מצפון אירלנד לישראל: סיפורו של לוחם שלום
ברנדן דדי תיווך בחשאיות במשך יותר מ-20 שנה בין המחתרת האירית לבריטים. כעת הוא מנסה לספק לנו כמה תובנות. ראיון בלעדי
דדי מבהיר ששחרורם של אלפי האסירים שבבתי הכלא הישראליים הוא בלתי נמנע בסופו של דבר, אבל המהלך צריך להיות חלק מהסכם שלום ולא עבור שליט. כמו שעשתה בריטניה כאשר שחררה את כל האסירים בצפון אירלנד, כולל מי שהיו אחראים למותם של עשרות בני אדם באחד הסכסוכים המפורסמים ביותר של המחצית השנייה של המאה ה-20.
ברנדן דדי מדבר מניסיון. הרי בסופו של דבר, מדובר באדם שבמשך קרוב ל-30 שנה היה איש הקשר המרכזי בשיחות החשאיות בין ממשלת בריטניה לבין המחתרת האירית IRA, אדם שהקדיש את חייו מתוך אמונה עמוקה – על אף הסכנות - כדי להפסיק את האלימות שהשתוללה בצפון אירלנד מ-1969 ועד להסכם יום שישי הטוב ב-1998.
בשבוע האחרון ביקר דדי בישראל כאורח אפק (ארגון-פרט-קבוצה), אגודה ישראלית שעוסקת בלימוד תהליכים קבוצתיים וארגוניים, ובמהלכו השתתף ביום עיון במסלול האקדמי המכללה למינהל בנושא "איך עושים שלום - ללמוד מהנסיון של אחרים". בראיון ראשון שהעניק לכלי תקשורת ישראלי, הוא מספר על ניסיונו בצפון אירלנד ומספק תובנות שכדאי לישראלים ולפלסטינים להפנים.
דדי (73) הוא איש עסקים קתולי ותושב לונדונדרי, שידועה בשמה המקוצר דרי. העיר השנייה בגודלה בצפון אירלנד הייתה מוקד העימותים הראשונים בין מפגיני תנועת זכויות האזרח בחבל לבין כוחות המשטרה,
בדרי גם נרשם אחד האירועים המכוננים של הסכסוך בצפון אירלנד – "יום ראשון הארור" ("בלאדי סאנדיי"). ב-30 בינואר 1972 פתחו צנחנים בריטים באש לעבר מצעד של פעילי זכויות אזרח וגרמו למותם של 13 בני אדם, אחרי שטענו כי זיהו צלפים של המחתרת האירית. בקרוב אמורה ועדת חקירה שנייה לפרסם את מסקנותיה אחרי קרוב ל-12 שנות דיונים.
את פעילות השלום שלו החל דדי עוד לפני שנשמעו היריות הראשונות, כאשר הוא היה מעורב בקמפיין זכויות האדם בצפון אירלנד בשנות ה-60. כאשר דדי הבין כי מנהיגי התנועה לא מסכימים
אולם במקום לשבת בצד ולראות כיצד מולדתו מידרדרת, החליט דדי לעשות את כל שביכולתו כדי לשים קץ לאלימות. "לא יכולתי לסבול את ההרג", הוא מסביר. "לכל אזרח יש את החובה שלו. זה בא עבורי באופן טבעי".
ערב "בלאדי סאנדיי", היה דדי אחד ממנהיגי הקהילה שפנו לראשי המחתרת האירית – על פי בקשת מפקד המשטרה בעיר - כדי שיימנעו מהכנסת כלי נשק לנתיב המצעד. על אף שהבקשה נענתה, החליטו ראשי ה-IRA להשאיר כמה חמושים בסביבה למטרות "הגנתיות" וההידרדרות לא איחרה לבוא.
נקודת המפנה עבור דדי הייתה הגעתו במאי 1973 של מייקל אוטלי, שמונה לנציג סוכנות הביון אם-איי-6 בצפון אירלנד. על אף שדדי כבר היה בקשר עם הנציג הקודם, פרנק סטיל, בינו לבין אוטלי החל קשר ארוך שנים שנועד להביא לסיום האלימות, לעתים בלי ידיעת הגורמים הרשמיים בלונדון.
"מייקל ואני ייסדנו מערכת יחסים, הוא הזדקק לי ואני נזקקתי לו", מספר דדי. "אבל שיתוף פעולה עם הבריטים, ובמיוחד עם המודיעין הבריטי, נחשב לבגידה, ועל כך זה היה רגיש ביותר".
אוטלי ניצל את קשריו של דדי עם צמרת המחתרת האירית – ובמיוחד עם רוירי או'ברדי, נשיא הזרוע הפוליטית שין פיין, ועם מרטין מק'גינס, מבכירי מפקדי השטח – כדי להעביר מסרים שיבחנו את האפשרות להידברות.
ערב השנה החדשה 1975 נראה כי המאמצים עומדים לשאת פרי. לאחר שהמחתרת הודיעה על הפסקת אש לזמן קצר, העביר דדי מסר מאוטלי לפיו הוא מוכן לדבר על אפשרות של "נסיגה" בריטית מסוימת מצפון אירלנד. באופן נדיר, הוזמן דדי לדבר בפני מועצת המלחמה של ה-IRA, שכוללת את כל פיקוד המחתרת, והצליח לשכנע כי הבריטים אכן מוכנים לדיאלוג.
השיחות החשאיות שאירח דדי בדרי, בין בכירי המחתרת לבין אוטלי ויורשיו, נמשכו כמעט לאורך כל 1975. אולם כאשר הרפובליקנים האירים הבינו כי הבריטים אינם מתכוונים להסתובב ולעזוב את החבל, הסבלנות החלה לפקוע. פיצוצים הרעידו את לונדון, ובמקביל נרשמה הסלמה בלחימה בין הקתולים לבין הפרוטסטנטים הפרו-בריטים. בסוף השנה כבר התפרצה האלימות במלוא עוזה והשיחות הישירות הופסקו לשנים רבות.
"התזמון לא היה נכון, והתזמון תמיד חשוב", מסביר דדי את הסיבה לכישלון השיחות. "זה תמיד זמן טוב לומר שצריך להפסיק את ההרג, אבל קשה הרבה יותר לעשות את זה. התזמון פשוט לא היה מתאים לשני הצדדים, אבל כשאתה בא עם הפתרון לסכסוך, תמיד יהיו אנשים בשני הצדדים שיגידו שעכשיו הזמן לא מתאים".
הערוץ הישיר שייסדו דדי ואוטלי אמנם נכנס להקפאה מסוימת, אבל לא נעלם לחלוטין. במהלך שביתת הרעב של 1980-1981, במסגרתה דרשו אסירי המחתרת האירית את שיפור תנאיהם, ניסו דדי ואוטלי לגבש נוסחה שתביא לסיום המחאה. על אף שהשניים גיבשו הסכם, הוא לא יצא לפועל והשביתה הסתיימה רק לאחר מותם של 10 אסירים.
בנובמבר 1990 פרשה מרגרט תאצ'ר מראשות ממשלת בריטניה ובמקומה מונה ג'ון מייג'ור. בניגוד לגישתה הנוקשה של "גברת הברזל" כלפי הסכסוך בצפון אירלנד, הבהיר מייג'ור כי הוא רוצה למצוא פתרון, ודדי מסביר כי זה אחד הרגעים שבהם הבין כי השינוי מתקרב.
אוטלי ודדי החליטו לנצל את ההזדמנות, שהתבררה כמכרעת. בפברואר 1991 אירח דדי בביתו את קצין המודיעין הוותיק שעמד לפרוש מהשירות, כאשר למקום הגיע מרטין מק'גינס. השניים שוחחו במשך שעות על האפשרות לפתוח בתהליך פוליטי, והפגישה הסתיימה בלי הסכמות, אך עם נכונות של מק'גינס להמשיך את ההידברות עם יורשו של אוטלי.
החודשים הבאים ידעו לא מעט רגעי משבר. במרץ 1993 התפוצצו שתי פצצות בוורינגטון, ליד ליברפול, ושני ילדים נהרגו. על אף הזעם בבריטניה, הצליח דדי לארגן פגישה בין הנציג החדש של הביון הבריטי לבין שניים מבכירי המחתרת.
הסוכן הבריטי, שדיבר עם חברי ה-IRA בניגוד להוראות האחראים עליו, רמז כי הפתרון עשוי להיות איחוד של אירלנד וכי הממשלה תהיה מוכנה לשיחות ישירות אם המחתרת תפסיק את האש, וזאת בלי ידיעתו של ראש הממשלה.
אבל גם פגישה זו לא הביאה להפסקת האש המיוחלת. במקום זאת, הפיגועים בצפון אירלנד ובבריטניה נמשכו והתחושה הייתה שסיום האלימות לא נראה באופק. בסוף 1993 נחשף הערוץ הסודי בתקשורת ודדי סיים באופן רשמי את תפקידו כמתווך הסודי.
אך כבר אי אפשר היה לעצור את המומנטום. בדצמבר 1993 הכריזו ראשי הממשלות של בריטניה ושל אירלנד כי רק תושבי האי הם שיקבעו את גורלם וכי יש לפתור את הסכסוך בדרכי שלום. במחתרת האירית הבינו לאן נושבת הרוח, ובסוף אוגוסט 1994 הוכרז על הפסקת האש המיוחלת. אמנם עברו עוד קרוב לארבע שנים – ועוד לא מעט פיגועים - עד להשגת הסכם יום שישי הטוב שסיים את העימות בצפון אירלנד, אבל דדי הצליח להשיג את חלומו.
לא היו רגעים שאמרת לעצמך "למה אני צריך את זה"? לא חשבת לפעמים שזה לעולם לא ייגמר?
"תמיד היו לי ספקות, אבל הרצון לסיים את ההרג שמר עליי. מעולם לא חשבתי שהסכסוך אף פעם לא ייגמר, כי מאז ומתמיד הייתה לי הבנה פוליטית, והבנתי שהאי של אירלנד והאי של אנגליה יהיו קרובים כל כך, בדיוק כמו הפלסטינים והישראלים, ואין שום הגיון במה שקורה. לכן יש צורך לעבוד ביחד".
ותמיד ידעת שהפתרון יגיע?
"אני אומר את זה לעתים רחוקות כי אני לא מחפש פרסים, אבל אני הייתי המנסח הראשון של הסכם יום שישי הטוב, כבר בשנות ה-70. מעולם לא היה לי ספק שהיום יגיע, רק לא ידעתי מתי זה יהיה.
"דיברתי עם קבוצה של ישראלים ואמרתי שהם יכולים להיות בטוחים שיהיה גרוע יותר אם לא יהיה הסכם קרוב, ויהיה גרוע יותר בעוד 20 שנה וגרוע עוד יותר בעוד 30 שנה. הם שאלו אותי איך אני יכול להגיד את זה. והסברתי שזה טבעו של העימות, הוא יהיה גרוע יותר".
היית בקשר קרוב עם מנהיגי המחתרת. הם באמת האמינו שהם ישיגו את המטרות שלהם?
"היו לי קשרים קרובים עם כל מועצת המלחמה של IRA. אלה האנשים שעושים את המלחמה והם גם האנשים שיצטרכו לעשות את השלום. הם האמינו כל הזמן בהשגת המטרה, והמשימה שלי הייתה לומר להם שצריכה להיות חלופה להרג ולפיצוצים ולגרום להם לעבוד על זה.
"הם היו אנשים חכמים והם הבינו שהם צריכים לפעול בכיוון הזה. אבל אם יש ממשלה, כמו הממשלה הבריטית, שלא מוכנה לשקול חלופות, אז האלימות נמשכת. אני לא עושה השוואה למה שקורה עם ישראל ועם הפלסטינים, אבל אם הממשלה לא מוכנה לחשוב על חיפוש של דרכים אחרות לעשות דברים, אז האלימות תימשך".
הייתה לך סימפטיה כלשהי כלפי הפעולות של המחתרת?
"אף פעם לא. עשיתי חוזה עם עצמי עוד ב-1968-69 שאני לעולם לא אתרום לאובדן חיי אדם במילה, במחשבה או במעשה. זה קשה יותר משזה נשמע".
על אף שהשלום הנכסף הושג ב-1998, זהותו של דדי המשיכה להיות אחד הסודות השמורים ביותר, ובספרים על הסכסוך הוא תמיד הוזכר בכינוי "איש הקשר". רק עשור לאחר מכן, נחשף תפקידו המרכזי של דדי בספרו של יועצו של טוני בלייר, ג'ונתן פאוול, ובסרט של רשת בי-בי-סי "עושה השלום הסודי".
למה חיכית כל כך הרבה זמן?
"היה פיתוי אמיתי לצאת לאור הזרקורים, אבל לומדים שיש דברים חשובים יותר. הייתה רגישות סביב ההתקדמות של התהליך. זה כמו נהר שנע לאט ואתה רואה עלה שנע במורד הזרם, ולמחרת אתה רואה שהוא התקדם רק מטר. זה מה שחשוב. זה לא האגו או התהילה".
לאחרונה עמד הסכם יום שישי הטוב על סף קריסה, כאשר אנשי השין פיין איימו להפיל את הממשלה המאוחדת בחבל אם לא יושג הסכם על העברת סמכויות השיטור והמשפט מבריטניה. דיונים ממושכים, בהשתתפותם של ראשי הממשלה של בריטניה ואירלנד, הביאו למציאת פתרון מוסכם.
דדי מאמין שהמשבר האחרון הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות הפוליטית ששוררת כעת בצפון אירלנד, וכי שני הצדדים מראים כיום בגרות שלא הייתה קיימת לפני 20 שנה. "אנשים מתעניינים במיתון, במחסור בעבודות מאשר בבעיות החוקתיות", הוא אומר.
אתה חושב שהעובדה שהמנהיגים בחרו להמשיך ולדבר עד גיבוש ההסכם היא עדות לכך שיהיה שלום בצפון אירלנד?
"האנשים מבינים שיהיו משברים, אבל השלום כבר כאן. אחד ההישגים הגדולים ביותר הוא הוויתור של ה-IRA על כלי הנשק שהיו ברשותו. התנועה הרפובליקנית באירלנד תמיד סבלה ממחסור בכלי נשק, ואנשי המחתרת השיגו מספיק כלי נשק וחומרי חבלה כדי להמשיך את העימות לתקופה ארוכה. אבל המנהיגות החליטה לוותר על הנשק, וזה היה המהלך המשפיע ביותר אחרי הפסקת האש.
"השורה התחתונה היא שצריך מנהיגות שאומרת 'זה מה שקורה וזה מה שאנחנו רוצים', וזה לא אומר שהם צריכים להיות אידיוטים או טיפשים. הם צריכים להבין שהחיים יהיו טובים יותר אם הם יגיעו לצד השני".
דדי מסכים כי יש מקום רב להשוואה בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לבין העימות בצפון אירלנד, אם כי הוא מודה שכאן יש צורך בפתרון אחר תוך שימוש בדרך מחשבה זהה. "בסכסוכים קטנים כמו בצפון אירלנד ובישראל צריך דיאלוג וצריך מנהיגות עם חזון", הוא אומר.
החדשות על גיבוש ההסכם ההיסטורי באוסלו בין ישראל לאש"ף ב-1993 ריגשו מאד את דדי, והוא מקווה כי יהיה ניתן לשוב להידברות כמו אז. "ככל שנחזור לכך יותר מוקדם, כך יהיה טוב יותר. נכון שכל צד אומר שהוא רוצה לחזור והוא טוען שהשני לא נותן לו, אבל זה יכול להימשך לנצח".
דדי מבהיר כי אין לו עצות לשני הצדדים, קשה להתעלם מנבואות הזעם שלו לגבי האזור שלנו. "אחד הדברים שהכי גרמו לי להלם בביקורים פה זה שיש כבישים נפרדים לפלסטינים ולהתנחלויות הישראליות. מי שחשב על זה, צריך לדעת שהולך לאסון אפילו שזה יכול לקחת 10 שנים, 20 שנה או מעבר לחיי. אני יודע שיש שיקולים ביטחוניים, ותמיד יש אנשי ביטחון שיוכיחו שזה נכון. אבל זה לא".
אז איך בכל זאת חושב דדי שניתן לפרוץ את המבוי הסתום? דדי דוגל ביישום של הסיסמה המוכרת של שנות השישים "עשו אהבה ולא מלחמה". הוא בטוח שאם הפלסטינים יראו אהבה כלפי הישראלים, לחיילים לא יהיה לב לעכב נשים במחסומים.
"דיברתי עם פלסטיני שישב כמה שנים בכלא הישראלי והוא דיבר על אי אלימות ואמר שאלימות לא תופעל שוב כדי לפתור את המצב", מספר דדי. "אמרתי לו שהוא צריך להגיע לעמדה שבה הוא יוכל להשמיע את המסר הזה. אמרתי לו גם שהפלסטינים חייבים להציע אהבה לישראלים, ושהם צריכים להתחיל לשבור את חוסר האמון. הוא שאל אותי למה דווקא הפלסטינים, אז הבהרתי לו שהם החלשים וישראל החזקה, וישראל היא שצריכה להשתנות".
דדי תולה תקוות רבות בשליח האמריקאי המיוחד, ג'ורג' מיטשל, אותו הוא מכיר היטב מצפון אירלנד, שם פעל הסנאטור לשעבר מ-1994 כדי להשיג את הסכם הפסקת האש ההיסטורי.
"מיטשל לא בא לפה בשביל כסף או בשביל תפקיד בממשלה. הוא יהיה מוכן לעשות הכל כדי להניע את העמדה הישראלית סנטימטר אחד קדימה, ושני הצדדים צריכים להבין את זה. מיטשל יכול להפסיד הכל ויש לו מעט מאד להשיג, אבל אם מסתכלים על זה אפשר להרוויח. כך הוא ישיג התקדמות משני הצדדים".
בריטניה שחררה את כל האסירים במסגרת הסכם שלום. על רקע עסקת גלעד שליט, גם פה יש ויכוח אם צריך לשחרר מחבלים פלסטינים.
"אני חושב ששחרור האסירים הוא בלתי נמנע, אבל זה לא אומר שצריך לשחרר את כולם מחר בבוקר. אם רוצים להיות רציניים לגבי חיים אלה לצד אלה בשתי מדינות, אז שחרור אסירים יהיה בסופו של דבר. קשה להתמודד עם זה, אבל צריך לעשות את זה וזה גם נעשה בעבר. תמיד יש הסברים, אבל ההסבר האמיתי הוא שהרג הוא משהו שיש לעצור לגמרי.
"כאשר טרוריסטים מחזיקים חייל יכולים להיות שני דברים – או שהוא ישוחרר ואז יהיו אנשים שיגידו שהיה צריך להחזיק בו כדי לשחרר יותר או שהוא לא ישוחרר ואז תהיה טרגדיה בדרך זו או אחרת. שליט צריך להישלח הביתה מיד. הרעיון אם מדובר ב-980 אסירים או ב-620 הוא גרוע. זו דרך חשיבה גרועה. אסור להחזיק בו, הוא צריך לשוב הביתה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם