יהודי מחסל יהודי: סיפור הרצח של יעקב דה-האן
הרבה לפני רצח ארלוזורוב התרחש רצח פוליטי בארץ. יעקב דה-האן, מנהיג באגודת ישראל שנחשד על ידי חברי ההגנה כמי שמבקש לטרפד את הצהרת בלפור, נרצח בשלוש יריות בירושלים. האחראים לרצח היו חברי ההגנה. כעת יוסף משי, הבן של זאב משי שרצח את דה-האן עם אברהם תהומי, מדבר לראשונה וחושף את האמת מאחורי הסיפור
התא, שקיומו היה ידוע רק ל-13 החברים בו עד אותה חשיפה, ולא נחשף גם לנשותיהם של החברים או לילדיהם, כונה בשם "המפעל". גולת הכותרת של פעילות התא הייתה רצח יעקב דה-האן, מנהיג ירושלמי באגודת ישראל ואולי גדול הלוחמים בציונות. דה-האן יצא מתפילת מנחה בבית הכנסת ששכן במבנה הישן של בית החולים שערי צדק, ספג שלושה כדורי אקדח, התמוטט ומת.
היה זה הרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל בעת החדשה, יהודי מול יהודי, ציוני מול אנטי ציוני, חילוניים מול חרדיים. בהחלט לא מפתיע שהוא מעורר עניין גם היום. המשטרה הבריטית לא איתרה אז את הרוצחים וסגרה את תיק הרצח, אבל ראשוניותו, כמו גם מעמדם הרם של המעורבים בו, לא הניחו לפתרון התעלומה לשקוע עד עצם היום הזה. הכינוס של חברי המחתרת ב~1973 פורסם תשע שנים מאוחר יותר מאחורי גבם של החברים וללא הסכמתם על ידי עודד ארצי, שהגיש את ממצאיו בעבודת סמינריון למכללת אורנים.
הצלבת המידע בין החברים הייתה אמורה לפתור את רוב רובה של התעלומה, אך האתוס המקובל שלפיו מחתרת "ההגנה" היא שביצעה את הרצח בהוראת מפקדיה נותר בעינו. החוקרים לא נתנו לממצאים החדשים לבלבל אותם והותירו את הציבור עם מצג היסטורי מוטל בספק, ללא דיון אמיתי בעובדות. הישישים מיפעת ודאי נדהמו אז לשמוע שדבריהם נשכחו בתהום הנשייה, אלא שכיום לא נותר אף אחד מהם כדי לומר את דברי הימים ההם. ארצי עצמו מצא מאז את מותו.
אדם אחד המכיר את הסיפור נותר בחיים והחליט להילחם בעוול ההיסטורי, יוסף משי שמו (74). גם הוא לא רך בשנים והוא יודע היטב שאין יודע מלבדו. בעוד שבוע הוא יישב מול מצלמת וידיאו, מגובה בתיעוד מוקלט ובמסמכים של הדור שקדם לו, ויספר לכל מי שלא מעוניין לשמוע: "אבא שלי הוא הרוצח הפוליטי הראשון", וכן, הוא גאה בזה.
כמו בספריו של מאיר שלו, גם כאן נכון לקוראים סיפור מרתק הנמתח לאורך שנותיה של הציונות, שתחילתו בעמק יזרעאל וסופו בירושלים. סופו של דה~האן מהווה רק את הרקע לסיפור המרתק, אולם טומן בחובו את השאלה כיצד ייתכן שהייתה הסכמה כמעט גורפת בציבור הציוני כי יש לחסל את דה-האן, כיוון שלפי הטענה הוא עלול לסכן את הציונות כולה.
יעקב ישראל דה-האן נולד כדתי אורתודוקסי בהולנד, נטש את הדת בגיל צעיר והפך לחילוני. בבחרותו למד בסמינר להכשרת מורים ושם נהיה לאתיאיסט. בהמשך הפך גם למרקסיסט ובשנת 1903 הצטרף למפלגה הסוציאל~דמוקרטית ההולנדית, והיה לאחד מראשי דובריה.
דה-האן היה הומוסקסואל, דבר שנחשף בכתביו. הוא פרסם בשנת 1904 את הרומן "צינורות", המתאר יחסים ארוטיים בין שני גברים. בעקבות הספר פוטר מהעיתון שבו עבד ומעבודתו כמורה וכן סולק מהמפלגה. בהמשך פרסם ספרים נוספים העוסקים ביחסים הומו-ארוטיים.
דה-האן
הוא לא התקבל במוסדות הציוניים או האקדמיים בעיר, הצטרף לחוגים הקנאים של העדה החרדית שמתנגדים לחילוניות ולציונות והפך ליד ימינו של הרב יוסף חיים זוננפלד, מנהיג העדה החרדית ומי שהפך בהמשך למנהל המדיני הרשמי של האגודה.
הרב מנחם פרוש המנוח מאגודת ישראל, שהלך לעולמו לפני שלושה שבועות, היה בן שמונה בעת רצח דה-האן. בשבת שלפני הרצח עוד התפלל לצד דה-האן. בזמן הירצחו התפלל פרוש בבית כנסת סמוך, שמע את זעקות השבר והגיע כדי להביט בטלית המוכתמת בדם, תמונה שהעיד בעבר כי לא שכח מעולם.
בראיון למעריב בשנת 1982 סיפר פרוש כי על אף נטיותיו המיניות, דה-האן השפיע עליו יותר מכל אדם אחר: "הוא הוציא את 'אגודת ישראל' למרחב הגדול, לימד אותנו דרכי לחימה חדשות. ירושלים, שעד אז הייתה מסוגרת, נפתחה פתאום לכל העולם. לו נשאר בחיים אולי המדינה הייתה נראית אחרת: בעבר הירדן מדינה פלסטינית וממערב מדינה יהודית שתכיר בסמכות התורה".
אלא שדה-האן הפך לקיצוני יותר מראשי החרדים במאבקו בציונות שהקיאה אותו מתוכה ונהיה אקטיביסט של ממש. הוא הרכיב משלחת חרדית בראשות הרב זוננפלד שיצאה ביוני 1923 לעבר הירדן והגיש לאמיר עבדאללה תזכיר שבו מפורטת התנגדות החרדים לציונים ולשאיפותיהם, ותכנית לברית בין החרדים ובין הערבים.
על "כיבוש העבודה", השם שנתנו הציונים להחלפת העובדים הערבים בידיים עבריות, אמר כי "זו מילת קסם המכסה על גזילת פרנסה מאוכלוסייה שלמה". שנה לאחר מכן, במאי 1924, דה-האן היה שותף להכרזה על שאיפה לריבונות סורית בארץ ישראל ועל כך שהציונות היא נגד האסלאם.
עבור ההנהגה הציונית, מהלכיו של דה~האן בזמנו היו חמורים בהרבה מביקורי פלגים חרדיים אנטי ציוניים כנטורי קרתא אצל אחמדינג'אד באיראן בימינו. הקש ששבר את גב הגמל ואיים לשבור את החזון הציוני היה ביקור מתוכנן של אגודת ישראל בראשות דה-האן בלונדון ב-1 ביולי 1924, שמטרתו הייתה לפעול למניעת אישור החוק למתן מעמד לקהילות היהודיות בארץ ישראל. השמועה אמרה שבכוונת דה~האן לפעול בלונדון גם לביטול הצהרת בלפור. היישוב היהודי, שנאחז בהצהרה זו כדי לחזק את הבסיס הציוני הרעוע, חשש לגורלו.
שבוע בדיוק לפני יציאתו המתוכננת ללונדון מצא דה~האן בתיבת הדואר שלו מכתב איום, חתום על ידי "היד השחורה". יום לפני הנסיעה הלך דה~האן כהרגלו לתפילת מנחה בבית הכנסת ברחוב יפו 161, אשר ישב בתוך בית החולים שערי צדק הישן (שנקרא אז ואלך) עד שנת 1980. היה זה בית החולים הראשון שפעל מחוץ לחומות ושירת את תושבי העיר. היום שוכנת במבנה המשומר הנהלת רשות השידור.
כאשר יצא דה-האן משער בית החולים ניגש אליו איש צעיר ושאל אותו "מה השעה?". בזמן שהמתפלל התבונן בשעונו הוא נורה שלוש פעמים, התמוטט ומת במקום. הרוצחים נעלמו וזהותם לא נתגלתה למשטרה. מפקדה היהודי של משטרת מחנה יהודה דוד תדהר, שעסק בפענוח הרצח, נעצר, שוחרר וחזר לעבודתו.
גם מניה שוחט, חברת ועד ההגנה, והעיתונאי א"ז בן ישי מ"על המשמר", נעצרו ושוחררו. נשמעו גם טענות כי ערבים הם שהרגו אותו בשל עסקי שטרות וריביות, או שהרקע הוא הומוסקסואלי. גם פרס של 200 לירות מצריות למי שיסגיר את הרוצח לא עזרו והתיק נסגר. החרדים בעיר ערכו לדה~האן לוויה גדולה בהר הזיתים והספידוהו כקדוש, רוב רובו של הציבור הציוני היה מרוצה.
כתב "דיילי אקספרס" הלונדוני כתב לאחר הרצח: "הביצוע הקר של הפעולה והמהירות שבה הרוצח – או הרוצחים – נבלעו בעיר העתיקה של ירושלים, מעלים סברה שהפשע תוכנן ובוצע על ידי מישהו שחישב את הסיכונים והיה מודע היטב להרגליו של הקרבן".
שנים עברו מאז אותו היום ואף אחד לא לקח אחריות על הרצח הזה, אלא שגורמים ביישוב, חלקם בעלי אינטרס, יצרו את הרעיון כי היה מדובר בפעולה מתוכננת היטב של ההגנה. הראיה הטובה ביותר ששייכה את הארגון לפעולת הרצח הגיעה בדמותו של אברהם תהומי. גם היום קיימת הסכמה כי הוא היה אחד הרוצחים, זה שירה בפועל על דה~האן, אף שהוא עצמו מעולם לא הודה בכך.
תהומי נולד בשנת 1903 ועלה לארץ 20 שנה מאוחר יותר. עם ירידתו מהאונייה החל במסע רגלי לירושלים שבה התגורר באוהל. הוא צורף למחתרת ההגנה בעיר ותוך שנתיים נהיה מפקד פלוגה, תפקיד שבו אחז גם בזמן הרצח. בשנת 1929 מונה למפקד ההגנה בעיר. הקישור בין תהומי היורה לבין תפקידו בהגנה חיברו את הקצוות ונקבע כי ככל הנראה המחתרת הגדולה היא שביצעה את הרצח.
בהמשך הדברים כבר נכתבו כעובדות של ממש ב"ספר ההגנה" וספקולציות שונות עלו סביב השאלה מי נתן את ההוראה. נטען כי "היד השחורה" החתומה על מכתב האיום כלפי דה-האן הייתה בעצם זרוע רשמית של ההגנה. עוד נטען כי מפקד ההגנה בעיר בעת הרצח זכריה אוריאלי הורה לתהומי לבצע את הרצח וכי יצחק בן צבי, שהיה דמות פוליטית בכירה, הוא שהחליט לבצעו.
במסגרת טוטו החשודים עלו גם שמותיהם של דוד בן גוריון, יו"ר ההגנה יוסף הכט וראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית הקולונל קיש. נקבע גם כי בן לווייתו לפעולה היה איש ההגנה בשם אברהם גיורא, אלא שאף אחד מהאישים הללו לא לקח אחריות.
מפגש הישישים בשנת 1973 נתן מענה לתעלומה; ותיקי היישוב סיפרו כי באותה העת שתהומי היה בהגנה הוא היה חבר גם במחתרת סודית בהרבה שהתקיימה בתוך "קבוצת השרון", וכונתה "המפעל". גם גיורא היה חבר בקבוצה הסודית שמנתה 13 חברים בלבד, וגם אלה שהיו בתוכה לא ידעו זה על זה והכירו באותו כנס לראשונה.
הם סיפרו על אודות המחתרת וגם לקחו אחריות על הרצח. הגדיל לעשות זאב משי, שסיפר כי הוא ותהומי ביצעו את המעשה ותיאר את פרטי המקרה. יוסף משי, בנו של זאב, מספר היום כי "זו קבוצה שידעה לשמור סוד. עודד ארצי שהפגיש את האנשים היה בן הקיבוץ והבטיח לאבא לא לפרסם את הממצאים, הוא הוליך אותו שולל. למעשה, מבחינתו של אבא הייתה בכך הפרה של השבועה. רק לאחר פרסום העבודה נודע לי על מעורבותו של אבא בעניין".
מחתרת "המפעל" התגבשה בין סוף שנת 1923 לבין תחילת 1924 סביב המוטו "הקדשת הכול למען הלאום". רוב החברים עלו בעלייה השלישית ומוצאם מאודסה, חברים ותיקים שהתאחדו מחדש בארץ לשם פעילות ציונית משותפת.
כבר ב-1917 התארגנה באודסה פלוגה יהודית צבאית בת 600 לוחמים כדי להגן על הקהילה היהודית בימים של פרעות אנטישמיות. בשנים 1919-1918 התארגנו תלמידי תיכון מקומיים ב"הסתדרות התלמידים הציוניים" בהנהגתו של אליהו בן חורין, מי שהקים ופיקד על "המפעל" בהמשך. מקורביו מכונים "חבורת השישה" ומאוחר יותר בארץ "החבורה האודסאית". עם השישה נמנו גם גיורא ותהומי, שהיה הצעיר שבחבורה.
בהגיעם לעמק יזרעאל הם הצטרפו לקבוצת "השרון" - קבוצה ימנית שהשתייכה ל"הפועל הצעיר", הונהגה אף היא על ידי בן חורין וקידשה את העבודה העברית ואת השפה העברית. בן חורין הקים בתוך הקבוצה את המחתרת החשאית המונה את האודסאים וכן כמה דמויות בולטות מ"השרון". הפגישות של המחתרת התקיימו בין סלעי הכרמל או על ההר בפוריה, ורק בן חורין החליט אם לקבל חבר זה או אחר. הוא מינה את צבי בן שחר ואת זאב משי לסגניו והנהיג התנהלות נוקשה, כמעט צבאית, בתא. אין פגישות כלליות של התא אלא רק פגישות של בודדים לצורך ביצוע משימה אד הוק על פי זימון אישי.
בן חורין עצמו הגיע בגיל 13 לאודסה ונבחר בנערותו ליו"ר "ועד הסתדרות התלמידים הציוניים". הוא העריץ את המנהיג הרוויזיוניסטי זאב ז'בוטינסקי ובהמשך הפך למזכירו האישי. יוסף משי מתאר את בן חורין בתור "מנהיג של ממש, בעל השפעה מאגית על פקודיו. היו לו כושר ביטוי וכושר שכנוע מדהימים. אבא אמר שלא היה ניתן לנצח אותו בוויכוח".
חברי המחתרת אברהם בן זיו וזאב עברי סיפרו כי בן חורין רקם מזימה מזעזעת: "הייתה לו כתובת של אלמנה בנווה שאנן שהוא רצה לסלק כדי לקחת את כספה לטובת הארגון. הוא גם אסף כתובות של אלמנות מארצות הברית, הבטיח להן חתנים תמורת כסף ופנה לאחדים מן החברים כדי שיגלו נכונות להתחתן עמן ולאחר מכן לסלקן ולהביא את כספן ל'מפעל'".
סגניו התנגדו לכך והעניין נפל, אולם בן שחר העיד כי "לא הייתה רתיעה ממעשים אלימים ביותר. המטרה הלאומית קידשה את כל האמצעים. אז לא היה קיים לגבינו האדם כגורם, כערך, אלא המטרה בלבד, וכל אחד מאיתנו היה מוכן לתת עצמו למען המטרה". יוסף משי מסביר כי "בן חורין האמין בטרור ומוחו היה חולה".
יוסף משי מספר על פעולה נוספת של התא: "היה צורך בכסף כדי לממן את פעילות הארגון. חבר 'המפעל' אברהם כהן היה נוסע לעבר הירדן כדי לגבות זהב עבור הקמח או החיטה שייצרו טחנות הקמח הגדולות והיה מצוי בפרטי העברת המשלוחים. בן חורין החליט לשדוד את הזהב הזה ושלח את דוד חורן לבנק העות'מאני בחיפה כדי לפגוש את כהן, שלא הכיר, עם התיאור 'בחור עם עיניים מבריקות ושיער שחור ומתולתל'.
הוא היה אמור לקבל ממנו שקית יוטה עם חבל סוגר". משי ממשיך ומתאר כי "הכוונה הייתה להלביש את השק על ראשו של הפקיד הצ'רקסי השומר על הזהב ברכבת ולסמם אותו, ובסמוך לסיבוב שבו הרכבת מאטה תוכנן לדחוף את השקים אל מחוץ לרכבת דרך החלון לידי שלושה מחברי הקבוצה שממתינים בחוץ". הכול נעשה על פי התכנית, אלא שה"מסממים" נכשלו כמה פעמים בהשגת הזהב.
מאוחר יותר בן חורין מקבל כתף קרה מחבריו. הוא עוזב ב~1928 לירושלים, נהיה עורך "דואר היום" והופך באופן רשמי לרוויזיוניסט, אולם השפעתו על תהומי, שמתחיל לפקד על ההגנה בעיר באותם ימים, אינה נחלשת. על פי העדויות, בן חורין מבקש מתהומי לרצוח את הארי לוק, מזכיר המנדט הבריטי בעיר.
בן חורין גם דורש מתהומי להקים פלוגה טרוריסטית לוחמת ולהתחיל מיד במלחמה נגד הבריטים. הקשר בין השניים מתגלה בהגנה ותהומי מסולק מהמחתרת ומקים מחתרת חדשה – האצ"ל - שאליה מצטרף חיש קל בן חורין עצמו. יוסף משי מעיד כי "תהומי לא היה מעוניין לבצע את המעשה, הוא לא היה איזה גנגסטר שהסתובב עם אקדח. בדה~האן ירה כי היה צריך". בשנת 1937 שב תהומי להגנה עם חלק מאנשיו, לא התקבל כפי שציפה ועוזב את הארץ.
עודד ארצי פרסם את תמלילי השיחות ואת עיקרי המסמכים שאסף באותו כנס בשנות השבעים בכתב העת האקדמי "קתדרה" בשנת 1982. הממצאים עמדו בסתירה מוחלטת למה שהיה ידוע עד אותו היום, אך הם התנדפו כלעומת שבאו. זאב משי אמר אז כי "בן חורין היה המחליט שסימן את דה-האן". הוא תיאר פגישה מרובעת שבה הסכימו הסגנים משי ובן שחר על ביצוע המעשה.
לא ברור מה הייתה עמדתו של תהומי, הצלע הרביעית. הוא הוסיף כי "בן חורין נסע כמה פעמים לירושלים לטפל בנושא... הכין את הפעולה לפרטיה" וכי "מדי שלושה ימים, במשך חודש תמים, נשלח לירושלים חבר שהתחקה אחר תנועותיו (של דה-האן – ע"מ)". בן שחר הסכים שאכן היה מדובר בפעולה של "המפעל" וצר לו שהוא לא השתתף בה.
יוסף משי מתאר בפניי איך בכלל גילה כי אביו נושא את המעמד הרם - או הבזוי: "באחד מימי שישי ב-1982 הייתה ביפעת מסיבת 30 שנה להקמת הקיבוץ. ניגש אליי בן כיתה לשעבר ואמר לי 'תשמע, אבא שלך ואבא שלי היו מעורבים ברצח'. זה היה נשמע לי מוזר מאוד ופשוט עזבתי את זה".
יוסף ממשיך ומספר כי "יומיים לאחר מכן, ביום ראשון, נכנסתי לקנות במכולת ואדם נוסף שאל אותי אם קראתי את הכתבה ב'מעריב'. הוא אמר שהופיעה שם טענה שייתכן ואבא שלי רצח. השגתי את העיתון ובבית קראתי את הכתבה שלוש פעמים, זה היה מרתק עבורי. מאוחר יותר אבא הגיע כדי לראות את הנכדים, הושבתי אותו על הספה ואמרתי לו שאני רוצה לשאול אותו כמה שאלות".
יוסף מתאר את תגובתו של אביו כמוזרה: "אני מחזיק את הכתבה ביד והוא לא רוצה לדבר, אני אומר לו 'אבא, זה מופיע בעיתון, כל הארץ קראה את זה ולי, הבן שלך, אתה לא רוצה לספר'. הוא נשבר והתחיל לדבר. הוא הצטער מאוד שהוא דיבר עם ארצי מאחר שהוא הפר את שבועתו".
מכאן מתאר יוסף פרטים נוספים ששמע מפי אביו, הנוספים לעדויות שפורסמו של אביו עצמו ושל עוד חברים במחתרת. "אבא סיפר לי שהם ישבו על הגורן בנהלל, הם עבדו שם תקופה קצרה כדי להתפרנס והיו לנים שם לעתים קרובות כדי לא לבזבז זמן בנסיעות", נזכר יוסף. "הפורום באותו הלילה היה בן חורין, סגניו בן שחר וזאב משי וכן אברהם גיורא, תהומי ואברהם בן זיו. בן חורין שאל את הקבוצה אם חבריה מעוניינים לרצוח את דה~האן ובהצבעה פה אחד הוחלט שיש לבצע את הרצח".
"לאחר ההחלטה על הביצוע עצמו נערכה הגרלה עם כובע ועם פתקאות לגבי שני החברים שייצאו לבצע את הרצח בפועל", ממשיך יוסף, "בגורל עלו תהומי ואבא ובכל מקרה הייתה כוונה להשתמש באקדח של תהומי, שאותו הוא נשא מתוקף תפקידו בהגנה. במעקב אחרי דה-האן מצאו כי בכל יום בשעה שש בערב הוא מתפלל בבית הכנסת של שערי צדק והוחלט לבצע את הרצח יום לפני צאתו לבריטניה".
לפי תיעוד זיכרונות משי, השניים בילו את היום בירושלים ו"אכלו צהריים בבן יהודה". תהומי המתין בבית קפה בעוד משי יוצא לבדוק את אזור הפעולה "בדיקה אחרונה". לפנות ערב יצאו יחד לסמטה שבצד בית החולים, סמוך לדלת האחורית המוליכה אל בית הכנסת. דה~האן עבר על פניו של תהומי בסמטה, בירך אותו לשלום ונכנס.
זאב משי תיאר כי הוא עצמו עצר בקצה המרוחק של הסמטה, הפונה אל רחוב אגריפס, ותהומי ניצב מול הדלת שדרכה נכנס דה~האן למבנה. "כאשר האחרון יצא", מספר יוסף, "אבא סימן לתהומי שהכול בסדר". הוא עשה זאת בהרמת ידו, סימן שאין איש מתקרב. "תהומי שאל אותו 'מה השעה?', דה-האן שלף את שעון הזהב שלו עם השרשרת מהכיס בשביל להשיב ותהומי דפק בו שלוש יריות".
זאב משי, יליד 1900, עלה לארץ בגיל עשרים. עם חבריו ל"קבוצת השרון" הוא עבד בבנייה בחיפה ושירת בגדוד המצרי, המעורב עם חיילים ערבים. משי התחתן פעמיים והיה אב לשני ילדים.
מאוחר יותר עבד כרפתן בקיבוץ רמת דוד ונהיה מזכיר הקיבוץ. ארצי תיאר אותו בתור "אקטיביסט מנעוריו. הוא עמד במרכז העשייה ובדחיפה להתיישבות". הבן יוסף נולד בשנת 1937, נישא בקיבוץ יפעת ליונתה ולו שני ילדים ושלושה נכדים, שיתבקשו ודאי לשמר את הידע המשפחתי ההיסטורי.
בסופו של דבר יוסף נלחם כדי שאביו לא יישכח, אלא שהזיכרון שהוא מבקש לשמר הוא של אב רוצח. "היות שאני מזדהה עם המקרה הזדהות מוחלטת ואני מאמין שגם אני הייתי רוצח נבלה כזה אין לי שום בעיה", מבהיר יוסף, ומוסיף כי "מי שלא מבין את הנסיבות שואל אותי 'מה, אבא שלך רצח עוד אנשים?'. הם מתייחסים אליו כאילו מדובר ברוצח מקצועי.
הידיעה על כך שאבא רצח אמנם הפתיעה אותי מאוד אבל זה לא שינה לי דבר, שום השפעה". יוסף מתאר את החינוך בבית כרגיל ומעיד כי "אני לא חושב שאבא גיבור, זו הייתה רוח התקופה. בעיניי כל מי שהיה באותה התקופה ולא עזב אז את הארץ בגלל הקשיים שהיו הוא גיבור".
חשוב ליוסף להדגיש כי "נכון שהשנאה לבן אדם הזה (דה~האן – ע"מ) מסבירה מספיק טוב מדוע יקום מישהו וירצח אותו, אבל "המפעל" רצח אותו בגלל הסכנה שהייתה טמונה במדיניות שלו. הוא סיכן את המפעל הציוני.
שאלתי אותו ב~1982: 'אבא, זה בכל זאת רצח, היית עושה את זה שוב?' והוא השיב 'ללא שום ספק הייתי עושה בדיוק את אותו הדבר'". השוואה בין רציחות פוליטיות נוספות בארץ מגלה כי גם ארלוזרוב נשאל לגבי השעה על ידי מרצחו ולעבר רבין גם כן נורו שלוש יריות, ובשני המקרים מישהו לא אהב את המדיניות של הנרצחים, אולם יוסף לא אוהב את ההשוואה של אביו ליגאל עמיר: "היום אלו זמנים אחרים שבהם יש מדינה ויש דמוקרטיה. לדעתי זו השוואה לא נכונה, מי שאומר זאת מעוור את הציבור".
יש לציין כי משום מה, ההגנה נלחמת כדי לקבל קרדיט על הרצח הזה. צריך לזכור שעל פי דרכו של הארגון אנשיו אינם אמורים להתרברב ברצח יהודי, ודאי אחד שלא היה מרגל או מעביר סודות אלא חרדי אנטי ציוני, שפעל במישור הדיפלומטי הגלוי נגד הציונות.
אם "המפעל" היה קרוב לרצח אלמנות כדי לרשת את כספן, הרי שלהגנה, שממנה יצאו ראשי הצבא והממשלה עם קום המדינה, אין פריבילגיה להתהדר ברציחות של אישים פוליטיים מהיישוב. מי שעיצבו את עיקר טענות ההגנה היו פרופסור יהודה סלוצקי, מכותבי "ספר ההגנה", ושלמה נקדימון ושאול מייזליש. אלה פרסמו בשנת 1985 את ממצאיהם בהמשך לאלה של סלוצקי והם נתקבלו כגרסה הרשמית.
הממסד בחר להתעלם מעבודתו של ארצי, שקדמה לזו של נקדימון ומייזליש. יוסף משי טוען כי "הייתה התנגשות בין שתי הגרסאות ונשאלה השאלה למי להאמין. לצערי הרב האמינו לנקדימון, מאחר שהוא ידוע ומוכר ואילו ארצי חסר מעמד בעולם האקדמי ומאחר שנקדימון הלך עם הגרסה המופיעה ב'ספר ההגנה'". משי ממשיך ומסביר כי "ארצי ערך מחקר מקיף, חשף את קיומו של 'המפעל', ראיין חברים בארגון והצליב את המידע, אולם טענותיו לא זכו לתהודה על אף שאיש לא סתר אותן. הגרסה המקובלת, שאין לה ראיות, התפרסמה מאוד ואף זכתה לסרט ב'מבט שני'".
לזאב משי אין ולו תזכורת אחת במנועי החיפוש ברשת, לא אופייני למי שנחשד בביצוע מעשה כה משמעותי. זו אולי הראיה הבולטת ביותר לעוול ההיסטורי שנעשה כאן. היסטוריונים טוענים כי מדובר בהחלטה שרבים בהגנה היו שותפים לה ושעברה את אישור המוסדות, אלא שמכל אלה איש לא הודה במעשה, פרט לרמיזות של תהומי, שהיה חבר בשני הארגונים.
סלוצקי, שפרסם כי ההגנה ביצעה את הרצח, שלח מכתב לתהומי ושאל 'מי נתן את ההוראה?'. תגובתו של תהומי הייתה כי "אין טעם לעסוק בכך כעת". ארצי טען כי "נראה לי שפרופסור סלוצקי לא מצא כל סימוכין לקביעתו, אלא הקיש משתיקת ההגנה וכן מהשתתפותו של תהומי, שהיה ממפקדי ההגנה".
בעיניו של יוסף משי, "מדובר בעניין מאוד פשוט: היות שזה אבא שלי ואני דיברתי איתו על זה, אני יכול לאמת את זה שארצי אכן מצטט גם כן את אבא. אבא שלי לא היה לוקח על עצמו דבר כזה אם לא היה מבצע את זה. הגרסה של ארצי היא היחידה הנאחזת במציאות, כל היתר זה קשקוש מוחלט, בעיקר הטענות ב'ספר ההגנה'.
לצערי, מי שאינו בקי או קורא על כך באינטרנט יחשוב כי דבריו של נקדימון נכונים". לעניין הטענות כי ההגנה עומדת מאחורי הרצח, הקביעה המקובלת כי זכריה אוריאלי הורה לתהומי לפעול בידיעת מרכז ההגנה נקבעה רק לאחר שאוריאלי כבר לא היה בין החיים.
נקדימון ביסס את דבריו בעיקר על ראיון שערך עם תהומי. מהראיון עלה כי הוא מכיר את פרטי הרצח אולם אינו מוכן להודות כי הוא היה המבצע. בראיון טען תהומי כי אין פעולה שהתבצעה בארגון שבן צבי לא ידע עליה, כך שייתכן שהוא נתן את ההוראה לאוריאל ואוריאל העבירה למבצעים.
מידע זה עומד בניגוד לגרסאות קודמות שסיפק לאירוע. פרופסור מתתיהו מינץ, שהיה ראש המכון לחקר הציונות באוניברסיטת תל אביב וכתב ביוגרפיה על בן צבי, טען בעבר כי "עדותו של תהומי היא עדות של אדם אינטרסנטי... תהומי מבקש כתובת לגלגל עליה את האחריות".
חוקרים אחרים טענו כי הסיבה להתנהלותו המבולבלת של תהומי והסתרת רוב רובו של הסיפור נבעה מהמבוכה שחש נוכח הניגוד בין תפקידו הרם בהגנה לבין היותו נתון למרותו של בן חורין באותה תקופה. תהומי הבטיח שעם מותו ייצא ספר שיתאר את שאירע ואשתו חזרה על הדברים כאשר נפטר, אולם ספר מעין זה לא ראה אור מעולם. יוסף משי מסביר כי "זאת הייתה שבועה שלא הופרה על ידי תהומי עד יום מותו, וגם לאחריו".
גם בגרסה של ארצי ומשי נמצאה סתירה לגבי מבצעי הרצח: חבר "המפעל" אברהם בן זיו טען כי לא משי היה עם תהומי אלא גיורא ובן צור. אלא שעל פי העדויות שאסף ארצי, בן זיו כלל לא היה בשישייה שהשתתפה בהגרלה.
עם זאת, בן זיו עצמו זכר היטב כחבריו כי הייתה זו פעולה של "המפעל" וכי בן חורין נתן את ההוראה. יוסף משי מזכיר כי "החברים נתכנסו יותר מ~50 שנה לאחר האירוע, כך שייתכן שאחד מהמעורבים שכח פרט אחד".
יוסף משי שולף מתיקו ערמה של מסמכים ואנו מביטים בממצאים שאסף במהלך השנים. אנו יושבים בבית הקפה וקולו הרם של משי אינו מאפשר למילותיו לחמוק מאוזניי. על אף שכוחו עוד במותניו, גילו מעיד כי הוא כבר אינו נמנה על הדור הצעיר.
הסגן המשותף לתא "המפעל" בן שחר, כמו גם החבר אריה גלילי, נפטרו עוד טרם פרסום הממצאים של ארצי בשנת 1982, ואברהם כהן נפטר מעט אחריהם. אברהם גיורא, האיש שמצדדי גרסת ההגנה טענו כי היה עם תהומי ביום הרצח, נפטר כבר ב~1943. גם המפקד בן חורין הלך לעולמו בשנת 1966 ואף בתו היחידה נפטרה מסרטן.
הרוצח המוסכם על הכלל ומקים האצ"ל אברהם תהומי נפטר בשנת 1991 ולא פרסם את פרטי הרצח. בדומה לבן חורין, זיכרונותיו של תהומי מישראל לא הרפו מלבו. הוא הביט בשדרת המפקדים של שתי המחתרות שנפלט מהן הופכת להנהגת המדינה עם קומה והוא לא נקרא אל הדגל. הוא נישא לשלוש נשים שונות, אולם לא היו לו ילדים. גם עודד ארצי נפטר לפני כ~15 שנה בגלל גידול בראש, וזאב משי נפטר בשנת 1984, שנתיים לאחר שהסיפור יצא לאור.
הבן יוסף נותר לבדו במערכה על עיצוב ההיסטוריה. הוא מציין כי "מרגע שהרצח נעשה הוא לא דובר עוד, גם לא בתא המחתרתי עצמו. אלה שלא היו בהגרלה לא היו מודעים לתכנית הרצח ולא ידעו על ביצועה". כדי להמחיש את ערכה של הסודיות הוא מתאר שיחה מאוחרת עם אבא: "שאלתי אותו אם למרות שתהומי עזב את הארץ הם נפגשו.
הוא ענה שכן. שאלתי 'מתי?', והוא השיב שב~1948 נודע לו שתהומי בארץ. הוא יצר איתו קשר וביקש להיפגש והם אכן נפגשו בירושלים, אני לא יודע אם באותה המסעדה שבה נפגשו לפני הרצח. 'על מה דיברתם?', שאלתי. 'על כל מיני דברים', הוא השיב. 'דיברתם על הרצח?' שאלתי. הוא השיב: 'לא'.'איך זה יכול להיות?', הקשיתי, 'שניכם רצחתם בן אדם, אתם נפגשים אחרי שנים ולא דיברתם?' אבא ענה: 'הוא לא הזכיר את זה, וגם אני לא הזכרתי את זה'".
משי מחייך ומסכם את העניין: "זה רק מראה שנוסף לכך שיש החלטה לרדת עם הסודות הללו אל הקבר, אפילו בינם לבין עצמם הם לא דיברו על זה. אם אתה ואני נרצח מישהו, אני מניח שנשוחח על זה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם