הבנאליות של האפליה המגדרית
יום-יום אנחנו מוציאות מכיסנו שטרי כסף שעליהם רק דמויות גברים, מבלי לשים לב. וזוהי רק דוגמה קטנה לכך שאי השוויון הפך עבור כולנו למובן מאליו
קחו, למשל, את שטרות הכסף שלנו. אנחנו נוגעות בהם מדי יום, לפעמים פעמים אחדות ביום. אנחנו מוציאות אותם מהארנק, מוסרות אותם לזבנים, מקבלות אותם כעודף, נותנות אותם לילדים ולחברים, מכניסות אותם לארנק. אבל יד על הלב: האם מישהי מאיתנו אי פעם שמה לב לכך שכל הדיוקנאות המודפסים על השטרות הם של גברים? שסמל כה מרכזי של ריבונות המדינה לא כולל אף אשה אחת?
מתברר שבוועדה לתכנון שטרי הכסף, שקובעת את הדמויות מהפנתיאון הלאומי שיודפסו על השטרות, לא מכהנת אף אשה. עוד מתברר, כי לא רק שעל השטרות כיום מתנוססים משה שרת, ש"י עגנון, יצחק בן צבי וזלמן שזר, אלא שגם על הסדרה הבאה, שתונפק לפי התכנון ב-2012, לא אמורה היתה להופיע אף אישה לצד יצחק רבין, מנחם בגין, בנימין זאב הרצל ודוד בן-גוריון.
באחרונה הוגשה לכנסת הצעת חוק שמטרתה לחייב ייצוג ראוי של נשים על גבי שטרות. מציעת החוק – איך לא – היא אישה: יו"ר סיעת קדימה דליה איציק. בתגובה ביקש שר האוצר יובל שטייניץ מבנק ישראל לקבוע דמות של אישה על אחד השטרות החדשים והציע שתהיה מתחום הספרות והרוח, דוגמת המשוררות רחל, לאה גולדברג או נעמי שמר.
מקרה השטרות מראה שהמובן מאליו, קרי שגם נשים צריכות להיות מיוצגות על גבי הכסף שלנו, אינו מובן מאליו.
דוגמה מדהימה לא פחות לבנאליות של האפליה ניתן למצוא בממצאי סקר שפירסם בחודש שעבר מינהל המחקר במשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה. כמעט 1,500 מעסיקים נשאלו אם לדעתם יש הצדקה לכך שחוק שוויון הזדמנויות בעבודה אוסר על אפליה לרעה של נשים בקבלה לעבודה. אפשר היה לחשוב שבשנת 2010 רק מיעוט שבמיעוט יכפור בעיקרון השוויון בקבלה לעבודה, אבל לא כך הוא.
כמעט מחצית הנסקרים אמרו שהחוק לא מוצדק (33%) או שלא היו בטוחים שהוא מוצדק (14%) - ורק 53% סברו שהוא ראוי. אולי רק גברים חושבים כך? לא ולא. יותר משליש מהמעסיקות גם אמרו שהחוק האוסר אפליית נשים בקבלה לעבודה אינו מוצדק או שלא היו בטוחות שהוא מוצדק.
על העיוורון
איך זה ייתכן? שאין לנו ייצוג על השטרות, שבקושי יש לנו ייצוג בממשלה ובכנסת ובראשות ערים, שתקרת זכוכית מכסה את היכלי האקדמיה, שאנחנו משתכרות פחות ומתקדמות פחות מגברים, שיש בדיחות על פולניות אבל לא על פולנים?
ניסינו כל מיני כלים במאבקנו הסיזיפי נגד אפליה. הגיע הזמן להוסיף לארסנל שיטה חדשה – במקום לדרוש שוויון, לדרוש עיוורון. קחו, למשל, ניסוי שנעשה בכמה תזמורות בארצות הברית לפני כעשור. כפי שדיווחו הכלכלניות קלאודיה גולדין מהרווארד וססיליה ראוס מפרינסטון במחקר שערכו, בדרך כלל מנהלי התזמורות הסימפוניות הגדולות בארה"ב נהגו לקבל לעבודה גברים והיו רק נשים מעטות בהרכבים. אולם כאשר הסתירו מאחורי
פרגוד את הנגנים שהגישו מועמדות לתזמורות – הפלא ופלא, שיעור הנשים שהתקבלו עלה ב-50%. כיום תזמורות רבות מקיימות תהליכי מיון מאחורי פרגוד כדי לנטרל את ההטיה לנגנים ממין זכר.
ניסוי נוסף נערך על ידי אמילי סאנדס, תלמידה של ראוס בפרינסטון, שסברה כי מחזאיות מופלות לרעה לעומת מחזאים. כדי לבחון את התיאוריה שלה שלחה סאנדס מחזה זהה למבקרי תיאטרון – אבל את חלקם ייחסה לכותבת ואת חלקם האחר לכותב ממין זכר. היא מצאה שבאופן עקבי וברור הביקורות על המחזה שנכתב כביכול על ידי אשה היו פחות טובות מאשר אלה שנכתבו על המחזה שנכתב כביכול על ידי גבר. להזכיר – היה מדובר בדיוק באותו טקסט.
המאמר הוא מתוך הבלוג "נשים בעבודה"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם