אימא הגיבה קשה על הרעיון שאעלה, אבא דווקא תמך בי
אחרי שמנערים את האבק של שבטה, אפשר לנער גם את הציניות. חמש צעירות עזבו את החיים המפנקים בארצות הברית ובאנגליה כדי להתגייס לצבא ההגנה לישראל, להשתפשף בעברית ולהכיר את הארץ מקרוב. אחרי שלמדו לדחוף בתורים, הן ילמדו את תותחני העתיד בבית הספר לתותחנות שבדרום הארץ
אבל גם בתוך הסופה המעיקה הזאת, הצליחו חמש מדריכות התותחנים הנפלאות בימים האחרונים של הקורס להחזיר את האמונה בישראליות. את הכוח המשוריין מובילה סגן אמילי, מפקדת סוללת קורס מדריכות, קצינה קרבית מדוגמת וקשוחה.
רק הנמשים החמודים שעל פניה מרמזים שאם תפסיק להיות קשוחה, החיוך שלה יצליח להמס כל דבר. הגבר היחיד היה הנהג, שהסיע אותנו לשטח הקרב שבו מתרגלות הלוחמות.
הוא תקע את הטנדר על גבעה כשהגלגלים תלויים באוויר, אחרי שבחר במסלול אקסטרים. זה, כמובן, דרש מכוחות החילוץ בשבטה להוריד טנדר גדול מקצה גבעה ואיתו אורחים קצת מיובשים.
כוח התותחנים המשוריין נערך לחניה בשטח, כאשר הדגלים הכחולים מתנופפים ברוח. מהנגמ"שים הגיחו בנות, מוכנות לקרב המתוכנן להן במסגרת קורס מדריכות תותחנים. אבל גם בתוך קבוצה של 30 חניכות מורעלות מצאנו חמש בנות שריגשו אותנו: אלה שהגיעו מחו"ל כדי לשרת בצבא ההגנה לישראל. איש לא חייב אותן להגיע מארצות הברית ומאנגליה כדי להזיע באבק של הנגב, ועל משתמטים לא סיפרו להן.
החמש, בוגרות גרעין "צבר", נמצאות בארץ רק כמה חודשים, אבל כבר דוברות עברית ויורות על יעדים, בינתיים שמות קוד של גבעות בנגב. בשבתות, כשבאות המשפחות לבקר את החניכות האחרות, הן לבד ומנצלות את הזמן לישון. כשהן מתעוררות, הן מוצאות ליד המיטות אוכל חם וארוז, שאותו הביאו משפחות ישראליות במיוחד בשבילן. מבחינתן, זהו גיבוש אמיתי.
רינה ישראל, 22, הגיעה מניו יורק כדי לשרת בצה"ל. "אמא שלי הגיבה קשה על הרעיון ואמרה שיותר טוב שהיא תיקח אקדח ותירה לעצמה בראש, מאשר שאתגייס לצה"ל", מספרת רינה. "חלמתי להתגייס לצה"ל תמיד,
"אחרי שקיבלתי את התואר העליתי את נושא הגיוס ליד שולחן השבת, וזכיתי לתגובה הקשה מאמא שלי. הפסקתי לדבר על זה ונשארתי בסלון לשיחה עם אבא שלי. הוא דווקא כן תמך בי, ויותר מזה. הוא אמר שאני מגשימה את החלום שלו להתגייס לצה"ל, וביקש שאתן לו כמה ימים לשכנע את אמא".
כשהיא מיובשת קלות ומתגעגעת לשלג בניו יורק, היא נזכרת בימים הארוכים שבהם המתינה לתשובה חיובית ותומכת מהוריה. "אחרי שאמא שלי שמעה שאהיה בקיבוץ דתי, טירת צבי, היא נרגעה קצת. שמחתי מאוד, כי החלום שלי היה תמיד לעמוד מול דגל ישראל ולשיר את ההמנון הלאומי, את התקווה. הרגשתי שאם לא אתגייס לצה"ל לא אסלח לעצמי כל החיים. עכשיו אני בבסיס, והבנות צוחקות עליי, כי אני מסתובבת עם לי דגל המדינה בכיס".
"כל אחת שמגיעה מעבר לים כדי לשרת אצלנו, היא סיפור מיוחד", אומר מפקד בית הספר לתותחנות שדה, אלוף משנה אייל רוזן. "יש לנו מסגרות נוספות ולא רק 'צבר'. הבנות האלה מיוחדות, כי חלקן הגיע בגיל מבוגר, אחרי תואר ראשון ועזיבת משפחה כדי לשרת כחיילות בודדות".
"קשה להן להדריך שלא בשפת האם שלהן", הוא מוסיף. "אחת המדריכות הגיעה אליי וביקשה לעזוב את הקורס, בנימוק שהשפה שלה אינה מספיקה כדי להדריך בעברית. התעקשתי אתה, וכיום היא אחת מהטובות. זהו קורס קשה שדורש משמעת גבוהה".
מירנדה ג'ונס יוצאת מהנגמ"ש, מאובקת. אל המדבר הגיעה מצפון וירג'יניה, בעקבות אחותה הגדולה. ההורים, דון ורפאל, גידלו שתי בנות שבחרו להגיע לישראל ולהתגייס. אריאל, הגדולה, עלתה ראשונה ומשרתת היום בדובר צה"ל.
מירנדה סיימה את תואר ראשון בלימודי המזרח התיכון, ומיד אחר כך עלתה לישראל, מצאה משפחה מאמצת בקיבוץ מלכיה, והתגייסה. הרעל, היא אומרת, התחיל כבר בתיכון. היום מכינים אותה להדריך חיילים בנהיגה וטיפול ברכב קרבי משוריין, ואין לה שום בעיה להדריך בנים, כי "הם זורמים טוב יותר".
יעל אסרמן, 18, הגיעה לשבטה מסן דייגו, קליפורניה, שם למדה בבית ספר דתי. היא חולמת על אוניברסיטה, אבל בינתיים מזיעה בחולות יחד עם גלי קובה, 18.5, שהגיעה מסן פרנסיסקו, גם בקליפורניה, לשבטה. הוריה, עירית ושלומי, ראו את ההתעניינות שלה בגרעין "צבר" ולא עמדו בדרכה. גלי אוהבת לטייל בארץ, ובימים האלה היא לומדת הדרכה במגמת תותחנות. כמו לחברותיה, גם לגלי יש משפחה מאמצת, שלה בקיבוץ עין השופט.
אבל לא רק אמריקאיות כובשות את החולות של שבטה. קרן ג'יוף, 19, הגיעה מלונדון הקרירה. הוריה, דליה ואלכסדר, לא עמדו בדרכה, כשרצתה להתגייס לצה"ל. "הרגשתי שזאת צריכה להיות הדרך שלי בחיים", מסכמת המדריכה.
בהתחלה היה לה קשה להתרגל למילים כמו "שפיצית" ו"שוונצים", אבל אחרי זמן קצר התחילה ליהנות גם מהסלנג הצבאי וגם מהחיים בקיבוץ לביא. "היה קשה לעזוב את החיים שלי בלונדון. באתי בשביל הצבא, ולאחר מכן אחזור לאנגליה, אלא אם כן אמצא בחור שיגרום לי להישאר בארץ".
איזה בחור, למשל, אתן מחפשות? מירנדה: "מעדיפה קרביים, כי קרבי זה הכי". יעל: "הבנים בארץ שונים מהבנים בחו"ל. הם בוגרים יותר". גלי: "הם אכפתיים יותר. מכבדים יותר. המשחק שונה, והם יותר חתיכים". קרן: "אין כמו הגברים בארץ. אם אמצא בחור, אשאר כאן".
מה אתן אוהבות בישראל? מירנדה: "את האנשים, המוזיקה, השפה". יעל: "את האוכל, האנשים, ההתנהגות". גלי: "נוף, הכל קרוב, האוכל, השקיעות, מזג אוויר נוח בשביל ללכת לים". קרן: "השבת, נמל תל אביב, החוצפה הישראלית וההרגשה, שזאת משפחה, ובמשפחה מותר להיות לא מנומסים".
איפה תהיו עוד עשר שנים? מירנדה: "בארץ, אבל לא במדבר. אהבתי אותו עד שהגעתי לשבטה". יעל: "אם לא בארץ, אז שתהיה לי דירה בארץ, כדי שאוכל להגיע לביקורים עם המ? שפחה שלי". גלי: "מאושרת, לא יודעת היכן". קרן: "בעזרת השם, עם ילדים, כדי שאוכל לספר להם על הצבא".
מפקדת הקורס, סגן אמילי, לא מראה לבנות עד כמה היא אוהבת ומעריכה את המאמץ שלהן. "הן הגיעו בלי הורים כדי להתגייס לצה"ל, והלכו לתפקיד קשה הדורש לקרוא בעברית, להדריך ולעמוד בכל הדרישות הקשות", היא אומרת בגאווה.
"הן עושות הכל, כמו כל הישראליות שבקורס, יוצאות הביתה כל שבועיים ומנותקות מהמשפחות שלהן בחו"ל. מדהים לראות איך הן מתמודדות עם הקשיים. הן מחדירות ציונות בשאר הבנות. אני ממתינה לסוף הקורס כדי לומר להן כמה אני מעריכה אותן.
להיות בארץ חיילת בודדה ביחידה קרבית, זה להיות סופר וומן. בסוף הקורס, עוד שבועיים, אחבק אותן. יש להן הרבה מוטיבציה, וזה מאזן את נקודות השבירה הנובעות מהבדידות ומה? ריחוק מהבית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם