על הקשר שבין חינוך טכני לאושר מצרפי
חינוך טכנולוגי ומקצועי חייב להתקיים ואף להתרחב בחזרה תוך קפיצה לצרכי המאה העשרים ואחת. כבר לא צריכים טכנאים?
אולם, בפועל, קיטלוג זה פגע בילדים רבים מפני שה"חלוקה" היא למעשה שונה בתכלית. ראשית כל, קיימים תלמידים בעלי כישורים נמוכים מאוד ממגוון סיבות. תלמידים אלה אינם יכולים לעמוד בדרישות הבסיסיות של כיתת לימוד רגילה משום סוג. בגלל שאין להם פתרונות כיום, הם מוצאים את עצמם חסרי אונים.
הם מתוסכלים ובעקבות זה גם מפתחים בעיות משמעת. תלמידים אלה זקוקים לתמיכה ייחודית שלרוב אינה ניתנת להם. הם זקוקים למסגרת אחרת שאינה קיימת. במצב כזה הכיתה אינה "נמשכת" למעלה, אלא מוצאת את עצמה מוטרדת בבעיות משמעת במקום בלימודים. כך נפגעים כולם בכיתה.
לעומת זאת, בנק ישראל (שלא בכוונה כמובן) מחזק את סטיגמת ה"חלשים" שיועדו לכאורה לחינוך הטכני-מקצועי. המחקרים מצביעים על כך שלבני אדם סוגי אינטליגנציות שונים ויכולות וכישורים בעלי אופי שונה.
קבוצה נרחבת של תלמידים מסומנת כ"חלשים" לכאורה, אך הם פשוט תלמידים בעלי יכולות פחותות בתחום העיוני (אך עם יכולות גבוהות בתחום הטכני). היעלמותו של החינוך הטכני-מקצועי יצרה מצב שגם תלמידים אלה נאלצו להצטרף לכיתות העיוניות – ושם הם מצאו את עצמם מתוסכלים ללא יכולת לספק את צרכיהם להיות מוצלחים בתחומם.
קבוצה שלישית היא הקבוצה הרחבה ביותר בכל מערכת – ה"ממוצעים". בעלי היכולות הבסיסיות, טובות
כיום, עם כל כך הרבה תלמידים בכיתה הזקוקים למסגרת אחרת – הם סובלים ונפגעים. זו כנראה הסיבה שיותר ויותר בתי ספר בפועל מציעים להורים ולתלמידים מסגרת לימודית שבה בעלי מוטיבציה וכישורים בסיסיים יכולים ללמוד יחד עם תלמידים חזקים, אך בלי אלה הזקוקים לפתרונות אחרים.
המחקרים והנתונים מצביעים כי בכיתות אלה, ההישגים עולים בכל פרמטר: יותר יחידות לבגרות, יותר ידע והבנה של מקצועות עיוניים ומדעיים כאחד ואפילו – יותר פעילות קהילתית והתנדבותית ומודעות חברתית מפותחת.
האם האושר הוא בהכרח קריירה אקדמית? לנהל? להרוויח כסף רב? כל אחד כמובן ישמח להיות מיליונר, אך לא ברור כלל שזוהי דווקא הדרך אל האושר ואל ההגשמה העצמית.
האתגר המרכזי של מערכת החינוך הוא למצוא איזון בין צרכי התלמידים לבין צרכי המשק, וזאת תוך כדי הקניית ערכים. ניתן להעריך שמחקרו של בנק ישראל נכון ומדויק במובן הכלכלי, אך הבעיה אינה במחקר אלא באופן החשיבה.
הפילוסופיה החינוכית אשר צריכה לעמוד לנגד עינינו היא שכל אחד מאיתנו חזק בתחום מסוים, ותפקידנו במערכת החינוך לעזור לו להגיע לשם ולממש את עצמו. לכן, חינוך טכנולוגי ומקצועי חייב להתקיים ואף להתרחב בחזרה תוך קפיצה לצרכי המאה העשרים ואחת.
חובה לתמוך ולהקים מסגרות לבעלי היכולות הנמוכות במיוחד כדי שיוכלו למצות את הפוטנציאל הטמון בהם. ואילו השאר צריכים להיות בכיתות הומוגניות המנצלות את הכישורים העיוניים באופן הטוב ביותר.
כך, אין ספק שכל אחד יהיה מאושר יותר וגם ירצה לחיות כאן, בישראל. ומנגד, מדינת ישראל, הזקוקה לא רק לאנשי אקדמיה, אלא גם לטכנאים, הנדסאים, אלקטרונאים ועובדי מעבדות תרוויח.
ליזה מלניק מנהלת את תוכניות העצמה בעמותת מופ"ת
http://www.mofet-il.org
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם