ילד, מה למדת היום בשיעור פורנוגרפיה?

הטאבו על השיח המיני במערכת החינוך, שנובע מהשמרנות החברתית והדתית שמאפיינת אותנו, מעודד את השתיקה ואת עצימת העיניים נוכח ההידרדרות החברתית

חמוטל כהן | 3/3/2010 11:20

ריבוי מקרי האלימות המינית בקרב ילדים ובני נוער, היה אמור כבר מזמן להדליק נורה אדומה במערכת החינוך בישראל ובקרב ההורים. אבל הטאבו על השיח המיני מושרש בנו עמוק, עד כדי כך שכולם מעדיפים להמשיך ולשתוק, להפקיר את תחום הלימוד הזה לאתרי פורנו אלימים ובזויים, ולתהות בכל כפעם מחדש איך ייתכן שבני נוער "מבתים טובים" אונסים לכאורה נערה במשך שנים מבלי שאיש ראה או שמע.

ילדים ובני נוער נחשפים כבר בגיל צעיר למין, וככל שחולפות השנים הגיל הממוצע לקיום יחסי מין רק הולך ויורד. הבעייתיות הגדולה היא שילדים אלו לא נחשפים למין בשיעורי חינוך מיני בבתי הספר, אלא צופים בסרטי פורנו שפרוצים לעיני כל דורש ברשת האינטרנט. מחקרים שונים מצביעים על כך שבין 40-70 אחוזים מבני הנוער נחשפים לאתרים אלו ולומדים מהם אודות מין, אלא שפורנוגרפיה אינה מין אלא פעולה של אלימות, השפלה והתעללות בנשים.

רבים מבני הנוער נחשפים למסרים מיניים באמצעות פרסומות שוביניסטיות שהופכות ילדות, נערות ונשים לסמלי מין ונתקלים מדי יום בסיפורי רצח, אונס ואלימות נגד נשים. המסקנה אליה הם מגיעים היא שתקיפה מינית כלפי נשים - לגיטימית בחברה.

שיח מיני נבוך ומגומגם

מרבית ההורים נמנעים מלשוחח עם ילדיהם אודות מין ומיניות, שנתפסים כנושאים מביכים ולא ראויים. בעידן בו המחשב הוא חברו הטוב ביותר של האדם - התקשורת בין הורים לילדיהם מתמעטת וכך גם היכולת לשלוט בכל אותם מסרים מיניים שנחשפים אליהם הילדים.

גם מערכת החינוך מוכיחה כשלון חרוץ בטיפול בנושא. שיעורי חינוך מיני פורמליים אינם חלק מתוכנית הלימודים והשיח המיני המועט שמתקיים בין כותלי בתי הספר הוא נבוך ומגומגם. הוא עוסק בעיקר באנטומיה, בהפחדה מפני מחלות ובהטפה

לשימוש באמצעי מניעה - וכל זאת מבלי לדון במהות ובמשמעות של יחסי מין, זהות מינית ומגדר.

מערכת החינוך כיום אינה מסוגלת לספק מענה ואף לא הסברה ראויה לתלמידיה בנושא, וגם מורים שמבקשים לעשות כן, לא מקבלים ידע מתאים וכלים שנדרשים ללימוד. סדנאות נגד תקיפה מינית מתקיימות לעיתים רחוקות ורק בבתי ספר שרכשו אותן בכסף רב. הטאבו על השיח המיני, שנובע מהשמרנות החברתית והדתית שמאפיינת אותנו, מעודד את השתיקה ואת עצימת העיניים נוכח ההידרדרות החברתית הזו.

העיקר שאת יונה וולך השתיקו

אותה מערכת חינוך, שנאלמת דום בכל פעם שתקיפות מיניות מתבצעות בקרב תלמידיה, עמדה על רגליה האחוריות לפני מספר שבועות, כאשר ביקשה מורה לספרות ללמד משיריה של יונה וולך. שירתה הפרובוקטיבית של וולך, שנועדה לעורר שיח ולפתח חשיבה ביקורתית בקרב בני נוער, הרעידה את ראשי המשרד שמיהרו למשמע המילים "כוס" ו"זין" לצאת בהצהרות חגיגיות ש"לא עוד בבית ספרינו".

וכך במערכת שבה לא יודעים להבחין בין שירה לבין אונס, בין שיח ראוי וחשוב למעשים שיש להוקיע אותם - בוחרים לשתוק ולהפקיר את הטיפול בסוגיה בידי המשטרה.

בשעה שכזו מוטלת החובה על מערכת החינוך כמו גם על ההורים לעצור את הלימודים ולהתחיל לטפל בבעיה המרכזית ששטפה את המדינה. על משרד החינוך להכשיר מורים להתמודדות עם הסוגיה ולאפשר שיח מיני, לחייב קיומן של סדנאות כנגד תקפה מינית בכל בית ספר בישראל ולהקצות משאבים רבים לטיפול בנושא. המשך ההדחקה לא תפתור את הבעיה, להיפך - היא תעניק לגיטימציה לקיומה.

הכותבת היא סטודנטית לתואר שני באוניברסיטה העברית