מהי משאלתו של הפצוע ממלחמת לבנון השניה?
3 שנים עברו מאז נפצע יונתן לוין, הפצוע הקשה ביותר של אותה מלחמה. הוא מצליח לתקשר למרות הכל, אך הוא מביע רצון קשה להבנה: למות
"ניסיתי למצוא שבריר של סיכוי", תיאר השבוע. לשווא. שברו את רוחו, הוא אומר, עד הסוף. המילים הכי קשות נאמרו לו.
"יש איזה שביב, אפס נקודה, אפס אחוז?", התחנן אבישי לוין על חיי בנו בכורו, קצין צנחנים, איש שב"כ, ברוך כישרונות ויפה תואר. "חבל על הזמן שלכם", אמרו לו הרופאים ביובש. "אין סיכוי. אין לכם ילד". לטובתכם , הציעו לו ולרחלי, תשלימו עם זה.
לפני כמה חודשים ניצח כוח הרצון את הסטטיסטיקה. יונתן החל לתקשר, בכתיבה. מדובר בתהליך אטי וסבוך, שהתחיל מקווים ואחר כך ממילים בודדות. עכשיו, בעזרת מרפאות בעיסוק שעוזרות לו להחזיק את ידו, יונתן כבר כותב משפטים ארוכים. מצבו עדיין קשה מאוד, אבל הוא יכול לכתוב מה הוא מרגיש ומה הוא רוצה. אפילו להעלות זיכרונות מהמלחמה.
ביום שלישי האחרון שאלתי אותו אם יש משהו שהוא רוצה לבקש או לספר, שיהיה בעיתון. יותר משלוש שנים וחצי חלפו מאז מלחמת לבנון השנייה, וסרן יונתן לוין עדיין חסר אונים. הוא משותק כמעט לגמרי. הראייה שלו כפולה, גם השמיעה נפגעה. לא מתפקד, לא מדבר. רפואית הוא נחשב עדיין בהכרה ירודה, עם תגובות מינימליות. בטוש כחול, באותיות גדולות, כתב לי משפט אחד, יחידי. "אני רוצה למות".
"די", אמר לו אבישי, אבא שלו, וליטף את ראשו. כל כך הרבה חודשים ושנים נלחמו על חייו של יונתן, אבל שום דבר לא הכין אותם ליום שבו יגיב ויגיד שוב ושוב שהוא מבקש את נפשו למות. מה שלומך, הם שואלים אותו. "לגמרי בסדר". הוא כותב. "למרות שאני רוצה למות". או "אני מטרד לכולם. אני לא רוצה לחיות ככה". למה? "כי אני נכה" משאיר אותם עם חשבון נפש נוקב ובלתי נסבל, אם בחרו נכון.
"מה פתאום", אמר לו אבישי השבוע. "אתה יקר לנו מדי, יונתן. יקר מפז". אחר כך אמר שהוא מרגיש כאילו קיבל בוקס בבטן. "בגלל שאתה רואה שיש לך ילד, ואיננו", אמר . "יונתן היה הילד הכי פיזי, הכי חזק במשפחה. אני זוכר משפט שהייתי תמיד אומר לו, "אתה עוד תיקח אותי על הכתפיים". זה משפט שאני כבר לא יכול להגיד. ועל זה אני יכול רק לבכות. אז אני יושב
רחלי: "הכל נורא אמביוולנטי. אתה חי כל הזמן עם העדות הזאת של מה שהיה ואיננו. כשאתה רואה את יונתן, כל פעם נצבט הלב. לא מתרגלים לזה. זה לא ילד שנולד בעל מום ולא ראית אותו אחרת. זה קשה, ילד כזה, ההתמודדות קשה לא פחות משלנו, אבל אתה לא מכיר משהו אחר. כל פעם שאני מסתכלת על יונתן, יש לי תמונה בראש של ילד חי, תוסס, חכם, מקסים, יפה, בן אוהב, שהיה תענוג לדבר ולשוחח איתו על כל דבר. לראות אותו ככה, לפעמים זה בלתי נסבל. הצביטה הזאת בלב. מתנתקת לך הנשימה כל פעם שאתה נזכר ומסתכל ורואה את זה".
וכשהוא כותב "אני רוצה למות"?
"אז אני לא עונה לו. כי קשה. כי עוד לא התפניתי להתמודד עם זה. כי אני לא רוצה. הוא כתב את זה למטפלות שלו. והוא כתב שהוא רוצה ש'ידברו עם ההורים'. כדי שנעזור לו. נעזור לו למות. פתאום צריך להתמודד עם הרצון העצמאי של יונתן לא לחיות. אבל מה הציפייה - שאני אעזור ליונתן, לבן שלי, למות? אז אני מכבדת את רצונו, אבל זה לא אומר שצריך למלא את זה. אני גם מבינה אותו. זה חלק מהכאב, הצביטה הזאת, כשאני מסתכלת עליו ואני אומרת 'אלוהים אדירים, מי רוצה לחיות ככה?'. זאת כל הזמן הדילמה הזאת, אם היה צריך להציל אותו או היה צריך לתת לו למות. אבל בהתחלה אתה לא יודע מה יהיה. אתה לא בטוח לאיזה כיוון זה ילך. אתה רק עסוק בלשרוד".
ולו היית יודעת, הייתם נלחמים?
"אני חושבת שכן. כן. אני חושבת שלא הייתה שאלה כזאת, של 'לא להילחם'. זה האינסטינקט הכי ראשוני, להציל את הילד שלך".
יונתן לוין נפצע ב-10 באוגוסט 2006, בכפר מרכבה בלבנון. עשרה ימים קודם לכן גויס בצו 8 לשירות מילואים בגדוד הסיור של חטיבת הצנחנים הצפונית. פצצת מרגמה נפלה לידו. הרסיס הראשון פגע בירך שלו. רסיס נוסף חדר דרך הלחי, התפתל והגיע עד לאונה הימנית של המוח. זה הרסיס שאחר כך קבע גורלות. פילח את חיי יונתן וחיי משפחת לוין כולה לשניים, ללפני ואחרי האסון. חלקים ממוחו של יונתן נכרתו והרופאים כבר הכריזו עליו כעל מת מוות מוחי.
"הפסיכולוג שאל אותו 'יונתן, מה הרגשת?'". היא אומרת. "יונתן כתב 'שפחדתי למות'. הוא סיפר גם שהוא חולם על זה. הוא מתעורר בלילה, בגלל המלחמה, כתב. עד היום. הפסיכולוג שאל מה מעלה אצלו את התמונות. יונתן כתב 'דלתות' ו'נביחות' ובאמת , שמנו לב שבכל פעם שדלת נטרקת ברעש פתאומי, או שהכלבה נובחת בפתאומיות, קרוב אליו, יונתן קופץ. והוא נרתע".
בהמשך כתב "אני רוצה צל"ש". בני משפחת לוין צלצלו למפקד הגדוד שלו. יונתן, אמרו לו, היה תמיד צנוע. מה היה שם בקרב, לפני שנחתה פצצת המרגמה, שגורם לו לבקש ציון לשבח. המג"ד סיפר על חוליה, בפיקודו של יונתן, שיצאה לשטח. אמר משהו על חילוץ ופינוי. אולי היתקלות, אמר להורים. יותר מזה לא ידע.
המכתב, בכתב ידו של יונתן, עם בקשת הצל"ש, הגיע לרמטכ"ל. אשכנזי התרגש. "קיבל עור ברווז", אומרים שאמר על עצמו. אחרי יומיים הגיע אל יונתן הביתה. "מה המסקנות שלך מהמלחמה?", שאל אותו על מלחמת לבנון השנייה. "להתכונן למלחמה". כתב יונתן. מאז ומעולם דיבר קצר ותמציתי וככה הוא כותב גם עכשיו. אחר כך כתב שוב "אני רוצה צל"ש". "תשמע", הבטיח הרמטכ"ל, "יונתן, אתה תתקדם יותר, אני אתן לך תפקיד פיקודי". "כן, המפקד". כתב יונתן. אחרי שיצא, כתב להוריו "אני לא מאמין שהוא בא אליי הביתה", על הרמטכ"ל.
"אנחנו מפרשים, כיוון שיונתן היה תמיד מאוד צנוע ולא ראוותן, שה?צל"ש? זה הכרה", אמר אבישי השבוע. "הוא רוצה שיידעו מי הוא. אני הרגשתי כל הפגישה הזאת, עם הרמטכ"ל, כאילו יונתן צועק מבפנים, תזכרו אותי, תכירו בי. משהו שמישהו שנמצא עמוק בתוך בור, או בתוך תהומות הנשייה, מבקש. יונתן כלוא בתוך עצמו. הוא סוג של אסיר. מה שיונתן מבקש זה 'תזכרו אותי', 'תדעו מי אני', הוא הרגיש את עצמו כאילו נועד לגדולות. הוא הכיר בערך עצמו, ועל האובדן של הערך הזה, כנראה, הוא כועס. אפשר להבין את זה. הוא עשה את המקסימום, הוא הקריב את עצמו, והוא רוצה על זה הכרה".
"גולדן בוי", אמרו לי השבוע על יונתן לוין. "ילד הזהב" נולד וגדל בגני תקווה. אבא שלו, אבישי, ראש המועצה. רחלי עבדה במחקר והערכה בחינוך, במרכז לטכנולוגיה חינוכית. כשיונתן נפצע, הפסיקה לעבוד ועברה לטפל בו. עכשיו היא שוב עובדת, פעמיים בשבוע. יש לו עוד אחות ושני אחים. הוא היה ספורטאי מצטיין, שחיין. מקום חמישי בישראל בסיף.
כשנפצע, לפני שנהפך לנכה וחסר אונים וחזר להיות כמו בשיר הילדים ההוא, "יונתן הקטן" היה בסך הכל בן 26. סטודנט להיסטוריה ומדע המדינה, שעבד ביחידה נחשבת בשב"כ. "הדמות שלך המשופרת", אמר אבישי השבוע. "כל מה שחלמת, רק הרבה יותר".
בימים שבהם הוא לא רוצה למות, הוא כותב "אני רוצה לרוץ". לאן? לחברה שלו. הייתה לו חברה והם גרו יחד, בבית של אבישי ורחלי. שנתיים שלמות, כבר אחרי הפציעה, החברה ישבה לידו, עד שהמשיכה הלאה. בתמיכה ועידוד של אבישי ורחלי. עכשיו, כשיונתן כבר כותב, הם נפגשים מדי פעם. רק כדי לסגור מעגל. עבור יונתן, יותר מאשר עבורה. הוא שביקש לראות אותה. במשפחת לוין מקפידים על פרטיותה של החברה לשעבר הקפדה גדולה. חרדים לשלומה. גם היא חלק ממה שהיה ואיננו. בגלל שהיו "זוג משמים" ועכשיו כבר לא. כי הנסיבות לא מאפשרות.
"בפגישה הראשונה שלהם יונתן כתב לה 'את מאוד יפה ויש לך שרשרת מאוד יפה'", סיפר אבישי השבוע, על המפגשים של יונתן עם חברתו לשעבר. לפגישה השנייה ביקש שייקנו לה מתנה. "צמיד". הוא גם כתב לה ברכה. "איזה בחור", אמר אבישי על בנו. "כאילו, נשאר רומנטיקן כמו שהיה".
רחלי: "החברה היא חלק מהאובדן. זה כואב. כל דבר שעוסק במה שהיה ואיננו כואב. חברים שלו שמתחתנים ויולדים ילדים, או נוסעים לחוץ לארץ, למקומות שהוא חלם לנסוע אליהם. כואב לראות את זה. כל דבר מזכיר אותו. אני הולכת ברחוב, בשדרות רוטשילד בתל אביב, ואני רואה בחורים צעירים בגילו מסתובבים ושמחים ועם בחורות ובילויים, והוא לא יכול לזוז. זה כואב לי".
יונתן שכב בבית החולים שנתיים וחצי. תחילה ברמב"ם, לשם פונה. אחר כך היה בבית החולים תל השומר. בטיפול נמרץ ובמחלקת השיקום. חדר מספר 8, שהפך להיות ביתם של אבישי ורחלי. לפני שנה בדיוק, ב-1 במארס , שוחרר הביתה. הבית שופץ והותאם לצרכיו. בין השאר נבנתה בריכה קטנה, טיפולית, בכספם של בני משפחת לוין. אחיו של יונתן, מיכאל, בנה לו בחצר גם "פינת התרגעות" עם סלעים ומים ודגי זהב.
"הצעד של החזרה הביתה היה דרמטי", תיארה השבוע רחלי. "אנחנו התעקשנו. אמרנו שלא נלחמנו על החיים של יונתן בשביל שיישאר בבית חולים או במוסד. בבית הייתה הרגשה של רגיעה ושלווה שכמוה לא הייתה כבר זמן רב, כי כל פעם כשהייתי עוזבת את יונתן בבית החולים, בלילה, זה תמיד היה עם תחושת נטישה. למרות שאלה היו אנשים שטיפלו בו. אבל התחושה הייתה נוראית. להשאיר אותו, לא בבית שלו, עם זרים, ואני, אמא שלו, הולכת הביתה".
אז גם החל השיפור המשמעותי מבחינת התקשורת. רחלי אומרת שאי אפשר להצביע על נקודה מסוימת שבה אירע השינוי, כיוון שמדובר בתהליך. כל הזמן חיפשו נתיב, להגיע ליונתן. ניסו כל מיני דרכי תקשורת. התחילו מלוח בסיסי, עם שאלות פשוטות. "אתה רוצה ללכת?". "אתה רוצה לטייל?". דברים מהסוג הזה. יונתן יכול היה לבחור לענות בכן ולא בעזרת מתג, או למצמץ.
אחרי שכתב מילים בודדות, עבר למשפטים שלמים. זה היה בסביבות ראש השנה האחרון. "לאמא, שתהיה לך שנה טובה", כתב לרחלי, וגם "אמא, אני אוהב אותך, יונתן". אחד המשפטים הראשונים. כשראה למשל את טקס קבלת פרס נובל לשלום של נשיא ארצות הברית ברק אובמה, שאלה אותו המטפלת על מה לדעתו אובמה מקבל את הפרס. יונתן כתב מילה אחת: "שחור". ככל הנראה, אומרים בני משפחת לוין, הוא קולט ושומע חלק מהדברים שמופיעים בטלוויזיה.
"כששואלים אותי מה מצבו של יונתן", אומר אבישי, "אני אומר 'תגדירו את מצבו של מי ששומע, רואה, מגיב, מרגיש ומביע את זה'. אין לי הגדרות מדעיות. כל התקדמות של יונתן, מצד אחד זה אדיר, מפעים. מצד שני, אתה אומר 'רגע, נו, הוא יחזור?'. זאת אומרת, אני יודע שבתוך ה'אשליה' הזאת, אין הרבה התקדמות. יונתן לא יתחיל לרוץ ולא יחזור לשב"כ ולא לאוניברסיטה. כשאני מסתכל עליו אני עדיין מרגיש אובדן. שכול".
רחלי: "זה נכון. כי יונתן לא פצוע רגיל. זזה מישהו שהוא לגמרי לא אותו דבר. בכל הממדים והתחומים. לפני שבוע הייתה אצלנו קצינת הנפגעים. אני אמרתי לה 'אנחנו לא שייכים לשום מסגרת'. אנחנו לא הורים שכולים, למרבה המזל, אבל אנחנו גם לא הורים רגילים של נכה צה"ל שמשתקם וחי חיים עצמאיים. אנחנו בין לבין".
פעם נהגו לומר על יונתן בנם שהוא נוכח-נפקד. עכשיו, אמרו השבוע, על הסקאלה הזאת, יונתן כבר יותר נוכח מנפקד. סדר היום שלו כולל הרבה מאוד טיפולים. בסך הכל, רחלי אחראית ל-40 אנשי מקצוע שמטפלים ביונתן סביב השעון. בין השאר, יש אחות צמודה, פיזיותרפיה, מלווים, שלוש מרפאות בעיסוק וקלינאית תקשורת.
יונתן אהב חיות והתנדב בספארי, ולכן החל עכשיו טיפול בחוות חיות טיפולית. הוא מלטף ומאכיל חיות. רחלי יוצאת איתו לטיולים בנמל תל אביב ובשדרות רוטשילד. מה הם עושים בטיולים האלה, שאלתי אותה השבוע. "אנחנו נהנים", אמרה . לפעמים יושבים מול הים. אמא ובן. היא מדברת והוא שותק. "תראה", היא אומרת לו, "תראה את הים הזה. אתה מרגיש את הטיפות?".
"הרופאים הסבירו שחשוב לדבר אל יונתן, אפילו שזה מתיש", אומרת רחלי. "כי אתה מדבר למישהו שאתה כל כך אוהב והוא לא עונה לך. אני מסבירה לו כל דבר, אני מספרת לו כמה אנחנו אוהבים אותו. אני אומרת לו 'יונתן, אני מבינה מה אתה מרגיש, ואנחנו אוהבים אותך ואנחנו רוצים שתחיה. ואנחנו ננסה להנעים לך את הזמן כמה שאפשר. אתה תגיד לנו איזה טיפולים אתה פחות אוהב'".
"הנה", היא אומרת, "עכשיו הורידו יום אשפוז בשבוע, הוא היה הולך אחת לשבוע לאשפוז יום, כי הבינו שהוא לא רוצה. אז אין אותו ילד, אבל הוא ישנו. והוא יותר ויותר ישנו, שזה נורא משמח, כי הוא חי וכי אני מסתכלת לו בעיניים, ואני רואה את יונתן בעיניים שלו. זה לא שאין יונתן שם, שאין כלום. אני רואה את העיניים החכמות שלו. העיניים החכמות והמביעות רגש. הן לא עיניים ריקות. אני רואה את העיניים שלו ואני יודעת שיש משהו מאחוריהן, והמשהו הזה הוא עולם ומלואו".
יש דאגה מה יהיה אחרי שכבר לא תהיו פה?
"הדבר הראשון הוא דווקא מה יהיה אם הוא ימות כשאני בחיים. כי אני חושבת שזה עוד יותר קשה מאשר לאבד אותו בזמן המלחמה. לאבד ילד שנלחמת עליו כל כך והחזקת אותו בחיים, זה בלתי אפשרי. אז זאת דאגה אחרת. שאני אהיה בחיים ויקרה לו משהו. אני לא רוצה לחיות אחריו. לא".
הם כמעט לא משחזרים את הפציעה. גם לא את ההודעה על האסון. אז, במשך תקופה ארוכה, היו להם טענות קשות כלפי הצבא ובית החולים רמב"ם. הם כעסו על הפינוי, ההתנהלות הביורוקרטית, איכות הטיפול ואוטם שריר הלב של המערכת כולה, שבלעה בתאווה את הקצין המצליח והקיאה אותו אחרי שנפצע. ועדת חקירה של משרד הבריאות שאמורה הייתה לקום לבירור העניין, אמרו השבוע, קמה ופורקה. ועדה חדשה עדיין לא קמה.
יש להם בטן מלאה, אבל הם עוסקים בעבר רק לעתים רחוקות. לאט-לאט הם מנסים לחזור לשגרה. כבר נסעו לחוץ לארץ ובעוד כמה שבועות ייסעו לצימר בצפון, יחד עם יונתן. מה שקרה תופס את מרבית זמנם, הם אומרים, אבל לא את כולו. "חשוב לנו שיחקרו", אומרת רחלי. "בעיקר בשביל יונתן. למה? כי יש לו חוש צדק מפותח. וגם בגלל שמגיע לו. מגיע לו הכבוד הזה, ומגיע לו שתהיינה מסקנות".
בחלוקת התפקידים בין אבישי לרחלי, הם מספרים, רחלי היא המעשית ואבישי טווה חלומות. הוא אופטימיסט חסר תקנה. היא ריאליסטית. במרווח שבין מציאותיות לאופטימיות הם מתמודדים עם מה שקרה ליונתן. כשאמרו לה שיונתן התחיל לכתוב, למשל, רחלי לא האמינה. חשבה שאולי מדובר במשאת נפש של מטפלות מסורות, יותר מאשר בנס.
עכשיו, כיוון שגם היא עצמה מצליחה לכתוב עם יונתן - בגלל התכנים שהוא כותב, אשר במקרים רבים לא היו ידועים להם, ומשום שאף אחד מלבדו לא היה מדגיש כל כך את הרצון למות - היא ספקנית פחות. "זה משמח שהוא יכול לכתוב, אבל זה עצוב שהוא ככה", היא אומרת. "יונתן יהיה כל החיים שלו פצוע נורא, וזה כאב וטרגדיה שאנחנו נסחב כל החיים".
לפני פחות מחודש חגגו ליונתן יום הולדת 29 בביתם בגני תקווה. 150 איש הגיעו ואפילו הנשיא פרס שלח מכתב ברכה. אחרי המסיבה כתב להם יונתן: "להורים שלי, תודה שארגנתם לי יום הולדת כזה כייפי ומושקע".
הם לא יודעים, לדבריהם, מה יהיה בעתיד. על הפרק המשך פיתוח יכולת הכתיבה של יונתן, ותקשורת באמצעות מחשב שהוא יפעיל בעפעוף. הם כבר לא חולמים, כמו פעם, שיונתן יהיה אבא. אבל, אמרו, בחלומות שלהם הוא מדבר. "לפני כמה זמן", אומר אבישי, "שאלנו את יונתן מה הוא רוצה לעשות. הוא כתב 'מורה להיסטוריה'. שאלנו אותו 'איזו תקופה?' הוא כתב 'ימי ביניים'. שאלנו 'ומתי התחילו ימי ביניים?' יונתן כתב, הכל בקצרה, 'נפילת רומא'. שאלנו 'ומה הסימנים לסיום התקופה?'. אז הוא כתב 'מדע ואמנות'.
בן אדם שרוצה למות ואומר את זה? אנחנו עפים פה לתחומים של מיסטיקה. אי אפשר להתמודד עם זה. אז אני לא משקר ליונתן. אני גם לא משלה אותו. אני לא אומר לו 'יונתן, אתה תרוץ?' אבל אני כן אומר לו 'ילד, אתה תתקדם. אתה תוכל עוד להשפיע, להיות אדם עם נוכחות, עם יכולות, אתה, בן שלי, עוד תראה לכולם'".
בימים אלה עובד צוות המטפלים של יונתן על רעיונות למחקר, בעקבות העובדה שיונתן כותב. מדובר בשיטה שלא הוכחה מחקרית עדיין. המקטרגים אומרים - בגלל מצבו האנוש של יונתן והפגיעה המוחית הקשה שלו - שמדובר יותר במשאלת לב של מטפלים, שבעצם מזיזים את ידו של יונתן באופן בלתי מודע, ושיונתן בעצם לא מסוגל לכתוב.
אלא שבפועל, לטענת המטפלים, יונתן כותב דברים שאין להם שום מידע עליהם. הם טוענים שהם מנצלים את התנועה הקטנה שיש ליונתן ביד ימין, יונתן דוחף את ידו קדימה ושמאלה, לכתיבה. כל מי שלא מאמין, הם אומרים, מוזמן לבוא ולהרגיש את ידו של יונתן נעה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם