מצב של באסה קיומית
האם היקום מריח או מסריח? או: מה קורה כשרוחו של סרן קירקגור מגיחה לאצטדיון טדי
אני מניח שקירקגור, הפילוסוף האקזיסטנציאליסטי הגדול, ניסה לתאר ריק אקזיסטנציאלי, את הבאסה קיומית. אני גם מניח שמי שמבין ערבית מדוברת, מגחך עכשיו ולו משום שהפירוש המילולי של הפועל "ביאס" בערבית הנו לדחוף אצבע לתוך אותו נקב בגוף שאינו הפה, האף או האוזניים.
הגיתי בדברים משום שבשעה שיצאתי מהמשחק בו הושפלה בית"ר ירושלים על ידי מכבי חיפה, שמעתי פלוני שח לחברו "ביאסו לי את התחת, בית"ר". זה לא היה המקום והזמן להעמיד את אותו אוהד על המשמעות המילולית המלאה של דבריו, אולם כשירות לציבור חשתי שמחובתי להביא את הפרשנות הפילולוגית ולתהות על סמך הקביעה של קירקגור האם היקום מריח או מסריח?
התשובה היא לפעמים. במיוחד כשאתה לוקח את הבן הבכור שלך בפעם ראשונה בחייו למשחק כדורגל והוא רואה רכבת ירוקה דורסת את קבוצתו האהובה, עד כדי כך שהוא שואל אותך אם אפשר להתפטר מלהיות אוהד בית"ר. כמובן שהסברתי לו שאין דבר כזה להפסיק לאהוב קבוצה, שמשורה משחרר רק המוות. ושבשחיים כמו בכדורגל יש עליות וירידות, שאין טעם לאושר אם לא חווים רגעים כואבים של השפלה ושהצמיחה מתחילה בשפל.
לרגע הייתי כמו אותם קואוצ'רים היורים קלישאות לעוסות ותובנות מרשמלו על קהל משועמם ביום כיף שארגן הוועד במפעל. קואוצ'ר שעשה קורס קואוצ'רים במכללה שנפתחה עבור אנשים שלא יודעים מה הם רוצים לעשות בחיים, עד שמשום מה, בהארה שבאה בעקבות בהייה בקרחת של אלון גל, החליטו שלהדריך אנשים אחרים, זה מה שהם רוצים לעשות. אם בדרך כלל אני חושב שלקבל הדרכה מקואוצ'ר, זה כמו לקחת עצה פיננסית מבנאדם שמשתין לך בטעות על הרגל בשירותים ציבוריים, הרי שמהצד שני, אם להיות הוגן, יש משהו באמיתות הבנאליות. וחוץ מזה, מה עדיף? לתת לילד את האמת הרקובה בפנים? להגיד לו "ברח כל עוד נפשך בך, אל תתקרב לעסק הזה של הכדורגל. לשטויות האלו, לדאבון הלב שאין בו פשר". כן? ואז עם מי אבא יראה כדורגל? לבד?
למחרת ביליתי עם בני הקטן בגן שעשועים. לידי ישב סבא רוסי שבא עם נכדו וביצע ניתוח מעקפים בבננה. מוריד את החלק הרקוב שסבתי המנוחה התעקשה לקרוא לו דבש והכריחה אותי לאכול. היה שרב, הקשיש נתון היה במכנסי ספורט קצרצרים שחשפו רגליים לבנות נתונות בסנדלים עם גרביים. אך היה שם עוד משהו שגרם לי לבהות מרותק בחוסר טקט. מבעד למכנס בצבצה לה ביצה שנכנעה לכוח המשיכה באופן שאין לתאר אותו אלא ככניעה מתרפסת.
לא שהמראה זר לי. כשסבי עליו השלום היה יושב בתחתוניו על הספה, נדמה היה שיש לו ארבע ברכיים. בשלב מתקדם יותר של חייו, הצמד הצליח להגיע לקצה מכנס הגטקס בנחישות של זוג אסירים קשוחים לכודים באזיקים אך מנסים בשארית כוחם להימלט מאזור הפורענות. הסב החביב האכיל את נכדו בבננה המנותחת ואני תהיתי - באופן אקזיסטנציאלי כמובן - בהתקרב אליי העשור החמישי, האם זהו גורלו של אדם. הייתי נתון במצב רוח מדופרס וכידוע ברגעים כאלו אדם זקוק לעידוד והשראה.
למזלי נתקלתי בסיפור מעורר השראה, שיר הלל, לרוח האדם החופשית. עמוד ענן בפני כל יוצר, כל אדם בעל אספירציות אמנותיות. מטרה עבור כל נבחן ב"כוכב נולד" עם קול של קרפדה עם אסתמה. זהו סיפורה של זמרת הסופרן פלורנס פוסטר ג'נקינס, שהיממה את במות ניו יורק בחציה הראשון של המאה הקודמת.
ג'נקינס, יורשת עשירה, רצתה יותר מהכל להיות זמרת אופרה. ברם, הייתה חסרת כישרון באופן פנומנלי. שמיעה מוזיקלית של בלטה, חסרת קצב ותזמון, אך בעיקר זייפנית בעלת קול צורם שנשמע כמו שילוב של חתול שורט חלון עם קיפוד שמנסה לעשות אהבה עם חתיכת קלקר. אם תיכנסו ליוטיוב ותקישו את שמה, תבינו על מה אני מדבר.
ולמרות זאת, ג'נקינס הייתה להיט ענק. הקהל הניו יורקי השתגע אחרי הופעתה. אנשים היו עומדים בתור כדי להיכנס ולבכות מצחוק תוך כדי
למרות הדרישה האדירה להופעות הקאלט, ג'נקינס מיעטה להופיע, לצער הניו יורקים. ב-1944, לכבוד יום הולדתה ה-76, שכרה ג'נקינס את הקרנגי הול היוקרתי. המקום היה סולד אאוט. 2,000 איש עמדו בכניסה ללא כרטיסים. משימת חייה הושלמה. הזמרת הנוראה הפכה ללהיט היסטרי, גם אם לא מהסיבות הנכונות. חודש אחר כך, פלורנס פוסטר ג'נקינס הלכה לעולמה.
כיוון שאנחנו בענייני השראה, עוד סיפור מפעים שהתרחש לפני כחודשיים במדינת נבאדה בארצות הברית וקשור איכשהו לחיסול בדובאי. נהגים באוטוסטרדה של מדינת ההימורים הבחינו בגבר עירום המתרוצץ בשולי הכביש. כשניידת משטרה עצרה לידו, ברח הבחור לתוך קזינו סמוך. כשהשוטרים התקרבו אליו, הוא הודיע להם שהוא ה"טרמינייטור" שנשלח מהעתיד.
מה שלא תגידו, מדובר בתירוץ משובח, תשע לפחות בסולם ריכטר של התירוצים. ידוע הרי לכל מי שצפה בסדרת סרטי "שליחות קטלנית", שה"טרמינייטור", הרובוט הקטלני, מגיע עירום מהעתיד משום שבגדים לא עוברים במסע בזמן. כמו כן, לא ניתן להבחין בין ה"טרמינייטור" לבן אנוש. כך שאם יש סיכוי ולו זעיר שאכן מדובר בנוסע רצחני מהעתיד, טוב יעשו השוטרים אם יסתלקו מהמקום. אלא שהשוטרים האמיצים ההינו להסתכן וחשמלו לו את התחת העירום באקדח הלם.
מאוחר יותר, כצפוי, התגלו בדמו כמויות גדולות של אל.אס.די ומריחואנה. רוברט ברוקוויי, הבלוגר שממנו שאבתי את הסיפור הנ"ל, תהה אם הבחור שלף את התירוץ כהברקה של רגע או שאולי כל הטריפ שלו היה בסגנון סרט של שוורצנגר. אם הבנאדם היה בטריפ פרנויה ורץ לו במוח סרט כמו "שליחות קטלנית", אז צריך לשלוח אותו למסע הופעות בבתי ספר כדי שיזהיר ילדים מפני הקשר בין אל.אס.די לאקדחי הלם משטרתיים. אבל אם מדובר בהברקה של רגע, באלתור גאוני תוך כדי טריפ, כשהמוח במצב צבירה של פירה, אז רבותיי, מחיאות כפיים סוערות על יכולת ההמצאה תחת לחץ. אם הייתי מאיר דגן, הייתי מגייס אותו למוסד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם