מזרח תיכון בוער על די.וי.די
בהוליווד אוהבים אותנו מסוכסכים, בוחשים בקונפליקטים הפנימיים שלנו. זו הסיבה שרק סרטים כמו עג'מי ודומיו מגיעים להתמודד על האוסקר
יחידה אחת, שחבריה חולקים את אותה תרבות ושפה. זה הרעיון שעומד גם מאחורי הסרט הישראלי "עג'מי" – קבוצה אתנית, עם שפה ותרבות משלה, לצידה מיושבים זרים דוברי עברית, והכל מוביל למטרה אחת – הישרדות.
אין בישראל הקטנה כלום חוץ מאלימות ואפליה. עג'מי בועז יהונתן יעקב
מיד לאחר היוודע דבר מועמדותו של עג'מי לפרס האוסקר, התייצבתי מול הוידאומט הקרוב כדי לשלוף את כרטיס האשראי והסרט, ולנסות להבין על מה המהומה. אחרי שעתיים של צפייה חצי מנומנמת, הבנתי למה אנחנו שוב שם, בפעם השלישית ברציפות.
האמריקאים אוהבים אותנו, החברים מהמזרח התיכון, כשאנחנו מוגשים להם על די.וי.די כסוף, רצוי כחלק מעימות כוחני שיכיל כמה שיותר מוות, מסכנות, אמפתיה, ילדים קטנים שמתים בחניונים וחוסר תקווה שמסתכם בסחר בסמים כדי לגרד עוד כמה שקלים.
ככה זה בישראל הקטנה, שיודעת להפיק יצירת מופת קולנועית אחת אחרי השנייה. אין שם כלום חוץ מאפליה גזעית, אלימות חסרת מעצורים וכבשים שמשוטטות באמצע הרחוב. הרי זו תמצית הקולנוע הישראלי, חיפוש אחר ההתנגשות הבאה. בשביל מה יש פה ערבים אם לא כדי לעשות מהם סרט?
מאכילים את הפסלון שבסוף יבלע אותנו
לא מדובר רק בעג'מי, הדפוס חוזר על עצמו זו הפעם השלישית. "בופור", "ואלס עם באשיר", כולם סרטי מלחמה שמציגים את ישראל באור שלילי, אנושי רק אחד כלפי השני כאן, בקבוצה האתנית שלנו, אבל לא כלפי האחר. וכך גם הסרט היפואי הנוכחי, שמזכיר בהתנהלות שלו את נער החידות ממומביי. אוסף של שחקנים שנלקח מהאותנטיות של הרחוב. מעניין אם הם יזכו בהכרה הכספית והמקצועית גם אחרי שטקס האוסקר יסתיים?
אבל זה לא הנושא העיקרי. השאלה האמיתית שיש לשאול, היא מדוע פעם אחר פעם הנושא שנבחר לייצג את ישראל הוא הסכסוך המזרח התיכוני וחמור מכך, מדוע ניתנת לכך גושפנקא לאומית. נכון, מדובר בסרט איכותי וראוי כמעט לכל מה שנכתב או דובר עליו, אבל הוא ממשיך בשלו קו הוליוודי מובהק שכופה עצמו על התעשייה הישראלית.
סרטים טובים לא פחות, אם כי שונים
במהותם מעג'מי, כמו "כנפיים שבורות", "האסונות של נינה", "ביקור התזמורת" והרשימה עוד ארוכה, לא זכו להגיע לטקס האוסקר המיוחל. כל סרט ועיסוקו הוא, כשהעימות האתני, או לפחות החלק הפיזי שלו, לא נמצא. סרטים אלה לא הגיעו להוליווד, כי ניסו ליצור קולנוע אחר שלא יקטלג אותנו הישראלים כמחרחרי ריב ומדון.
אבל בעצם מה אכפת ליוצרים הישראלים? הכסף ממשיך לזרום, ההכרה אחריה ואנחנו במדינת ישראל הקטנה מוסיפים להאכיל את פסלון הזהב הגדול שבסוף יבלע אותנו.
ומה יישאר אז מהקולנוע הישראלי? עוד סרט מלחמה על מבצע עופרת יצוקה, מסע אל תוככי תנועת החמאס, או אולי העימות הגדול של ישראל סוריה והשלכותיו על בתי הקפה של שינקין. קולנוע אמיתי? הכרה על יצירה איכותית וכנה, נטולת סכסוכי עמים? לא ממש. בהוליווד זה פשוט לא עובד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם