האם ניתן לגאול את יגאל עמיר?
לאחרונה הגיש הרוצח, בפעם המי יודע כמה, בקשה לשיפור תנאיו. האם צודק שב"ס בהתעקשות להשאירו מבודד או שהוא אסיר ככל האסירים?
לאורך ההיסטוריה השיפוטית, חזר והקפיד בית המשפט בפסיקותיו לשמור על כבודו של האדם. לאחר חקיקת חוקי היסוד והמהפכה החוקתית עליה הכריז בית המשפט העליון בראשות נשיא העליון (כתוארו אז) אהרון ברק, נישא כבוד האדם אף לדרגת זכות חוקתית על חוקית.
"אין פוגעים בכבודו של אדם אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש" מכריזה פסקת ההגבלה שבחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לו זו אף זו, שמירה על כבודו של אדם כאדם הייתה גם כאשר נפגעה זכותו של אסיר לכבוד.
בפסק דין קטלן עתר אסיר בסוף שנות ה-70, 15 שנה לפני חקיקת חוק יסוד כבוד האדם, כנגד נוהל חוקן שהיה נהוג בשב"ס. בית המשפט, בראשות השופט ברק קבע כי "כל אדם בישראל נהנה מזכות יסוד לשמירה על כבודו כאדם. זכויות אלה כלולות "במגילת הזכויות השיפוטית". חומות הכלא אינן מפרידות בין העצור לבין כבוד האדם. החופש נשלל מהעצור. צלם האדם לא נלקח ממנו".
עם זאת, כאשר היה צריך בית המשפט לבחון את הפגיעה החמורה והבלתי מידתית בכבודו של עמיר, בשל החזקתו בבידוד במשך 15 שנה, הוא מילא את פיו מים. השב"ס טוען שעמיר מהווה סיכון ביטחוני למדינה, שיש פונטציאל לבריחה ושקיים חשש לחייו באם יעבור לאגף עם אסירים נוספים.
לכן נדחו עתירותיו שוב ושוב ודומה כי בתי המשפט קיבלו "בעיניים עצומות" את טיעוני המדינה ללא כל ניסיון מעשי ליישם את "מגילת הזכויות השיפוטית" בעניינו. לדעתי, אין ממש בטיעוני המדינה ומפתיעה אותי אוזלת היד של בית המשפט לנוכח טיעונים אלו.
גם אם נקבל את טענת המדינה שעמיר מסוכן לביטחון המדינה, מדוע אסירים ביטחוניים אחרים, האחראים לרציחתם של אלפים, אינם נמצאים גם הם בתנאי בידוד.
רבים מאסירי החמאס המשוחררים מבתי-הכלא, "חוזרים לסורם" ולנתיב הטרור. רמת המסוכנות הנשקפת מהם עולה על רמת המסוכנות הנשקפת מעמיר. לעניין החשש מבריחתו, האם זה מצדיק החזקתו בתנאי בידוד? דומה כי לאו. השב"ס יכול וצריך לסכל כל תוכנית בריחה מבתי הכלא ואף עושה זאת בהצלחה יתרה.
יתרה מזאת, ניסיונות בריחה כושלים נעשו בעבר על-ידי אסירים. כמדומני, אף לא אחד הוחזק בבידוד זמן ארוך כל כך בשל ניסיון זה. לעניין החשש מפגיעה ברוצח על ידי אסירים נוספים, האם חשש זה מצדיק את החזקתו בבידוד? דומה כי גם כאן התשובה שלילית. ניכר כי השב"ס יכול להיות אחראי למה שמתרחש בשטחו.
כמדומני, יגאל עמיר אינו הרוצח היחיד המצוי בבית-הכלא שקיים חשש לחייו. אף לא אחד מהם מצוי בבידוד במשך עשרות שנים. לאור תהיות אלו, ניתן רק לשאול במה הוא שונה. יהיו שיגידו כי החזקתו בבידוד באה לשרת את תחושת הנקמה שהחברה מרגישה כלפיו. אני מסכים שהרצח אכן מתועב, אך שיקולי הענישה הרבים אינם כוללים שיקול של נקמה במבצע העבירה.
בטרם אציע כיצד לטעמי יש לטפל בעמיר, ברצוני להדגיש כי אינני נמנה עם חסידיו של הרוצח המתועב הזה. יתרה מזאת, אני מקווה כי הוא לא יזכה לראות קרנה של אור שמש עוד בחייו ושלא יזכה לחנינה מוקדמת. עם זאת, גם לרוצח ראש הממשלה מגיעה שמירה על רמה מינימלית של כבודו כאדם.
כדי לאזן בין הזכות לכבוד של יגאל עמיר לבין החשש של השב"ס מפני אפשרות ריצוי עונשו עם אסירים נוספים, אציע להשתמש באותו מבחן שבית המשפט מיישם לעניין שמירה על חופש הביטוי: נקבע שכדי לשמור על הזכות החוקתית לחופש ביטוי, יעדיף הוא פגיעה מאוחרת במאן דהוא, אשר נגרמת כתוצאה מהתרת ביטוי פוגעני, על-פני מניעה מוקדמת של לחופש ביטוי.
בדומה, ניתן, לעניות דעתי, לנסות ולאפשר לו לרצות את המשך מאסרו עם אסירים נוספים. ואם יתברר לשב"ס כי הוא ממשיך להסית ולסכן את ביטחון המדינה גם כיום וקיימת אפשרות קרובה לוודאי לפגיעה בביטחון המדינה (או לחילופין לסכנה לחייו או לאפשרות בריחה מצידו) רק אז יש להחזירו לאלתר לתנאי הבידוד שהוא מורגל להם.
ראוי שבית המשפט ינסה, לכל הפחות, לשלב את יגאל עמיר עם אסירים נוספים. אם לא יתאפשר ניסיון זה כעת, השב"ס ימשיך להחזיקו שנים ארוכות בתנאי הבידוד, כאשר בית המשפט משמש חותמת גומי להחלטות השב"ס.
באחת העתירות האחרונות העוסקות ביגאל עמיר קבע בית המשפט כי "יש להקפיד על צלם אדם באשר הוא, גם כאשר מדובר במעשה חמור ביותר, קשה ונפשע הראוי לכל הוקעה ולכל גינוי כפי שמעשה יגאל עמיר". בעתירה המונחת כיום, ישנה שעת כושר לבית-המשפט להתחיל לפעול וליישם, דה-פקטו, כלל זה. "ויברא אלוהים את האדם, בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו..." (בראשית,א', 27).
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם