רבי בנאה ושנאת הבצע
בימים בהם שופטי כדורסל נאשמים בקבלת מעטפות, כדאי להיזכר ברבי בנאה ובשיטה שלו למדידת כשירותם של השופטים
הנביאים נלחמו נגד השוחד, ונגד הקשרים העלולים להירקם בין הון ושלטון, ושלטון החוק בכלל זה: "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים - - כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים" (ישעיהו א, כג). או אז העוול ינצח ותאבד כל רגישות חברתית: "יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם".
בעצתו למשה, הגדיר יתרו את התכונות החייבות לאפיין שופט (שמות יח, כא): "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל, יִרְאֵי אֱ-לֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת, שׂנְאֵי בָצַע". לכאורה מצביע גם הביטוי 'שׂנְאֵי בָצַע' על הדרישה להימנע מלקיחת שוחד. אולם יש הבדלי גוון בין הביטויים. למדנו זאת מהפסוק המתאר את התנהגות בני שמואל הנביא. המקרא מאשים אותם שלא הלכו בדרכי אביהם, איש הצדק: "וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט".
לקיחת שוחד היא מעשה, אהבת הבצע – התאווה לממון ורכוש – היא תכונה המאפיינת את האישיות, המביאה את האדם לקחת שוחד ולהטות את הדין. תיאור איום לאהבת הבצע בכל שכבות ההנהגה, הפוליטית, הדתית והתרבותית, מצוי בדברי הנביא מיכה (ג, יא): "רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ, וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ", וזאת, תוך היומרה לדבר בשם הצדק והאמת ואף בשמו של הקב"ה: "וְעַל ה' יִשָּׁעֵנוּ"!
על הבעייתיות שבשופט או מנהיג שאהבת הבצע מקננת בו, עמד דמות לכאורה "שולית" בעולם התלמודי, ר' בְנָאָה, חכם שפעל בתקופת המעבר שבין תנאים לאמוראים. במסגרת עימות אנקדוטי עם חסידי המשפט הרומאי על שאלת העברת שופט ממשרתו (בבא בתרא נח ע"ב) ניסח רבי בנאה עיקרון, אותו תפס רש"י בפירושו לחומש כפיתוח התנאי 'שׂנְאֵי בָצַע'. לפי עיקרון זה יש להעביר שופט לא רק בגין הרשעתו בעבירה שיש עמה קלון, אלא גם לפי התנהגותו הכספית בחייו האזרחיים: "כל דיין שנתבע לדין [אזרחי] ומוציאים ממנו ממון בדין" – כלומר מחייבים אותו בתשלום לבעל דינו – מינויו בטל.
עיקרון מופלא וקשה! נתאר לעצמנו שמתעורר סכסוך כספי בין השופט לבין קונה דירתו, על פרשנות החוזה שחתמו ביניהם. יריבו פונה לבית המשפט, וזה פוסק לטובתו. השופט חייב לשלם את הסכום שבמחלוקת. או אז קובע העיקרון של רבי בנאה, שהשופט יועבר מתפקידו. עיקרון איום! למה? אני מתאר לי שרבי בנאה סבר שפסק הדין נגד השופט מחייב אותנו להסיק שאחת משתי סיבות גרמו לכך: או שהשופט לא ידע את הדין החל באותה הזדמנות או שלמרות שידע זאת, הוא החליט להתעלם בגין אהבת בצע. בשני המקרים הוא פסל עצמו מלהיות שופט.
אולי רבי בנאה ניסח עיקרון
הוא מצליח לברוח אך צרותיו לא תמו. מצפה לו משפט המתארך שנים בחדר ממוזג, כשמשמאלו פרקליט מנוסה, ומימינו סנגור מבריק ויקר. פסק הדין ניתן. השופטים חלוקים בדעותיהם, שניים כנגד אחד, והוא מורשע. לא נראה לבית המשפט שהוא פעל בצורה נאותה. אכן, באותן שניות גורליות היה עליו לשקול את כל הטיעונים שבפסק-דין, רב הכמות והאיכות, ולהגיע להחלטה הנכונה. זאת הוא לא עשה, והמאסר שהוטל עליו צודק. חיי אדם אינם הפקר, אני מבין, ולמרות זאת! לפעמים מקנן העוול בקרב הצדק. אל תדונו אותי לכף חובה, זה לא יותר מאשר משל, אך אולי רבי בנאה לא לגמרי טעה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם