבל כסף מסמי אל-אריאן, פרופסור שהורשע בתמיכה בג'יהאד האיסלמי. על זה קמפבל אומר: הייתי צריך לבחון טוב יותר ממי אני לוקח תרומות. הוא הצביע נגד תוספת תקציב לישראל.
קמפבל אומר: הצבעתי נגד תוספת של 50 מיליון דולר לישראל משום שהתוספת הזאת באה על חשבון סיוע לאפריקה. ומה עוד קמפבל עשה? הוא אמר שירושלים עשויה לשמש בעתיד "כבירה משותפת" לישראלים ולפלסטינים. כשרפובליקני אומר דבר כזה יש לו בעיה. לא כל כך עם היהודים, כמו עם הנוצרים האוונגליסטים הממלאים תפקידי מפתח במפלגה.
הנה כי כן, אם המתיחות תימשך, וככל שיתקרבו הבחירות בנובמבר, יצטרכו מועמדים ברחבי אמריקה לבחור צד. "אנחנו בקונגרס מדברים בקול אחד על הנושא הישראלי", אמרה השבוע יו"ר בית הנבחרים הדמוקרטית, ננסי פלוסי, כשהיא עומדת לצד נתניהו. כלומר - אין מחלוקות. כולם תומכים בישראל.
אבל זה לא יעזור לה: המועמדים הרפובליקנים ינסו להשתמש בנושא הישראלי כמחבט נגד יריביהם. חבר הקונגרס הרפובליקני הבכיר מאינדיאנה, מייק פנס, כבר השמיע את קולו במהלך ביקורו של ראש הממשלה: "לא האמנתי שאראה את היום שבו ממשל אמריקאי מגנה את המדינה היהודית על בניית ירושלים", אמר.
הרפובליקנים כבר ניסו בעבר להשתמש בישראל ככלי פוליטי בבחירות. בעשור האחרון זה היה בעיקר ניסיון לתרגם את תמיכתו של הנשיא בוש בישראל (שגם הדמוקרטים מיהרו להודות שהיא איתנה) להון פוליטי. אך הפעם, שלא כמו בשנים של בוש, זה לא יהיה קמפיין שבסיסו חיובי - בוש תומך בישראל, אתם צריכים לתמוך במפלגתו, אלא קמפיין נגטיבי - אובמה עוין לישראל, אתם צריכים להציל את ישראל ממפלגתו.
זה יהיה קרב מעניין, כי ססטק לא רק לא מחה נגד מהלכי הממשל בשבועות האחרונים, אלא, במשתמע תמך בהם. לא במקרה הוא גם אחד מחביביו של הלובי היהודי היוני ג'יי סטריט (ססטק אומר שהוא תומך גם בג'יי סטריט וגם בשדולה הממוסדת יותר, איפאק, שלוועידתה השנתית נסע השבוע נתניהו - שזה בערך כמו לומר שאתה תומך גם בשלום עכשיו וגם בקואליציה של הליכוד).
קרב מעניין - ומבחן מעניין: האם יהודי פילדלפיה יחליטו שמדיניות אובמה בנושא הישראלי מטרידה אותם מספיק עד כדי הצבעה למועמד רפובליקני? הנה נתון מעניין: בבחירות 2006, כשהמועמד הרפובליקני לסנאט, ריק סנטורום, נפנף ברקורד המאוד פרו-ישראלי שלו בתקווה שיסייע לו לגבור על המתחרה, בוב קייסי, זה לא ממש עזר לו. קייסי ניצח בבחירות וגם קיבל ארבעה מכל חמישה קולות של בוחרים יהודים בפנסילבניה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם