פרסום ראשון
לרגל פורים כתבי מעריב ו"זמן מעריב" נזכרים ברגעים מביכים ומשעשעים במיוחד בקריירה העיתונאית שלהם. חלק שני ואחרון
מה שלא ידענו הוא שהרכבות מפסיקות לעבוד בחצות, אבל כשראינו את טור המוניות הריקות שמחכה מחוץ למועדון, נרגענו. עלינו לאחת מהן. ליד ההגה ישב יפני זקן עם מגבעת, לדעתי בן שמונים, שנראה בן תשעים, אחד שלא ידע להגיד אפילו YES ו-NO. העברתי לו כרטיס ביקור של המלון, הוא הסתכל בו רבע שעה, הפך אותו, שאל אותנו כנראה מה הדרך הקצרה ביותר, אבל סלבה כבר ישן מאחור. הוא לחץ על הכפתור שלימינו, והתחיל לנסוע. הכפתור הזה היה תחילתו של הסיוט שלנו. המונה התחיל לרוץ, וביפן הוא לא סתם רץ, אלא טס, ובדולרים. אחרי שמונה דקות, ובעיקר עמידה בפקק, הצג הראה 120 דולר, ואז ראיתי שלט דרך שכתוב בו: יוקהמה - עשרים ק"מ.
חישבתי בראש שאנחנו הולכים להשאיר ליפני הזה בסוף הנסיעה את התל"ג לנפש של הרשות הפלסטינית . הערתי את סלבה. זה כבר הראה 170 דולר, והיינו רחוקים מאוד. סלבה, מעומק צלילותו הנואשת, החליט שמדובר בין יפני, ולא בדולר. הוא לא ראה את סימן המטבע האמריקני ליד המספרים הרצים בטירוף. טו מייק דה סטורי שורט - אחרי רבע שעה ראינו מרחוק את הארץ המובטחת. גגו הייחודי של המלון הזדקר לו פנינו. הסתכלתי קדימה וקפאתי. 700 דולר.
לסלבה היו בכיס שמונה דולר, שטר ירוק של משה שרת ועשרה ריאל מנסיעה קודמת לריו, ואני לא התכוונתי להשאיר לו עודפים שצריך להחזיר לנוני מוזס. הנהג נכנס לטבעת כבישים לא נכונה, הכניס אותנו לאין מוצא, ואז אמרתי לסלבה שאין בררה - חייבים לברוח. 810 דולר, והזקן לא בכיוון. כשהבחין בטעות שלו, כבר היה לו מאוחר. הוא עצר לרגע כדי לעשות פרסה, ואז פתחתי את הדלת האחורית, צעקתי לסלבה לצאת ולהתחיל לרוץ לג'בלאה הסמוכה, זרקתי על המושב הקדמי שטר של מאה דולר, ורדפתי אחרי סלבה. הנהג ההמום דמם לדקה ארוכה, וכשהתעשת כבר היה לו מאוחר. הוא התחיל לצפור רצוף, כאילו חייל של טוני סופרנו הוריד מישהו והפיל לו את הראש על ההגה מתחת לגשר ברוקלין.
בלילה ההוא כבר לא ישנו. היינו בטוחים שמשמר הגבול של יפן יגיע לעצור אותנו, אבל כנראה הזקן לא מצא עד היום את הלופ הנכון בדרך למלון.
אביעד פוהורילס הוא כתב בעיתון "מעריב"
זה היה לפני לא מעט שנים, בעצם אפשר לומר די הרבה שנים. הייתי עיתונאי צעיר, ירוק, זה היה עיתון חג, ברגע האחרון נפלה כתבה ונשארו כמה עמודים פנויים, ושיגרו אותי לאיש במה - לא חשוב השם שלו, הוא כבר שנים לא מופיע, אבל עדיין מסתובב אתנו, שיהיה בריא, חלקכם לפחות מכירים אותו אז אין טעם לחשוף את השם. תביא משהו עליז, שמח, לחג, תעביר אתו דחקות, ודיר באלק, דיר באלק שתחזור בלי סיפור, שאג עליי העורך כשדהרתי מבוהל במדרגות.
הגעתי אל האיש בדחילו ורחימו, בכל זאת אני ירוק, והוא טיפוס מפורסם. קצת מתרגש אני מצלצל באינטרקום. אין תשובה. עוד צלצול. אין תשובה. קצת מבוהל נותן צלצול ארוך, שומע הלו מיוגע, חלוש. אומר, זה אני, העיתונאי. מי? העיתונאי. מה אתה רוצה. קבענו ריאיון. איזה ריאיון, לאיזה עיתון. קצת מבולבל אני מסביר, שתיקות, בסוף הוא נזכר ופותח.
למעלה הדלת חיכתה לי פתוחה. נכנסתי לדירה, חטפתי שוק. הדבר הראשון שאני זוכר זה עד כמה הדירה הייתה ריקה. סלון גדול וריק. בפינה אחת כמה ארגזי קרטון עם דפים ובגדים שמשתרבבים מהם. בפינה שנייה שולחן ישן של אלטע זאכן. משהו שאמור להיות כורסה. מערכת סטריאו שנראית במצב נורמלי עם ערמה ענקית של תקליטים מגובבת על הרצפה, ובזה נגמר הריהוט.
מאחוריי אני שומע רעש, והאיש, הוא כבר לא היה ילד, התקרב לשלהי
הוא אמר שנשב אל שולחן המטבח, שהיה עלוב כמו שולחן הסלון. הוא הציע קפה, וכשראיתי את השערות שצומחות על ערמת הכלים המשחירה בכיור הודיתי לו בנימוס ושיקרתי שבדיוק שתיתי לפני שהגעתי. רציתי לבכות. זה לא שהוא היה אליל שלי, אבל בכל זאת גדלתי על כמה מהדברים שהוא עשה, היה לו מעמד, והייתי ירוק במקצוע ועדיין לא מוכן למיתוסים מתנפצים במהירות כזאת על הבוקר.
אבל משכתי את עצמי והתיישבתי לשולחן, והוא גרר רגליים והתיישב מולי. שלפתי את רשימת הדחקות שהכנתי מראש, וניסיתי להתחיל לצחקק את הסיטואציה. אז אני זורק בדיחה קטנה לחימום, והוא עם הראש בתוך הכוס קפה, לוקח שלוק. אני מנסה עוד התחכמות, והוא משמיע משהו שנשמע כמו געיה של עגל חלוש. אני מנסה גישה אחרת, שואל שאלות איפה הופעת לאחרונה, ואיך השוק עכשיו, והוא עונה בקושי בכן ולא, ואחרי כמה כן ולא גם זה נפסק. הראש שמוט למטה, אין תנועה. אני קורא בשמו, אין תשובה. עוד פעם קורא, תחנת זברה אינה עונה. אני מתכופף לראות אם הבן אדם בחיים, החזה עולה ויורד, השפה העליונה משתרבבת עם כל נשיפה, הבן אדם ישן.
אני קורא בקול מעט רם יותר בשם שלו, הבן אדם חורפ. עכשיו מה עושים? אני מת לעוף מהמאורה הזאת, אבל אין לי גרם חומר לכתבה, והעורך איים עליי לא לחזור בלי כתבה. רק שאיך מעירים את הדוב הזה משנתו. לטלטל אותו אני לא מוכן. לא מוכן לגעת בו. לצעוק מרגיש לי מטומטם מדי. לנפץ איזה כוס על הארץ כדי להקים רעש? כן, בטח - נראה אותך גיבור נוגע באיזו כוס בבית הזה. לשבת על הארץ ולבכות כמו שבא לי לא יעיל. מה עושים?
ואז נחה העין שלי על האביזר היחיד בבית שנראה לי תקין ומפס יצור של המאה העשרים - מערכת הסטריאו. עפתי אליה, חיטטתי בתקליטייה שהייתה משובחת, ומצאתי שם משהו שהתאים בול - לד זפלין מספר 4. זה עם הסטרווי טו הוון, אבל לא את הסולם לגן עדן שמתי לו, אלא את הרצועה מספר אחת, בלאק דוג. למי שלא מכיר, זה בדיוק ההפך מגן העדן. זה הגיהינום. וזה מתחיל בלי עיכובים, מהשנייה הראשונה של השיר. ובפול ווליום שמתי את זה. התקרה רעדה. השערות מהכלים בכיור נשרו. הגיבור שלי התעורר וזינק מזועזע מהכיסא. סליחה, אמרתי לו בפנים מתוקים, התבלבלתי. ואחר כך עשיתי אתו אחלה ריאיון.
הכותב הוא סופר, עיתונאי ובעל טור בעיתון "זמן תל אביב"
חורף 2006 היה חם מאוד בירושלים. הרחוב החרדי סער, הפגנות ענקיות התקיימו ברחבי העיר, פחי אשפה הועלו באש, חלונות ראווה נותצו, שלטים נעקרו ורמזורים הופלו. למרות ההתראות וסדרי כוחות גדולים של משטרת המחוז שזרמו לשכונות גאולה ומאה שערים, איש לא ציפה לאנתפאדה חרדית אותנטית לא פחות מבני דודם בשכם ובג'בליה.
מלחימה ב"עצימות מוגבלת", אם להשתמש בז'רגון הצה"לי לאנתפאדות כאלו, ההפגנה הפכה למלחמת כול בכול. אחרי המחסום המשטרתי ברחוב שטראוס פוזרו עגלות זבל שרופות, ולצדן אשפה מכל הסוגים, המינים והמיצים. העשן החרוך עם ריח הפלסטיק והחיתולים המשומשים הבאישו את כל מאה שערים, ואלפי חרדים זרמו לכיוון כיכר השבת, משמידים בדרכם כל מה שקשור בצורה זו או אחרת לעיריית ירושלים או כל סממן שלטוני אחר. "לא יהיה מצעד", צעקו בגרון ניחר האלפים שהתגודדו סמוך לכיכר.
נדמה שכל הציבור החרדי היה שם, מגיל שבע עד חמישים, לא משנה לאיזה זרם אתה שייך ובאיזה גוון מעילי הפראק והשטריימל. על פני השטח לא נראה תחכום רב בקרב שהתחולל באותו יום: עגלת זבל עצומה בגודלה תפקדה כבריקדה מול הכוח הגדול של השוטרים, בחסותה זרקו המפגינים אבנים, נפצים ומכל הבא ליד. בקדמת ההפגנה היו כמובן האמיצים, שאר המפגינים עמדו קצת מאחור. עמדתי בתוך קבוצות החרדים.
בכל רבע שעה בערך התקדמו לכיווננו השוטרים, בסיוע משאית להתזת מים, והמפגינים החלו בריצת אמוק לעבר סמטאות השכונה. הטקס חזר. השוטרים נסוגים, החרדים מתקדמים. שקלתי לעזוב לסלוני המוסק והחמים, אבל אז החל האקשן. עשרות שוטרי יס"מ פשטו על האזור מכל עבר, היסטריה מוחלטת. מתוך גרם מדרגות קטן, סמוך לחזית ההפגנה, כאשר לצדי עומד נער מפוחד שרעד בכל גופו, הייתי עד לאלימות חסרת תקדים מצד המשטרה.
השוטרים שברו את העצמות לכל מי שנשאר ברחוב ולא הצליח להימלט. אף שלא הייתי חלק מצבאות השם, ידעתי שגם אני עלול לחטוף אם לא אכין את עצמי לבאות. סמוך ובטוח בתעודת העיתונאי שלי ובמעיל הסקי האדום שהגן עליי מהקור העז (וחשוב מכך - העיד כי "אני לא חרדי, אז תרגיעו" ), נשארתי בגרם המדרגות ולא נמלטתי עם השאר. טעות טקטית קשה.
ארבעה יס"מניקים, חבושי קסדות ואוחזים באלות, עלו במדרגות. תעודת העיתונאי כבר הייתה שלופה, אבל זה לא ממש עזר. השוטרים החלו להכות אותי נמרצות, ואת החרדי הצעיר שישב סמוך אליי, אחד השוטרים חטף, שבר ולקח את תעודת העיתונאי והשאר החלו לגרור אותנו במדרגות. רק לאחר שצעקתי בגרון ניחר באינטונציה של ילדה שראתה את נינט בפעם הראשונה "אני עיתונאי", קלטו השוטרים כי לא מדובר בקמב"ץ של העדה החרדית, ועזבו אותי לנפשי, חבול, המום, ובעיקר מושפל.
הגל היס"מניקי חלף, ברוך השם, וכבר הרגשתי כאחד השבאבניקים, אבל אז התפתחה רעה מכיוון אחר. החרדים, שכמה מהם ראו את השוטרים ואותי בעימות חזיתי, החלו לצעוק: "הוא בלש, הוא בלש, תתפסו אותו". אפשר להבין אותם. אמנם חטפתי סטירה או שתיים, אבל את שאר החבר'ה עצרו, ואילו אני שוחררתי לרחוב. מאות מפגינים משולהבים התגודדו סביבי, והלינץ' נראה קרוב מתמיד. לך תשכנע ציבור שקיבל כרגע מכות רצח שאחותך לא לסבית.
"אם לא תצא מפה בתוך שלושים שניות, אנחנו נשחט אותך", אמר אחד מהם. "תתחיל לרוץ, כי זה ייגמר לא טוב", הוסיפו חבריו. יצאתי בהליכה שפופה מהאזור עם שארית גאוותי העצמית. דקה לאחר מכן גם זו נעלמה. החרדים לא האמינו כי אני עיתונאי, וזכיתי למקלחת של מים צוננים מתובלים באלוהים יודע מה מכל מרפסת שעברתי מתחתיה. שלב הביצים והחיתולים הגיע לאחר מכן. זהו סיכומו של ערב בין הפטיש לסדן, רק שלא ברור ממה היה עדיף להידפק. לפחות יצאה אז כתבה ראויה.
הכותב הוא עורך עיתון "זמן ירושלים"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם