לא הכל זהב: על חטא העגל ועונשו

אברום בורג מנסה להבין את התגובה של משה רבנו לאחר שעם ישראל התבזה בחטא העגל ואת העונש המיסטי שנלווה אל החטא הזה

אברום בורג | 5/3/2010 9:11

פרשת כי תישא היא פרשה שרובה מעשה ידי אדם. האדם, משה, מקבל תורה משמים, תורה שהיא מתת אל אמיתית ואחרים פוסלים אותה במעשיהם. האנשים עושים להם עגל זהב ומכתירים אותו כאלוהים, ואילו אחיהם הורגים בהם וטובחים בלא חמלה. אחרי הרגיעה משה מכין עוד זוג של לוחות אבן והולך לקבל את עשרת הדיברות שוב. פרשתנו מציגה מאבק תיאולוגי גדול ומשמעותי וכולו, כאמור, מעשה ידי אדם.

אפילו החלטתו הנחרצת של אלוהים לכלות את זעמו בעמו ולמחות אותו מעל פני האדמה משתנה בעקבות התערבותו של בן האנוש הפעיל בפרשה – משה. מכל העניינים כולם נסתכל השבוע על פרט שאינו מרכזי בפרשה, אולם כזה שמצוי בטבורו של כמעט כל טקס הדתי.

משה עושה כמיטב יכולתו כדי להעביר את חרפת מעשה העגל מעל פני האדמה. במסגרת זו הוא לוקח “אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם”. שנים אני שואל את עצמי איפה הוא מצא לו מים מיותרים במדבר היבש ההוא. אבל זאת שאלת שוליים ביחס למעשה המדהים הבא: את תערובת המים, המון מים, ואבקת עגל הזהב הוא דוחף לתוך גרונם של המאמינים הנלהבים. “וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”.

מה זה? מעולם לא ראינו דבר שכזה. במגיפות הקודמות והבאות הוא ואלוהים הורגים בלי חשבון. בוויכוח אחר, נוקב לא פחות, האדמה פתחה את פיה ובלעה את כל האופוזיציה הטורדנית והקנטרנית של קורח ועדתו. כאן, לעומת זאת, יש חידוש – העם אוכלים את חטאם. וליתר דיוק שותים אותו לרוויה. אפילו המצרִים במצרַים לא נאלצו לאכול את עוונותיהם “וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר”. לא יכלו ולא שתו. אני לא זוכר עוד מציאות מקראית אחת שבה גוף החטא הופך לחלק מהענישה של החוטאים. אז מה בעצם מסתתר כאן?

הפרשנים המסורתיים, רש"י, נכדו הרשב"ם ועוד אחרים הולכים בעקבות המנגנונים המקראיים הידועים. שתיית משקאות ונוזלים מסוימים היא מעין “נייר לקמוס", מכונת אמת עתיקה לבדיקת חוטאים וסוטים.

האישה הסוטה שנחשדת כי בגדה בבעלה נאלצת לעבור את הטקס המשפיל של המים המרים המאררים. תמהיל של מים ועפר מקרקע המשכן, לתוכם מגורד שם השם המפורש של האל, ואותו נאלצה האישה לשתות:

“דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל ...וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ ...וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן ... וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי יְהֹוָה. וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ, וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם.. וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהֹוָה וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה ... וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה: יִתֵּן יְהֹוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת יְהֹוָה אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה, וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן. וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים. וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים... זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה”.

עיקר הדין הוא כזה: כיוון שאין שני עדים הדרושים להוכחת הבגידה, עורכים לאישה בדיקה מיוחדת. משקים אותה “מים מרים מאררים", המורכבים ממים, עפר ודיו. אם האישה לא בגדה, טוענת התורה, תקבל שכר רב ותהרה, אך אם בגדה, ירכה נופלת ובטנה מתנפחת.

בהשאלה על טקס הסוטה אומר רש"י בפרשתנו על שתיית מי עגל הזהב: “וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – נתכוון לבדקן כסוטות”. נראה לי כי טמון בסיפור זה יסוד אחר. משהו שקשור לא למערכת הגילוי אלא למערכת העיכול, לא לחשיפה של בגידה אלא לגילוי של אמונה. נפליג תחילה אל עיקרי האמונה הקתולית ואחר כך נחזור לפרשה. בנצרות הקתולית מקובל למנות שבעה סקרמנטים.

אברהם בורג צילום: רובי קסטרו

אלו הם טקסים אשר נקבעו במאה ה-13 על ידי הכנסייה: טבילה, אישוש, נישואין, מיסה, וידוי, המשיחה האחרונה וההסמכה. מהו סקרמנט? סקרמנט הוא טקס פולחני בדת הנוצרית, שבדרך כלל כומר עורך למאמיניו. מקור השם במילה הלטינית sacramentum – ומשמעו ברית, או שבועה.

נוצרים קתולים ונוצרים אורתודוכסים מאמינים שדרך הסקרמנט עובר החסד האלוהי אל המאמין. נוצרים פרוטסטנטים, לעומת זאת, רואים בסקרמנטים ביטוי חיצוני לחסד פנימי, כלומר מעשה סמלי בלבד, ולא קבלת חסד ממשי. בהתאם לכך הם מקיימים אך ורק שניים מהסקרמנטים: הטבילה ואכילת ה'לחם הקדוש' בזמן המיסה.

ומהי המיסה? המיסה (Mass) היא הסקרמנט החשוב ביותר בנצרות. המיסה היא תפילה נוצרית שבמהלכה מגיש הכומר למתפללים לחם ויין, שהופכים במהלך הטקס לדמו ולגופו של ישו. כך מעביר ישו את החסד למאמינים, בשרו הופך לבשרם ודמו נמהל בדמם. הטקס מבוסס על דבר ישו לתלמידיו בסעודה האחרונה: “אכלו את הלחם כי זה בשרי, שתו את היין כי זהו דמי, דם הברית החדשה הנשפך בעד רבים לסליחת חטאים”. טקס זה התפתח מנוהגם של נוצרים בכנסייה הקדומה לקיים סעודות לכל חברי הקהילה. בשל הרדיפות נגד נוצרים, הפכה הסעודה הגדולה לסעודה סמלית, שקיבלה משמעות מאגית מיסטית עמוקה.

הכנסייה הקתולית פיתחה את תורת הטרנסובסטנציה: השתנות המהות. כפי שניסח זאת תומס אקווינס, במהלך הטקס משתנה המהות של הלחם והיין. הלחם הופך לבשרו של ישו והיין לדמו, אולם המופעים שלהם נותרים כפי שהיו, כלומר הטעם, הריח, המראה, הצורה שלהם נותרים אלו של לחם ויין (חשוב לזכור כי הכנסייה הפרוטסטנטית כופרת בהשתנות המהות. לגבי דידה מדובר, כאמור, בטקס סמלי בלבד).

בלשון בני אדם יח''צ

יש, אם כן, במחשבה הדתית ממד של שינוי המהות. הסקרמנט, או הזבח והקורבן, הופכים תוך כדי אכילתם, לעיסתם או בליעתם למשהו אחר המקדש ומרומם את האוכל המאמין. כשמשה משקה את בני ישראל החוטאים באבקת הזהב הוא מבקש להוכיח את ההפך הגמור. הוא אינו מאמין בשינוי המהות. הוא מאכיל אותם את אלוהי האתמול שלהם כדי שיעכלו אותו ויפרישו אותו כצואה ושתן. ובכך הוא בעצם אומר להם: אלוהים שהוא מעשה ידי אדם לא שווה הרבה יותר מכל מעשיכם האחרים, בייחוד המטונפים שבהם. אלוהות שיכולה להיות בסופו של דבר חלק מנוזלי הגוף והפרשותיו שווה בדיוק לכך.

הוא משפיל את העגל ואת מאמיניו תוך שימוש בהם ובגופם. הם עשו להם אלוהי מתכת, ואחר כך: “וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק".
והוא משיב להם כגמולם ומגלגל את השטיח אחורה. עשיתם משתה לכבוד האלוהים עכשו שתו אותו עצמו והשתינו אותו. ליתר ביטחון, על מנת שלא יהיו כאלה שבכל זאת יחשבו מחשבות קתוליות מדי לזכרו של העגל הטבוח הוא שולח את נאמניו בני לוי ואומר להם: “וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַ יְהֹוָה כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה”.

האגדה כדרכה מחברת את שתיית העגל לטבח הכופרים וצובעת בצבעים יותר סיפוריים ויצירתיים את השתיה והשחיטה: “והיה משקה את ישראל וכל מי שנשק את העגל היו שפתותיו נתפשות מהזהב, ושבט לוי היו הורגים אותו עד שנפלו מישראל כשלשת אלפי איש”.9 זאת האמונה, זאת הכפירה ואלה טעמיהן. טעם פיזי של משקה זהב, וטעם תיאולוגי של אלוהות שלא יכולה להיות כפופה כלל למגע יד אדם או מעשהו.