אבודים: כך הרסו בני האדם את אי הפסחא

מאמינים שנוכל להמשיך לבזוז את משאבי כדור הארץ לנצח? גם תושבי אי הפסחא חשבו כך, ותראו איך זה נגמר. לא עוצר בירוק

אביב לביא | 12/3/2010 18:29

ברוך ובר, מנהל מחוז תל אביב במשרד להגנת הסביבה, הוזמן להרצות בפני תלמידי תואר שני במינהל עסקים במכללה האקדו מית שבקריית אונו. אנשים שעוסקים בסביבה אורבנית מפתחים הרגלים משונים: הם בוחנים את העיר מלמטה למעלה. רואים את הרחוב וחושבים על קו הביוב שרץ מתחתיו, רואים אדם יוצא מביתו עם שקית זבל ותוו הים היכן ממוקם אתר הפסולת העירוני.

סיפור עלייתו ונפילתו של אי הפסחא צילום: SXC

כמה מהסטודנטים לא התלהבו מהניסיון של ובר לשכנע אותם בחשיבות הפחתת הצריכה והיקפי הפסולת שאנחנו מייצרים. אל תדחוף לנו את האף לפח, אמרו. נזרוק כמה אשפה שאנחנו רוצים, המדינה תסתדר. מתברר שזבל יכול להיות עניין מאוד אישי. כשמי שמחזיקים בהשקפות כאלה הם אנשי עסקים לעתיד, פוטנציאל הנזק גדל משמעותית.

ובר החליט לדבר על לבם של הסטודנטים באמצעות סיפור היסטורי, שממחיש מה עלול לקרות לקהילה אנושית שבוזזת את משאבי הסביבה. הוא נעזר ב"התמוטטות - מדוע נפלו הציוויליזציות הגדולות של העבר? האם זה יכול לקרות גם לנו"", ספרו של פרופ' ג'ארד דיימונד, הביולוג והגיאוגרף האמריקאי, חתן פרס פוליצר (לפני שנתיים הספר יצא לאור בעברית בהוצאת מטר). דיימונד שוטח את השתלשלותו של אסון אקולוגי שבני האדם המיטו על עצמם. זהו סיפור עלייתו ונפילתו של אי הפסחא, ששמעו יצא למרחוק בזכות פסלי הענק שמפוזרים בו.

עץ החיים

האי הוולקני הקטן (180 קמ"ר), שמרוחק 3,700 קילומטר מחופי צ'ילה, יושב לראשונה בשנת 400 לספירה. עד אז היה בו יער סובטרופי צפוף וכמות גדולה של עצי דקל ענקיים. יונקים לא היו באי המבודד, ובהיעו דר טורפים איבדו חלק מהציפורים את כושר התעופה שלהן ותפחו לממדים מרשימים.

יחד עם המתיישבים הראשונים הגיעו אל האי גם נוסעים סמויים - עכברושים. העכברושים גרמו נזק לזרעי העצים, והאטו את קצב ההתחדשות שלהם. אבל עיקר האחריות על בירוא היער נופלת על בני האדם: המתיישבים השתמשו בעצים לצורכי הסקה (בחורף שורר באי אקלים קר) ולעובודות בנייה.

הם גם פיתחו תרבות עשירה, שאחת מפסגותיה היו הפסלים שהוקמו ברחבי האי החל משנת 1200. בין בוני הפסלים נערכה תחרות: כל אחד רצה ששלו יהיה גדול יותר. ממדיהם של הפסלים גדלו והלכו, בסך הכל נמצאו באי כאלף פסלים, הגבוה מביניהם מגיע לגובה 23 מטר (כחמש קומות) ומשקלו 200 טונות. כדי להעביר את הפסלים ממקום למקום נכרתו עוד ועוד עצים. הדקל האחרון נכרת בסביבות שנת 1400.

כאן התחילה הנפילה: הילידים, יורדי ים מוכשרים, נהגו להפליג אל הים כדי לצוד דולפינים, אך בהיעדר

עצים לא יכלו לבנות יותר סירות. בלי עצים הידלדלה מאוד גם אוכלוסיית העופות על האי - עוד מקור למזון. כריתת היערות גרמה לסחיפת שכבת האדמה העליונה, הפורייה, היבולים החלו לגווע ומקורות המזון הלכו והידלדלו. באותה תקופה הגיעה אוכלוסיית האי לשיא - 100,0000 תושבים . גם אם המערכות האקולוגיות באי לא היו קורסות, ספק אם היה יכול לכלכל את כולם. בין הקבוצות והשבטים השונים פרצו מלחמות על משאבים, הקניבליזם פרח, רבים כילו זעמם בפסלים שהופלו ונותצו.

כשיורד הים ההולנדי יאקוב רוחבן הגיע לאי בחג הפסחא של 1722, הוא גילה עיי חורבות - או שמא איי חורבות: "ממרחק חשבנו שאדמת אי הפסחא היא חולית", כתב ביומנו, "העשב היבש, הקש והצמח ייה החרוכה נראו לנו כמו חול". ההולנדים גילו במקום כמה מאות בני אדם ששרדו את השואה האקולוגית והדמוגרפית. "התמונה הכוללת המצטיירת באי הפסחא", כותב פרופ' דיימונד בספרו, "היא הדוגמה הקיצונית ביותר להשמדת יערות באוקיינוס השקט, ואחת הקיצוניות ביותר בעולם כולו: היער נעלם כליל, וכל מיני העצים שלו נכחדו". ובלי עצים, מתברר, גם בני האדם לא יכולים להגיע רחוק.

aviv67@gmail.com