"אלה הדברים" מול "אלה המשפטים"
אנו בשלב שבו הבורא נעלם מחיינו אבל מכוח הצווים הרחוקים ההם והפקעתו מהתהליך אנחנו מסוגלים לנהל את עולמנו ביציבות
כמעט כל פסוק בפרשה זכה לתילי תילים של דרשות משלו. אבל אנחנו נלך הפעם בעקבותיה של מילה אחת, אות אחת בפרשה. אני מעוניין להתמקד באות ו' המופיעה במילה הפותחת של הפרשה: “ואלה". רש"י בשמם של כמה מדרשים ומובאות קדומות נתלה בוו החיבור ופותח כך את פרשנותו לפרשה:
"ואלה המשפטים – כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני”. על גבה של ה"וו" רש"י תולה ומחבר את מערך הדינים האנושיים, סדר הדין הפלילי והאזרחי של יוצאי מצרים, אל מתן תורה ועשרת דיברותיו. והוא עוד ממשיך ומפרש את סמיכות הפרשיות שבין פרשת השבוע הקודם וצוויה לבין חוקי השבוע: “ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש”.
ברוחו של רש"י הולכים עוד פרשנים רבים ומוסיפים נדבכים שונים לממשק בין מתן תורה של שבוע שעבר לבין פרטיה של פרשת השבוע. אחרי כל החיבורים העמוקים האלה אני מבקש לפרש אחרת את ה"וו" הזו של “ואלה המשפטים". זאת איננה וו החיבור אלא וו ההיפוך. בדרך כלל וו ההיפוך משמשת בעברית להיפוך מילה מעבר לעתיד או להפך. למשל: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ".
"אכלת" – בלשון עבר. "ואכלת" – והרי כל העתיד לפניך. אני מבקש לטעון כי הוו הזו, וו ההיפוך, מהפכת את חווית מעמד הר סיני למשהו אחר. שתי הפרשות השכנות האלה אינן פרשות משלימות ועוקבות זו את זו אלא פרשות המציגות שני מצבי צבירה רוחניים ונפשיים המנוגדים זה לזה בתכלית הניגוד. פרשת מתן תורה היא שיאו של סיפור ההתגלות החד-פעמית, ואילו המשפטים והדינים הם המחויבות היומיומית לבנייתה של חברת אנוש טובה, צודקת וחומלת.
זהו הניגוד בין הריגוש לשגרה, בין יוצא הדופן לרגיל וליומיומי. ישנם כמה סיפורי תורה שעניינם
עם זאת, מהתוצרים הנורמטיביים והמוסריים שנבעו ממכלול המשפטים של הפרשה שלנו נבנה בניין עולם יציב של תורה, חוק ופסיקה תקדימית מחייבת. המשנה והתלמודים, ספרות השאלות והתשובות, ובאופן עקיף גם החוק הישראלי יונקים מהשורשים שבפרשה הזו. מסתבר כי בניין איטי שנבנה על ידי האנשים מלמטה יציב הרבה יותר מארמון פלאים היורד משמים על ידי האלוהים מלמעלה. דרך לימוד המקראות, והפיכת הפסוק לחוק, לתקנה, להוראה ולסייג היא דרך אחרת לניהולו של העולם. דרך של התפתחות אבולוציונית איטית ולא קיצור דרך רבולוציוני, מרהיב ככל שיהיה, שסופו בנחיתה כואבת.
נאמר מעתה: “ואלה המשפטים" זאת הדרך היהודית המסורתית שגברה על הדתיות הילדותית של ימי קדם. בעידן הילדות האמונית היו בני האדם צריכים את אלוהים נוכח כמו בייביסיטר. אבל מהר מאוד הפכה הנוכחות הזו למריבה הדדית שסופה תסכול וכליה. כעת אנו בשלב שבו אלוהים נעלם מחיינו אבל מכוח הצווים הרחוקים ההם והפקעתו מהתהליך אנחנו מסוגלים לנהל את העולם שלנו ביציבות. אין לנו אמנם דרמות מופלאות אבל גם האכזבות נסבלות יותר. אז מה עדיף? יתרו או משפטים, מעמד הר סיני או מערכת חוק וסדר? יבחר הבוחר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם