הפטור מארנונה לא מנע מעיריית פ"ת לעקל את רכושו של מנהל עמותה
באמצעות העמותה שלו, אשל ברזילי, מחלק משה חדד 3,500 מנות מזון לנזקקים מדי שבוע. זה לא הפריע לעיריית פתח תקווה לעקל ולמכור את רכושו הפרטי של חדד, בעקבות חוב ארנונה של העמותה. אז מה אם אגף אחר בעירייה העניק לעמותה ולמנהלה פטור מתשלום ארנונה?
"פלונית היא אם לשלושה, אשר עקב נסיבות משפחתיות, הפכה למפרנסת יחידה במשפחה. היא הביעה מצוקה וזקוקה לסיוע של מזון. אודה על מתן סיוע לגברת ולשלושת ילדיה", או, "מדובר באם חד הורית לילדה בת שמונה, המוכרת ללשכתנו שנים רבות. היא מתקיימת מקצבת נכות ומתקשה לעמוד בהוצאות משק הבית. אבקש לעזור לה ככל שניתן במתן מזון", הן רק שתי דוגמאות. משה חדד, מנכ"ל ומייסד העמותה, מעולם לא השיב את פניהם ריקם.
בשלהי 2008 שלחה עיריית פתח תקווה מכתב נוסף. הפעם כדי להתריע על אודות חוב ארנונה בגובה 28 אלף שקל, זאת, על אף שניתן לעמותה פטור מתשלום ארנונה. מכאן החל להתגלגל כדור השלג, כשבדרך עושים נציגי ההוצאה לפועל והעירייה כל טעות אפשרית עד לסיום העגום, שבו עוקל רכושו
בכל אותה תקופה שבה נלחם בביורוקרטיה העירונית לא פסק שטף הנזקקים שהופנו אליו על ידי אגף הרווחה העירוני. חדד לא שקל לרגע להפסיק את שיתוף הפעולה. השבוע הוא הגיש תביעה על סך 200 אלף שקל נגד ההוצאה לפועל ועיריית פתח תקווה.
לצד משרתו הקבועה תמיד עסק חדד, 63, בעזרה לזולת. ביקור בבית משפחה נזקקת שערך בעיר מגוריו פתח תקווה, שכנע אותו להקדיש לנושא זה את חייו. זה היה יום חול בשנת 2004. חדד נכנס אל הבית עם שקיות מלאות מצרכים והניחן על השולחן.
עד מהרה התקבצו סביבו שבעת ילדי המשפחה, פוערים עיניים נוכח השפע שפקד אותם. אמר אחד הזאטוטים לאחיו, "תראה כמה אוכל. זה יספיק לנו לכל היום". "מה לכל היום", גער בו האח, "לכל השבוע". אלה היו מצרכי מזון בסיסיים בלבד, אבל האור שהציף את הבית גרם לחדד לפתוח עוד באותה שנה את עמותת אשל ברזילי.
בהחלטה שעוד תעלה לו ביוקר, קבע חדד את מקום משכנה של העמותה בחזית ביתו ברחוב הנביאים בעיר. במקום פעל מינימרקט של המשפחה, שהוסב למטבח, ובחזית הוקם אוהל גדול שיקלוט את האנשים שבאים לקבל מזון.
"באמצעות אנשים שהכרתי יצרתי קשר עם מוסדות ציבור שונים והתחלתי לאסוף עודפי מזון", משחזר חדד את ימיה הראשונים של העמותה. כמי שמכיר היטב את הרגישויות של האנשים שמקבלים את עזרתו, הוא מתעקש על הביטוי "עודפי מזון", על פני "המזון שנשאר", כי "זה נשמע כמו שאריות וזה לא טוב".
העמותה הציבורית שהקים הפכה למפעל של איש אחד ובני משפחתו. חמישה ימים בשבוע אוסף חדד את המזון ברכבו הפרטי, אורז את המזון בקופסאות, מקבל את פני התושבים בשעה 15:00 בדיוק, מחלק להם את המזון ובסוף נשאר כדי לשטוף את הכלים, כשהוא נעזר בשניים מבין עשרת ילדיו, כולם בגירים וכולם, כולל הוא עצמו, עושים את העבודה בהתנדבות.
בהמשך היום נוסע חדד למקלט בשכונת פג'ה בעיר, שם הוא מחלק מזון למשפחות נזקקות מהעדה האתיופית. "אני מחלק כ-3,500 מנות אוכל בשבוע. מדובר ב-250 משפחות, כולן נתמכות אגף הרווחה, שנשלחו אליי", הוא אומר. הוא מציין שעם הזמן קנתה העמותה שם לעצמה, עד שהפכה באופן לא רשמי לזרוע של אגף הרווחה העירוני.
גם בצהרי יום חמישי, באמצע ספטמבר 2008, היה חדד בעיצומו של איסוף המזון, כשבתו דגנית, 33, צלצלה אליו. "היא סיפרה שהגיעו מעקלים אל העמותה. הם עשו רישום של הציוד - שני מקררים, תנור תעשייתי, מחשב וכלים - הכל נקנה מכספי הפרטי, אבל אמרתי לאחד מהם בטלפון שכל עוד הם לוקחים את הציוד של העמותה ולא נוגעים בבית, זה בסדר. חשבתי שאחר כך אמצא לזה פתרון", הוא מסביר.
להגעת המעקלים קדם מכתב התראה שקיבלה העמותה, על פיו יש לה חוב בסך 14 אלף שקל, שתפח בהמשך ל-28 אלף.
כבר עם קבלת המכתב ניסה חדד לפעול בעירייה ולהסביר לנציגיה כי נפלה טעות, כפי שמפורט בתביעת הנזיקין על סך 200 אלף שקל, שהגיש השבוע באמצעות עורך הדין אייל שטרנברג מקבוצת איתן-מהולל, לבית משפט השלום בפתח תקווה.
בזמנו העביר לאנשי העירייה שני מסמכים שהועברו גם לבית המשפט כנספחים לתביעה. בראשון, שעליו חתום הממונה על מחוז המרכז במשרד הפנים, מצוין שמוענק לו פטור מתשלום ארנונה עד סוף דצמבר 2010. השני הוא העתק של מסמך חשבון הארנונה של חדד, על פיו - כך נטען בכתב התביעה - "העירייה, במסמכיה, מזהה את העמותה כצמודת סככה בחשבון נפרד, שאין לו קשר למגורי התובע".
עורך הדין שטרנברג טען בכתב התביעה כי "במסגרת נוהל תמיכות של עיריית פתח תקווה, בשנת 2008 עמדה עמותת אשל ברזילי בכל תנאי הסף וקיבלה 25 אלף שקל מהעירייה. בהודעה המקדימה שפרסמה העירייה נאמר כי 'ביצוע התמיכה שתאושר למוסד יהיה מותנה בכך שהגוף יעמוד בתנאי נוהל התמיכות ויסדיר את כל חובותיו לעירייה. חוב בלתי מוסדר יקוזז מהתמיכה שתאושר'".
"האבסורד הוא", תוהה חדד, "שאת הכסף העמותה קיבלה שבוע לפני שקיבלנו את מכתב ההתראה. אילו היה לנו חוב, הוא היה אמור להיות מקוזז, לא?".
חודש וחצי אחרי הביקור הראשוני של המעקלים הם חזרו, כשחדד עסק באיסוף מזון מחוץ לביתו. הפעם הם פנו לביתו הפרטי, שהכניסה אליו נמצאת בחלקו האחורי של הבית. המעקלים התעלמו לחלוטין מרשימת הציוד שהוכנה להם בביקור האחרון והחלו לעקל רכוש פרטי. בין היתר עוקלה מיטת מסאז' מיוחדת שחדד רכש במיטב כספו כדי להקל על כאבי הגב הכרוניים שפוקדים אותו.
"הסברתי להם שהם מעקלים ציוד מהבית הפרטי שלנו ולא מהעמותה שנמצאת בחזית המבנה, אבל זה לא עניין אותם", סיפרה אורנית, 25, בתו של חדד שהייתה בבית ומיהרה להתקשר לאביה.
"ניסיתי להסביר למעקל שהוא עושה טעות ושיחכה לי עד שאחזור, כדי שאכול להסדיר איתו את העניין, אבל הוא גער בי 'יש לך 25 אלף שקל?', כשאמרתי שאין לי, הוא פשוט המשיך להעמיס", משחזר חדד את שיחת הטלפון. הוא ניסה לפנות שוב לעירייה ואף הגיש תלונה במשטרה על הסגת גבול של המעקלים שנכנסו לביתו, אבל נאמר לו שהפתרון היחיד לבעיותיו הוא בבית המשפט.
"הרגשתי יותר גרוע מהאנשים שאני מסייע להם, כי הם לפחות יודעים שיש להם כתובת לפנות אליה. הרגשתי שאין לי למי לפנות. אחזה בי תחושה קשה של חידלון וקטנות אל מול המערכות האלה".
חדד, שנולד בפתח תקווה וחי בה כל חייו, יצא לגמלאות לפני כעשור, אחרי שנים רבות כחוקר מס הכנסה במשרד האוצר. מתוקף תפקידו נדרש לעתים נדירות להגיע לבתיהם של חייבים, אבל זכור לו שתמיד הקפיד לנהוג בהם בכבוד רב.
"היה מקרה שפיקחתי על עבודת מעקלים בביתו של חייב בבני ברק. שמעתי את אחד המעקלים אומר לשני, שאולי כדאי שיעקלו את ספרי התורה שהיו ברשות החייב. עצרתי את זה במקום", הוא מספר. "תמיד הקפדתי להגיע לבית של חייב אחרי שווידאתי שזו אכן הכתובת הנכונה ושבעל הבית נמצא".
בצר לו, פנה חדד בחודש דצמבר 2008 לבית המשפט בדרישה לתת צו מיידי לביטול מכירת רכושו הפרטי שעוקל עד שיסתיים ההליך המשפטי. במהלך המשפט יצא צה"ל למבצע עופרת יצוקה ואל פתח תקווה הגיעו עשרות משפחות מיישובי עוטף עזה. למרות עוגמת הנפש ובעיצומו של ההליך המשפטי, באגף הרווחה של עיריית פתח תקווה לא חשבו פעמיים ופנו אל עמותת אשל ברזילי כדי שתספק מזון ל-150 ילדי המשפחות.
גם חדד לא חשב פעמיים וסיפק להם מנות חמות מדי יום. "האנשים שאני תומך בהם אמרו לי שאנחנו פראיירים, שאנחנו ממשיכים לשתף פעולה עם העירייה למרות מה שהיא גרמה לנו", סיפר חדד והוסיף, "אי אפשר להרגיש פראייר בעשייה כזו. כשאני רואה ילד שאוכל ביד אחת נקניקייה וביד השנייה שניצל, אני צוהל".
בתום המשפט פסק השופט אהרון ד. גולדס, "המיטלטלין המפורטים בתביעה הינם בבעלות המבקש ואינם ברי עיקול בגין חובות העמותה אשל ברזילי. הפיקדון אשר הופקד יושב למבקש".
אבל פניית חדד אל לשכת ההוצאה לפועל העלתה שהרכוש שלו כבר נמכר, למרות ששלושה חודשים לפני המכירה הוצא צו האוסר זאת.
"הם היו חייבים ליידע את בעל המיטלטלין על מכירת הציוד, כדי לאפשר לו לערער על כך או להחליף ציוד שהיה יקר ללבו, אבל הם לא עשו כן", טוען עורך הדין שטרנברג ומוסיף, "בהוצאה לפועל גם לא יידעו את חדד כמתחייב בחוק כמה כסף קיבלו ממכירת הציוד ובכמה קוזז החוב בעקבות המכירה".
המהלומות המשפטיות שמחליף חדד עם עיריית פתח תקווה וההוצאה לפועל לא תמו, אבל הן לא מרפות את ידיו. בגלל העיסוק הכמעט יומיומי בציבור שמגיע אל העמותה, כבר שש שנים שהוא לא יצא לחופשה. במידה שיזכה בתביעה לא ישתמש אף בשקל אחד למנוחה: מרבית הכסף יעבור לעמותה. חדד לא יכול להעלות על הדעת שחופשה שלו פירושה ימי צום כפוי עבור כל כך הרבה נפשות.
מרשות האכיפה והגבייה נמסר: "פעולת העיקול נגד העמותה נתבקשה על ידי הרשות המקומית בשל תיק הוצאה לפועל. באשר לטענותיו של מר חדד המפורטות בתביעה, תשיב הרשות לבית המשפט".
מעיריית פתח תקווה נמסר: "בחודש יוני 2008 נשלח למנהל העמותה מכתב המבהיר כי הפטור מארנונה אינו מוחלט. מנהלי העמותה לא הגישו השגה על שומות הארנונה שנשלחו כדין מאז שנת 2004. העמותה התעלמה מחשבונות הארנונה וצברה חובות, ובשל כך נפתח תיק תביעה בבית המשפט.
"בגין חובות לשנים 2007-2004 ניתן במאי 2008 פסק דין המחייב את העמותה בתשלום הארנונה. מאחר שמנהל העמותה לא כיבד את החלטת בית המשפט, נפתח תיק בהוצאה לפועל, ובספטמבר 2008 בוצע רישום לפני הוצאת מטלטלין. הציוד אוחסן במחסני נעמן כמתחייב בהוראות החוק. בחודש פברואר 2009 נמכר הציוד.
"עד ליום מכירת הציוד לא הגיעה הוראה לעיכוב הליכים או בקשה להחזרת הציוד. העובדה כי העמותה היא מוסד מתנדב ומשמשת לזרוע בלתי רשמית של אגף הרווחה אינה פוטרת אותה מהחובה לשלם מסי ארנונה על פי דין. נגיב לתביעה לאחר שתגיע לידינו".
תרומות לעמותת אשל ברזילי ניתן להפנות לחשבון העמותה: בנק דיסקונט, סניף 186 קריית אריה, מספר חשבון 29688.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם