כיכר השוק ריקה
דוד אבידן איננו, דליה רביקוביץ איננה, גם לא יונה וולך. השירה נעדרת מהתרבות הפופולרית העילגת שסופרת את ימיה לאחור
השורות בבית פליציה בלומנטל בתל אביב היו מלאות, אך קרחות בשוליהן. הגיל הממוצע בקהל היה 60 (למעט נכדיו הצעירים). אורח לרגע בשם צאזרה הבזיק ושר על הפסנתר את אחד משיריו של מילין. מבין עשרות הכישרונות הצעירים שגילה מילין במשך שנות חייו הארוכות כעורך מדור התרבות, כמגיה וכאיש ספר בכל מקום שבו נקראת השירה העברית - רק מעטים הגיעו לחלוק לו כבוד של אלופים. משוררים שפעם חלקו עמו צלחת ב"ספרייה" שבבית הסופר, מלחכי פנכה שעלו לרגל לחדרו הזעיר במערכת "דבר", נעלמו.
דוד אבידן איננו, דליה רביקוביץ אינה, גם לא יונה וולך. רוח השירה ברחובות תל אביב קפאה. הורים לא מרשים לילדים ללמוד שירה עברית חדשה. רוח השירה גוועת ולא תימצא בקרב האליטות הישראליות שקוטלות ב"ביקורת" אופנתית כתיבה עברית מקורית. ובוודאי שהיא נעדרת מן התרבות הפופולרית והפופוליסטית הסופרת את ימיה לאחור אל לשון שבורה ומטבעות לשון עילגות.
יש ומדי פעם קריין רדיו קורא לבמה את רוני סומק, והוא מפליא בשורותיו הנופלות על אוזניים ערלות - אין להן דורש ואין להן במה.
עם מותו של "דבר" נקברה גם השירה
מילין נושא את צער השתיקה של עולם נכחד שבו מילה היא שם נרדף לממזרה ושירה היא תולדה לעוולה. אין משוררים בישראל ואין במה. יש "איגודים". פעם ב"דבר" היה את "משא". עם מותו של "דבר" נקברה גם השירה. רק עיתון אחד מפרסם כיום בקביעות קטעי שירה. אולם כדי להגיע אל דפי אותו עיתון לא צריך להיות משורר, אלא פונקציונר ובעל דעה מסוימת.
על השולחן נערמות רשימות ארוכות של כותבים שהציגו במדורו של מילין.
אלה, שפרצו דרך בזכותו והוציאו לאור כתבי עת ושירה, אלה שיצרו סביבו חבורות של משוררים צעירים והתפלמסו על אלוהים יודע מה - הפכו לכל מה שמילין לא היה (לדבריה של המשוררת קטיה שוורצמן): לא אנוכי, לא חמדן, לא ציני ולא נצלן. הרשימות על שולחני נותרו שרביות כמו ימי פברואר האחרונים - מלאות באוויר חם ואבק נישא ברוח, מזיקות לנושם אותן. רחבת הכיכר ברחוב ביאליק הייתה ריקה מאדם. יצאנו עצובים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם