חוויה לפסח: מה דעתכם להתפלש בביוב של גוש דן?
אפילו הביוב כבר לא מה שהיה. מפסולת מעיים מושמצת הוא הפך למשאב כלכלי ותרבותי. אחרי שחירייה שודרגה לאתר אקולוגי מגניב, הגיע תור השפד"ן להזמין אתכם לבילוי בפסח
היום ביוב הוא סמל סטטוס. מפסולת מעיים מושמצת הוא הפך למשאב כלכלי ותרבותי. אם אתם לא מאמינים, זה רק משום שלא סרקתם בעיון את העלון שקיבלתם מהעירייה עם חשבון הארנונה האחרון. שני עמודים שלמים מוקדשים שם לתיאור העידן החדש של השפד"ן, מכון טיהור השפכים שקולט את התוצרת היומית של שני מיליון דיירי אזור המרכז.
בחול המועד פסח תתקיים במרכז המבקרים של השפד"ן - מי העלה פעם בדעתו שאנשים יבואו לבקר במקום שמרכז את הג'ורה של חצי מדינה? - תערוכה הנושאת את השם, שימו לב להברקה, "גאולה דרך הביבים".
לפי השמות (סיגלית לנדאו!), זו אמורה להיות תערוכה משובחת, אבל אני מוכן לקבל שקל תמורת כל פעם שביציאה מהתערוכה יישמע הדיאלוג הזה:
א': "נו, איך היה?"
ב': "חרא של תערוכה".
א' +ב': צחוק גדול.
אני דווקא לא ציני ביחס למאמץ היחצני הגדול שמושקע עכשיו בשפד"ן. אגב, בהקשת המקלדת האחרונה חיבלתי ישירות במאמץ הזה כי חלק מהשינוי התפיסתי מתבטא בהחלפת השם. במקום "שפד"ן, אמרו מעכשיו "איגודן", והשם המלא: "איגוד ערים דן לתשתיות איכות
כאמור, יש לי סימפטיה כלפי מאמצי שיקום התדמית של המתחם הגדול אשר נמצא בחולות שבין ראשון לציון לים ומכיל מיליארדי חיידקים רעבים שטוחנים את צואת גוש דן. להיות אחראי לטיפול בביוב זה כמו להיות שופט כדורסל. במקרה הטוב, של אפס טעויות, איש לא יזכור אותך. כל פשלה קטנה לעומת זאת תקבע את מעמדך כאויב העם. מה שמזכיר לי שופט כדורסל שסיפר לי לאחרונה על ראשית הקריירה שלו, כשעוד גר בבית ההורים. מדי ערב היה חוזר הביתה, כל פעם מחור אחר בקצווי הארץ, ואומר: "אמא, אל תשאלי מה אמרו עלייך במגרש".
מכוני טיהור שפכים, כמו אתרי פסולת, הם החצר האחורית של העולם המודרני. אנחנו מעיפים את הזבל ואת הצרכים שלנו הכי רחוק שאפשר, ומרגישים מיד טהורים ונקיים למשעי; לעומת זאת, מי שמקבל אותם לטיפולו וצריך להתעסק עם כל הג'יפה, נתפס כמזהם ואחראי לפגיעה בסביבה. אף אחד לא רוצה את השפד"ן לידו, כמו שתושבי מערב ראשון לציון דאגו להבהיר במשך השנים, אבל אני לא מכיר מישהו שמוכן לוותר על זכותו ללכת מדי פעם לשירותים ולהחזיק מתחת לכיור המטבח פח זבל.
זה לא שהשפד"ן לא טרח להצדיק כמה מהכתמים שדבקו בו. התקלה הגדולה של תחילת העשור, שבגללה הוזרמו כמויות אדירות של ביוב לים תל אביב, תיזכר לדיראון עולם; עד היום השפד"ן מזרים לים התיכון (בעומק חמישה קילומטר מול חופי ראשון לציון) את החומר השחור והסמיך, העונה לשם האטרקטיבי "בוצה", שנשאר לאחר שהשפכים עוברים טיהור ומוחזרים לשימוש חקלאי. הבעיה הזו אמורה להיפתר בשנים הקרובות, אבל זה קורה לאט מדי ומאוחר מדי.
החלחול של התפיסה הסביבתית - שלפיה כל טיפת ביוב היא נכס, וכל תל זבל יכול להיות מכרה זהב (שלא לדבר על תחנת כוח) - מתבטא במעמדם של אתרים משוקצים לשעבר כמו השפד"ן וחירייה.
חירייה עברה מטמורפוזה מהר אשפה מגעיל לאתר אקולוגי מגניב, והנה בא תור השפד"ן. בפסח אשתקד סדנאות המחזור של חירייה היו להיט בקרב הילדים, השנה השפד"ן רוצה שתיקחו את עצמכם ואת הקטנים, ותבואו לבלות עם התמונות שגליה יהב אצרה בשבילכם.
פעם היו לוקחים ילדים אל החקלאי כדי לראות שהמלפפונים לא גדלים בסופר, היום לוקחים אותם אל המט"ש (מכון טיהור שפכים) כדי לראות איך הפיפי הופך למים שמשקים את המלפפונים. לזה קוראים סגירת מעגל.
"איגודן מזמין אתכם להרפתקה מרתקת מתחת לפני האדמה!" מבשר הקומוניקט החגיגי בחתימת רון חולדאי וארנון גלעדי (יושב ראש השפד"ן), "במרכז המבקרים האקולוגי החדש תוכלו ליהנות מסיור חווייתי, מצגת אור קולית וסיור תת-קרקעי. הסיור חושף פיסות מידע באמצעות מקרנים, חריצי הצצה, צינורות לוחשים וברזי מידע".
פיסות מידע? צינורות לוחשים? בהתחשב בחומרים שהשפד"ן עשוי מהם, כל זה נשמע חשוד במקצת. מנגד, בשולי העלון מובא סיכום הולם לכל העניין: "אנו מזמינים אותך לבוא וללמוד מקרוב כיצד כל אחד ואחת מאתנו יכולים לתרום למשק המים של ישראל". זה באמת חשוב, אבל לתומי חשבתי שבשביל לתרום למשק המים של ישראל לא צריך להגיע עד השפד"ן. אפשר פשוט לגשת לשירותים.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם