כוכב נולד: אורי לחמי כובש את ה"סרוגים"
אורי לחמי מככב בעונה השנייה של "סרוגים" בתפקיד של דתי גאה ומתלבט. ל-nrg מעריב הוא מספר על לבטים וקשיים בדרך אל ההצלחה
"הייתי ילד טוב ירושלים," הוא אומר היום, כשאנחנו יושבים באחד מבתי הקפה האופנתיים במרכז תל אביב. "משם נסעתי לטקס בכיכר רבין, וכשחזרתי סיפרו לי שהייתה מהומה בבית הספר. כמה חבר'ה הרסו את הפינה, ורב אחד אפילו השווה אותי ליגאל עמיר בטענה ששנינו לקחנו את החוק לידיים. הוא רצח, אני לא ביקשתי רשות. למחרת רב הישיבה הזמין אותי למשרד, והחליט להשעות אותי לשלושה חודשים ממועצת התלמידים. ידעתי שעשיתי מהלך פרובוקטיבי, אבל לא ציפיתי לתגובות כל כך
מטורפות. כולם בבית ספר אמרו לי שהייתי צריך לשאול לפני המעשה. אז מה, אמרו לי, שבוע הבא יש יום זיכרון לברוך גולדשטיין, גם בשבילו תעשה פינת יזכור."?
אם בעבר לחמי ניסה בתמימותו לגרד את הכתם מעל הקיר במו ידיו, היום הוא עושה זאת באופן סמלי ומרגש בסדרת הדרמה "סרוגים" ("יס דרמה), ששבה לאחרונה לעונה שנייה. לחמי מגלם את רועי, אחיו הצעיר של נתי (הרופא המצליח ואליל בנות הביצה הירושלמית בגילומו של אוהד קנולר), שיוצא מהארון בפני משפחתו וחלק מחבריו.
הדיון בדמותו של רועי בתוך המגזר ומחוצה לו, מספק אינסוף מילים ופלפולים על תופעת ההומוסקסואליות בחברה הדתית. זהו נושא שהפך, בין השאר הודות לקבוצות כמו "הו"ד-הומואים דתיים" ו"חברותא", מעניין מושתק ומדוכא במגזר, לנושא לגיטימי שניתן לדבר עליו גם במוסדות דתיים.
בשבוע שעבר פורסם כי למעלה מ-80 רבנים מהזרם הציוני-דתי, הביעו תמיכה פומבית ב“מסמך העקרונות לבעלי נטייה הומוסקסואלית בחברה הדתית“ של ארגון הו“ד, מסמך הלכתי-חברתי הנוגע ליחס אל הקהילה ההומוסקסואלית בחברה הדתית-חרדית.
בשנת 2007 סערה החברה הדתית עם צאת "ואהבת," סרטו העלילתי הקצר ועטור השבחים של בוגר בית הספר הדתי לקולנוע "מעלה," חיים אלבום, שבחן את ההתמודדות של ההומוסקסואל הדתי מול אלוהיו ומול עצמו. בתפקיד הראשי שיחק לחמי את דמותו של אוהד, תלמיד ישיבת הסדר, שנלחם בנטייתו המינית באמירת "התיקון הכללי" במשך 40 יום, כשעל פרק ידו גומייה מכאיבה האמורה לעזור לו להתמודד עם הרגשות האסורים.
הבחירה לשלב דמות הומוסקסואל דתי ב"סרוגים" היא כורח המציאות, מסביר לחמי. אי אפשר להתעלם יותר מקיומם בחברה הדתית. דברים דומים אומר גם הבמאי ויוצר הסדרה, אליעזר (לייזי) שפירא. "זו הדרמה הכי גדולה שמתקיימת היום בציבור הדתי," הוא מסביר. "כל הזמן עולות טענות מולי ומול חוה (דיבון, שיצרה איתו את הסדרה, א"י), שאנחנו מוציאים דברים מפרופורציות, אבל הגישה שלנו היא לא לפחד לטפל בנושאים שנויים במחלוקת.
"אנחנו משתדלים לטפל בהם בצורה עדינה ובדרך שלנו." אולם הדרך של יוצרי "סרוגים" היא לא בהכרח המזור להומואים דתיים. במקום להעניק לדמותו של רועי את
"אני באמת מאמין שרועי התאהב ברעות," מוסיף לחמי. "הוא אומנם הומו ונמשך לגברים, אבל משהו בה הדליק אותו. לבנות דתיות זה יכול לקסום, יש לה 'פרויקט,' להחזיר אותו לדרך הישר."
זה לא מקומם אותך שמנסים לשנות את רועי במקום לתת להומוסקסואליות שלו מקום?
"הנושא הוא עדיין טאבו בחברה הדתית. רועי מוכן לתת לרגש ההומוסקסואלי מקום, הוא לא מתכחש לעצמו, אבל הוא מחפש דרכים להתמודד איתו. יש גם חילונים שלא נותנים מקום להומוסקסואליות בחיים שלהם, פגשתי לא מעט כאלה. הם מעדיפים לבנות בית ומשפחה כי זה גדול יותר בעיניהם. יש עשרות כאלה, אפילו מאות. הבעיה במגזר הדתי היא שהכול הופך להיות מגזרי. זה סיפור של בן אדם, לא סיפור של מגזר."
אפשר להיות הומו בחברה הדתית?
"אפשר להיות ואפשר להילחם בזה. לייזי וחוה מאמינים שניתן להתמודד עם זה."
ואתה?
"חשבתי להראות את ההתמודדות של רועי מול העולם ההומואי. בסדרה שומש רים על זה מאוד נקי, לא מוגזם. בסופו של דבר יש לסדרה אמירה - שאפשר להתמודד עם זה. אני לא זוכר ששמעתי בישיבה שלי כנער משהו על הנושא. רבנים לא דיברו על זה, הבנים לא השתמשו במילה הומו אלא במילה קוקסינל. שמעתי שהיו מקרים של הומוסקסואליות בישיבה אצלנו".
שני התפקידים המרכזיים שלך עד היום, אוהד ב"ואהבת" ורועי מ"סרוגים," היו של הומואים דתיים. מה ההבדל ביניהם?
"ההתמודדות אצל אוהד היא בינו לבין עצמו. זה סרט שמתקיים בנפש של אדם שהוא תלמיד ישיבה. רועי, לעומת זאת, כבר עבר את שלב הישיבות. הוא כבר פגש את החברה החילונית כשלמד משפטים, והוא יודע את זהותו המינית. הוא מסתכל על החיים באופן פרקטי - האם אני יכול לקיים משפחה עם אישה וילדים, או לא."?
ועד כמה אתה מזדהה ומסכים עם הבחירות שלו?
"החוכמה היא באינדיבידואליות של הטיש פול בנושא ההומוסקסואלי. רועי נמצא במש קום שהכי חשוב לו משפחה וילדים, למרות שתמיד תהיה לו משיכה לגברים. מי אני שאבקר אותו? זו בחירה לגיטימית. אין לי ביקורת עליו במקום הזה."
דבר בחיצוניות של לחמי, ,27 לא מסגיר את עברו הדתי, אותו נטש סופית כשהסיר את הכיפה בגיל 22 וחזר בשאלה. הוא נולד וגדל בירושלים להורים שעלו ארצה - אמו מאוסטרליה, אביו מצרפת, וגידלו את ילדיהם בבית דתי פלורליסטי, בו האזינו לבוב דילן והביטלס והאם הלכה עם מכנסיים וכיסוי ראש.
לחמי, הבן השני מתוך שישה ילדים (הגדולה בת 28 וחצי, הקטן בן 13), סיים את לימודיו במגמת תיאטרון בתיכון "הרטמן," אליו עבר בכיתה י"א. לאחר שירות צבאי כשריונר, ומאוחר יותר כחובש ומדריך בבה"ד ,10 החל בתהליך חזרה בשאלה, בזמן ששאר משפחתו עברה תהליך התחרדות.
"אני אדם של תהליכים," הוא מסביר. "ובצבא נחשפתי לעולם חדש והדברים התבשלו." באותה תקופה חילל שבת לראשונה. כמו דתיים רבים לשעבר, מקועקע הזיכרון על לוח לבו כאירוע מכונן. "זה היה פסח שני, ונסענו עם קבוצת חרדים לבית מלון," הוא משחזר. "הייתי לקראת סוף השירות הצבאי, מישהו פנה אליי להשתתף בסרט שלו, והתרגשתי לחזור לשחק.
כשאימא שלי קראה את התסריט וגילתה שיש סצינה שאני צריך להתנשק עם אישה, שבמקרה היא המורה שלי בסרט, היא חשבה שזה מזעזע והטילה וטו. התעצבנתי, כי רציתי לעשות את הסרט, ובמקביל הרב העביר שיעור על כמה שהעולם החילוני נורא וכמה אנחנו הדתיים מדהימים וטובים. פשוט קמתי, הלכתי לחדר במלון, הדלקתי את הטלוויזיה וכיביתי, הדלקתי וכיביתי כמה פעמים."
והשמיים לא נפלו.
"ידעתי שהשמיים לא ייפלו, אבל משהו בחוויה הפנימית השתנה. אתה יודע שלא יקרה משהו נורא, אבל עולה פתאום חרדה ענקית מאיזו אלוהות שתבוא ותעניש אותך. זו הסיבה שאני מתעסק גם היום בחיים לאחר המוות. גם אם אני אדם רציונלי, שיודע שאין גן עדן או גיהינום, החרדה הזו מול האלוהות הגדולה נמצאת כל היום. יש לילות שאני מתעורר בבהלה, זה בדנ"א שלי. ינקתי מהחינוך הזה שהחיים כאן הם גשר צר מאוד, ועליי לדעת מול מי אני עומד ולפני מי אני עתיד לתת דין וחשבון. זו לא מחשבה הגיונית, אבל היא מגיעה אליי בחלומות. מה אם באמת יש שם משהו לאחר המוות שיעניש אותי."?
אתה מאמין באלוהים?
"אני לא יודע איך לענות על זה. אני מאמין שיש כוח עליון, אבל הוא לא ספציפי כפי שהיהדות מגדירה אותו. אפשר לקרוא לזה אלוהים. פעם הייתי צריך לענות כן או לא, היום אני לא חייב להחליט. אני אמש ביוולנטי. הצורך להגדיר אלוהים, בודהה - זה כבר מעסיק אותי היום פחות. הדת מושתתת על הגדרות, ואני לא במקום הזה. אני בשמחה מדליק נרות שבת, מתרגש מ'לכה דודי' בבית הכנסת ומזמין לארוחות שבת".
אז באיזה מקום בחרת לפרוש מהציבור הדתי?
"יש לי ביקורת על העולם ההלכתי, לא על היהדות עצמה. אני מאוד אוהב ללכת לשמוע שיעורים, אבל העובדה שיש הלכות שאין עליהן תשובה ואתה לא יכול לבקר אותן, זה דבר שלא הצלחתי לתפוס. אני זוכר שלפני השירות הצבאי הלכתי לראות כל מיני ישיבות, אחת מהן הייתה ישיבת 'מעלה גלבוע.' ראש הישיבה העביר שיעור, ואז מישהו שאל שאלה, והוא ענה 'לא יודע.' זה הקסים אותי. שם ידעתי שיש אמת. במקום שיודעים בו הכול, אין אמת לדעתי."
איך המשפחה קיבלה את המהלך שעשית?
"כיבדו אותי בהמון עצב. אני עדיין מבקר אותם, ומגיע לעשות שבת כהלכתה אחת לשלושה שבועות. אתמול ביקרתי אצל ההורים שלי וחרות, האחיינית שלי בת השש, שאלה אותי איפה הכיפה שלי. אמרתי לה שאין לי כיפה כי אני לא אדם דתי, והיא לא ידעה מה לעשות עם זה, זה טלטל לה את כל
עולם הערכים. ניסיתי לפתוח איתה דיאלוג, להסביר שיש אנשים שבוחרים להיות דתיים וכאלה שלא, וראיתי שזה הציף אותה. אין לי בעיה לשים כיפה על הראש. זה גם מנהג, אבל זו הבעיה. כל המנהגים הופכים פתאום להלכות. תותים צריך לשים חמש דקות בסבון עד שיש להם טעם של ריקבון, חסה גוש קטיף צריך לשטוף וברוקולי בכלל אסור לאכול מחשש לתולעים."
בשנת ,2008 כשסיים את לימודי המש שחק בסניף הירושלמי של "ניסן נתיב," לחמי עבר להתגורר במרכז תל אביב, לא הרחק משדרות רוטשילד. מי שמחפש את הסיפור הקלאסי על הילד הטוב שהגיע לקרוע את חיי הלילה של עיר החטאים, ייאלץ להרכיב לעצמו נרטיב אחר. "אני לא פורק עול כל כך," הוא אומר.
כיום הוא מתגורר בדירה מרווחת לא הרחק מכיכר המדינה, ומסרב להרחיב על חייו הפרטיים. בימים אלו הוא שוקד יחד עם חברה ללימודים על כתיבת מחזה שיעסוק בחיים שלאחר המוות, ולומד להתמודד עם ההצלחה של "סרוגים."
"הרבה אנשים מהמגזר מרגישים שהסיפור הוא שלהם. הסדרה אומנם משקפת ספקטרום מסוים ומצומצם, אבל מאוד משקפת את המגזר הדתי. אני פוגש אנשים שאומרים 'וואו, כמה שאני נתי' או 'אני מרגישה ממש כמו רעות.' בינתיים אני מקבל מלא הודש עות בפייסבוק מבנות אולפנה בנות ,18 שפותחות את ההודעות שלהן ב'בסיעתא דשמייא,' וממשיכות ב'אני לא מעריצה מתלהבת, אבל.'.. מצד שני, עדיין אין מישהו שאמר לי 'אני מרגיש רועי'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם