דואגים

נסו לדמיין את סבא שלכם אוכל לבד בחג

רוב הישראלים רגישים לבעיות הקשישים בחברה. אלא שלמי בא עכשיו לארח ישיש לא מוכר לפסח? הרבה יותר נוח לארח חיילים ועולים

יאיר נתיב | 20/3/2010 8:00 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
אפשר לומר שישנו קונצנזוס לגבי העובדה שזקנים ראויים לסיים את חייהם בכבוד. כולנו מסכימים שצריך לדאוג לקשישים שלנו, שמדובר בערך ראוי ושהממשלה כמעט תמיד לא עושה מספיק למענם. אלא שכמו ברוב המקרים, גם כאן – רגש לחוד, מחשבות לחוד, ומעשים לחוד.

ארוחת חג: העיקר שהמצפון שקט
ארוחת חג: העיקר שהמצפון שקט צילום: נועם וינד
בעיית הקשישים היא לא הבעיה היחידה שלנו. יש הרבה נושאים חשובים בארץ, וכל אדם מחליט בינו ובין עצמו למה הוא נרתם ולמה לא, אם הוא מחליט להירתם בכלל. בנושא הקשישים, בדומה לנושאים אחרים, רובנו מתלוננים ולא עושים דבר. עם זה, לבד, אין כל בעיה. בארצנו יש, כידוע, בעיות רבות – ואני לא מכיר אדם אחד שיכול לרתום את עצמו לפיתרון של כולן.

אחת הבעיות טמונה באוכלוסייה הגדולה למדי של אלה שלא עושים דבר. אלה שיכולים לעשות, כלכלית, רפואית וכו', ובוחרים מתוך רצון אישי שלא לעשות. אך איתם קשה לי מאוד להתווכח. כל אחד ותפיסת העולם שלו. העובדה שאני בוחר לחיות את חיי מתוך רצון לתרום לקולקטיב ולמדינה – לא אומרת שבחירתו של אחר לחיות את חייו תוך בחירה לעשות לעצמו, פסולה.

אי אפשר להיכנס לתפיסת עולמו של אדם. הבעיה העיקרית שלי, אם כך, נמצאת מול אלה שמשכנעים את עצמם שהם עושים. אלה שכן אכפת להם, אבל בוחרים בעשייה "קלה". אלה שמשכנעים את עצמם שהם עושים כדי להשקיט את מצפונם. אלה שתורמים 5 שקלים כשהם יכולים לתרום 50 – כדי להרגיש טוב עם עצמם. אלה שמדברים על האכפתיות שלהם – אך מגבים זאת במעשים מעטים למדי.

לקראת החגים קמים מפעלי צדקה רבים ומבורכים. הישראלים תורמים ונרתמים. בחלק מהמקרים זה כסף, אצל חלק מדובר במזון, ובחלק מהמקרים מדובר באירוח לארוחת חג. גם בסוגיית האירוח ישנה חלוקה לקבוצות: יש עולים חדשים, יש חיילים בודדים, ויש גם קשישים. לשתי הקבוצות הראשונות יש, לרוב, מזמינים רבים.

גודל המצווה כגודל הקושי

הרי נעים הרבה יותר לארח חייל צעיר, או סטודנטית, עולה חדשה. זה מוסיף צבע לארוחת החג. זה נחמד וזה גורם הרגשה טובה. שלא יובן, חלילה, שקיימת בדבריי התנגדות ולו הקטנה ביותר למפעלים מבורכים אלה. מדובר בפרויקטים חשובים מאוד כשלעצמם.

אלא שלטעמי, גודל המצווה כגודל הקושי הנלווה אליה. וכך, לעיתים, אוכלוסיית הקשישים הבודדים נשכחת (ויסלחו לי אוכלוסיות נוספות שוודאי קיימות ואינני מודע להן). הרי לארח זקן שלא מכירים זה מביך. על מה נשאל אותו. על מה נדבר? מלחמת השחרור? אולי על החוויות מגרמניה? או האנטישמיות ברוסיה? ואולי על המשפחה שזנחה או שלא קיימת?

כי הרי לסבא או סבתא של רובנו יש מקום. נסו רגע לדמיין את השנים האחרונות

של חייכם בבדידות מזהרת. נסו לדמיין כמה קשה זה בחגים. עכשיו דמיינו את סבא שלכם במצב הזה. מכעיס, נכון? מעציב.

לפי סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שפורסם בסוף השנה, הקשישים מהווים 10% מאוכלוסיית המדינה, רובם יהודים. כשליש מהם אלמנים ו-20% מהם מברית המועצות. לפי מחקר שפורסם רבע מן הקשישים העולים לא מקיימים קשרים עם בני המשפחה שלהם. מול זה יש 81% משפחות יהודיות שחוגגות את פסח. קרוב למחציתן מתגוררות במרכז. עם נתונים כאלה, אוי ואבוי לנו אם יישאר קשיש בודד אחד (או חייל, או עולה).

לעזור להם ביום-יום זה גדול עלינו, על רובנו. זה כבר תפקידה של המדינה. אבל לעזור באירוח בליל הסדר, את זה אנחנו יכולים לעשות. ב-nrg חברה נרתמנו לפרויקט אירוח קשישים לחג. אתם מוזמנים להגיע, עם כל הלב. לפרטים לחצו כאן.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

יאיר נתיב

צילום:

עיתונאי. חולם לעשות קולנוע אך מסתפק בלימודי משפטים ומדעי המדינה, בעלים של צ'ומפי ופעיל חברתית במספר גופים

לכל הטורים של יאיר נתיב

עוד ב''חברה''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים