לא מסע ולא ציד
הסיקור של פרשת הרב אלון אינו מסע הכפשה ולכן אין שום סיבה להפסיק אותו. יש לו חשיבות מוסרית וציבורית שהרב עצמו קבע. תשובה לאבישי בן חיים
תחת הכותרת "יופסק מסע הציד" מבקש אבישי מאיתנו, אנשי התקשורת, לעצור את "מסע ההכפשות" נגד הרב אלון משום ש"אין מדובר באנס שפגע בילדים, ושבעצם הפרשה התפוצצה בלי שהיה שום חומר פלילי נגדו, אפילו לכאורה".
על דבר אחד אין עוררין: כעיתונאים, אך עוד יותר מכך כבני אנוש, עלינו להימנע מלקבוע עובדות חד-משמעיות ולחרוץ את דינו של כל אחד מהמסוקרים שלנו. זאת, כל זמן שלא הצלבנו את המידע, בדקנו אותו לעומק, הענקנו לו את הזכות להגיב, וככל שהדבר נוגע למישור הפלילי - גם בטרם יורשע, אם בכלל, על ידי בתי המשפט. ואין הבדל בין רב אהוד לבין אחרון האזרחים בהקשר הזה, גם לא בין חובש כיפה לבין חילוני.
ולמרות זאת, הדיון בעניינו של הרב אלון, להבנתי, רחוק מלהיות מסע ציד ואינו קשור אך ורק למישור הפלילי.
שני פערים גדולים אני מוצא בטיעונים של אבישי: ראשית, מעשיו של הרב אלון לא צריכים להישפט רק על פי השאלה האם הם היו מכוונים נגד קטינים או נגד מי מתלמידיו הישירים.
מהעדויות ההולכות ומצטברות לאחרונה נגד הרב אלון עולה לכל הפחות חשד שהוא ניצל, לכאורה, את מעמדו הרם, את סמכויותיו ההלכתיות ואת ההערצה הרבה שרוחשים לו צעירים בני המגזר הדתי כדי למצוא פורקן ליצריו – גם אם הדבר נעשה בהסכמתם (והלוואי ובניגוד למסתמן כעת כל העדויות הללו יתבררו כעורבא פרח).
אפילו אם נקבל את ההנחה, שאינני משוכנע שהיא נכונה, שלא התקיימו יחסי מרות בינו לבינם – עדיין מדובר בעניין חמור שלכל היותר ראוי לדיון. הרב אלון
ממש כפי שאפשר היה למצוא טעם לפגם מוסרי במעשיו של שר בכיר בממשלה המנשק חיילת צעירה בפיה דקות לפני פתיחת דיון גורלי, כך חייבת התקשורת לדון האם התנהגותו של הרב אלון ראויה מבחינה ערכית. לדיון הזה יש השלכות חשובות לא רק על מעמדו המוסרי של הרב והיכולת שלו לקבוע אמות מידה עבור אחרים, אלא גם על כל אותם בעלי כוח והשפעה – ממרצים באוניברסיטה, דרך מנהלים במקומות העבודה ועד לרבנים ואנשי דת – ובעיקר עבור קורבנותיהם האפשריים. למען יראו וייראו.
הפער השני שאני מוצא בקריאה להניח לרב אלון, הוא אפילו חשוב יותר. כותב אבישי בן חיים במאמרו, בהתרסה: "האם בישראל חשד לנטייה הומוסקסואלית הופך אדם לחשוד גם במעשים מגונים בקטינים ובהטרדות מיניות?". התשובה כמובן שלילית, אבל לעובדה שהרב עסק לכאורה בפעילות הומוסקסואלית יש משקל רב המחזק דווקא את הצורך והחובה לדון בעניינו.
הרב אלון הרבה להביע את דעתו בנוגע לנטיות הומוסקסואליות, התיימר לסייע למי ש"סבלו" מהן ואף הצהיר בראיון שהעניק לפני מספר שנים באופן חד-משמעי כי "הומוסקסואליות היא אבי אבות הטומאה" ופסק בלעג כי "השלב הבא – מין עם עז ובקשה לאמץ כחוק גדי". בכך גזר הרב על רבים ממאמיניו המשך חיים של סבל ובושה עם נטיותיהם ואף קבע רף מוסרי נוקשה: החובה להילחם ביצר או להיחשב כטמא.
אם, כפי שמסתמן כעת מאותן עדויות, הרב עצמו לא הצליח להילחם ביצר שלו, אם הפגין צביעות והתחסדות, ובעיקר אם הטיף למאמיניו את מה שלא היה מסוגל לעמוד בו בעצמו – הרי שלא רק מותר לנו, אלא חובה עלינו לבדוק מה היה שם ולהציב זאת כדוגמה נגדית. לא רק ככלי הרתעתי מול הרב אלון ולא רק במטרה לבדוק עד כמה הוא עצמו עמד בכללים אותם טווה – אלא על מנת להוות מסר ברור לכל אותם אנשים שדבריו הפומביים של הרב דחפו אותם לחיים של שנאה עצמית ופחד, ואולי גם לזרועותיו שלו.
בהקשר הזה, אל לו לכבוד הרב אלון לבוא בטענות לאיש – מלבדו. כמי שהפך את הדיון על נטיותיו המיניות של אדם לדיון פומבי, ערכי וציבורי והתיימר להוביל את דעת הציבור ומאמיניו בתחום, אין שום צידוק מוסרי לעצור את הדיון הזה כשהוא מגיע לרב עצמו. אדרבא, דווקא כמי שככל הנראה מכיר מקרוב מאוד את הבושה וההסתרה המתלווים למשיכה לבני אותו המין, אולי עוד יגיע היום שבו הרב אלון יבין את התיקון והשירות החיובי שעשה לצעירים דתיים וחילוניים רבים כשהוכיח להם, הפוך על הפוך, שמשיכה לבני מינם היא אינה סיבה לבושה או לתחושה חריגה - ושהיא אפילו נחלתם של רבנים חשובים ונערצים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם