מלחמת חייו של הפצוע הקשה ביותר מלבנון
איש לא האמין שיונתן לוין ישרוד אחרי הפציעה, אבל הוא דווקא שרד ואף מצליח לכתוב. אלא, שהמסר קשה מנשוא: "לא רוצה לחיות ככה"
מה אתה רוצה להגיד לתקשורת, שאלתי אותו השבוע, אם יש משהו שהוא רוצה לבקש או לספר, שיהיה בעיתון. סרן יונתן לוין עדיין משותק וחסר אונים. הראייה שלו כפולה, השמיעה שלו נפגעה. הוא לא מדבר ומוזן ישירות לקיבה. יש לו מטפלים צמודים כל שעות היממה והוא לא מתפקד. בטוש כחול, באותיות גדולות, כתב רק: "אני רוצה למות".
"אני יושב ומסביר לו איזה אושר הוא מביא לנו כשהוא חי", אמר אחר כך אבישי לוין, אבא שלו, "וכמה חשוב שהוא חי, שהוא לא סיים את חייו בעולם הזה. שבשבילנו הוא חייב לחיות, בשביל עצמו ובשבילנו. נאום ארוך, למה שווים החיים, אבל אני בעצמי לא מאמין בזה. לפעמים אני לא מאמין".
כמה חודשים ושנים נלחמו אבישי ורחלי לוין על חיי בנם. שום דבר לא הכין אותם ליום הזה, שבו יגיב ויבקש את נפשו למות. מה שלומך? שאלו אותו השבוע. "בסדר", רשם. "אפילו שאני רוצה למות".
בהזדמנות אחרת כתב: "אני מטרד. אני לא רוצה לחיות ככה". כששאלו אותו למה, כתב: "אני נכה". "זה הכל נורא אמביוולנטי", אומרת רחלי. "אתה חי כל הזמן עם העדות הזאת של מה שהיה ואיננו. כשאתה רואה את יונתן, נצבט הלב. לא מתרגלים לזה. זה לא ילד שנולד בעל מום, ואתה לא ראית אותו אחרת. ילד כזה, ההתמודדות איתו לא פחות קשה משלנו, אבל אתה לא מכיר משהו אחר. אני, כל פעם שאני מסתכלת על יונתן, יש לי תמונה בראש של ילד חי, תוסס, חכם, מקסים, יפה, בן אוהב, שהיה תענוג לדבר ולשוחח איתו. לראות אותו ככה, לפעמים זה פשוט בלתי נסבל. מתנתקת לי הנשימה".
וכשהוא כותב "אני רוצה למות"?
"אז אני לא עונה לו. כי קשה. כי עוד לא התפניתי להתמודד עם זה. כי אני לא רוצה. הוא כתב את זה למטפלות שלו. כתב שהוא רוצה ש"ידברו עם ההורים". כדי שנעזור לו. מה הציפייה, שאני אעזור לו למות? אני מכבדת את רצונו. אני גם מבינה אותו. זה לא אומר שאני צריכה למלא אחרי הבקשה שלו.
"זה חלק מהכאב הזה, שאני מסתכלת עליו ואני אומרת, אלוהים אדירים, מי רוצה לחיות ככה? כל הזמן יש את הדילמה, אם היה צריך להציל אותו או היה צריך לתת
בעקבות הרצון של יונתן למות החליטו לקחת אותו לטיפול פסיכולוגי. גם זה מתנהל באמצעות כתיבה. שם, אצל המטפל, ביקש יונתן לדבר על המלחמה. מי שנפגע מרסיס של פצמ"ר בראשו תיאר רעש ופיצוצים. אחר כך כתב: "אני רוצה צל"ש". המסר הזה הגיע לרמטכ"ל גבי אשכנזי, שמיהר לבקר את לוין בביתו. ביקור אישי, לא במדים.
"אתה תתקדם יותר, אני אתן לך תפקיד פיקודי", אמר הרמטכ"ל אשכנזי ליונתן הפצוע. "כן, המפקד", כתב יונתן. אחר כך, כשאשכנזי יצא, כתב להוריו: "אני לא מאמין שהוא בא אליי הביתה". "אנחנו חושבים שיונתן לא רוצה צל"ש, יונתן תמיד היה מאד צנוע, אלא הכרה", אומר אבישי. "הוא צועק מבפנים 'תכירו בי, תזכרו מי זה יונתן, אני עדיין לא אבוד'. כאילו 'זכרוני'. משהו של מישהו שנמצא עמוק בתוך בור, בתוך תהומות הנשייה. יונתן בכלא של עצמו. הוא סוג של אסיר. מדברים על גלעד שליט? יונתן הוא יותר מגלעד שליט, ואין לו 'חיילים למען יונתן'. מה שיונתן מבקש זה, 'תזכרו אותי תדעו מי אני'".
המלחמה של יונתן לא נגמרה. גם לא זו של משפחת לוין. "לא מזמן שאלתי את יונתן מה הוא רוצה לעשות", אומר אבישי. "הוא כתב, 'מורה להיסטוריה'. 'איזו תקופה?'. 'ימי ביניים'. שאלתי מתי התחילו ימי הביניים, אז הוא כתב בקצרה: 'נפילת רומא'. אחר כך, כששאלתי מה הסימנים לסיום התקופה, הוא כתב: 'מדע ואמנות'. אני אולי אופטימי חסר תקנה, אבל אני עדיין מאמין שיונתן ידבר ואולי יכתוב ספר היסטוריה. אני סומך עליו. . .".
הסיפור המלא במוספשבת
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם