ההשתמטות החוקית – הבעיה של צה"ל
הצעת החוק המקשה על משתמטים ללמוד באקדמיה לא תפתור את הבעיה. צריך לפעול נגד אלו המשקיעים מאמצים בכדי להשיג פטור
תופעת ההשתמטות מצה"ל מתפשטת ומדאיגה מתמיד. נתונים שמסר ראש אכ"א זה מכבר מראים כי שיעור ההשתמטות הממוצע הינו כ-37 אחוזים בקרב האוכלוסייה היהודית, וחמור מכך – ישנו חשש שהמספר יעבור אף ה-40 אחוזים בקרב האוכלוסייה היהודית, ו-70 אחוזים כולל בני המיעוטים שאינם מתגייסים או עושים שירות לאומי.
המצב בעייתי. בקצב בינוני ובטוח, מוטל על כתפי רוב דחוק (ואולי מיעוט גדול?) הנטל בשירות בטחוני למען המדינה ותושביה. אך האם ההצעה הנוכחית תוביל לצמצום מימדי התופעה? חוששני שלא.
ראשית, אם נבחן את ההצעות לגופן, הרי שספק רב אם הן תשגנה את מטרתן. מי שאיננו מעוניין לשרת בצה"ל (וגם לא בשירות לאומי) יידע למצוא את הדרך לאקדמיה – אם בלימודים (יקרים) בארץ מגיל 22, או בחו"ל טרם גיל זה.
יתר על כן, סימן שאלה גדול מרחף מעל חוקתיותן של ההצעות. האם הגבלת הגיל וההכבדה הפיננסית בכניסה לשערי האקדמיה מטעמים של השתמטות משירות בטחון הינה מידתית? האם ישנו קשר ישיר וברור בין האמצעי למטרה? והאם אין אמצעי אחר, סביר יותר בנסיבות העניין, שיוביל לתוצאה המקווה?
שנית, גם אם נניח שעקב המגבלה המוצעת יימנע מהמשתמט ללמוד עד גיל 22, הרי שהוא יוכל לנצל תקופת חיים זו לעבוד ולהשתכר כדי לחסוך די כסף לתואר הראשון – אפילו בתנאים של שכר לימוד ריאלי. בין לבין, הוא יטייל וייהנה מהחופש, בעוד חבריו זה מכבר לספסל הלימודים בתיכון יתרמו את זמנם היפה ביותר למען בטחון המדינה. משתמט שכזה עוד עלול לטעון בחוצפה שמס ההכנסה שהוא משלם למדינה מעבודתו הוא תרומתו האמיתית לחברה.
אולם מעבר לכל טיעון ענייני, יש לזכור כי הבעיה הגדולה היא עם "ההשתמטות החוקית".
הם מתהדרים בפטור הרשמי והחוקי שקיבלו בדרכם לעבוד, לטייל – וכן, גם ללמוד לתואר ראשון. לצידם, ראוי להזכיר את האוכלוסיות המקבלות פטור אוטומטי, כגון החרדים ("תורתם אמונתם") או הערבים. למעשה, הצעת החוק איננה אפקטיבית שכן היא לא מכוונת לסוג כזה של השתמטות.
הדרך הנכונה להילחם בתופעת ההשתמטות מובילה אותנו לשני פתרונות מרכזיים: הפתרון הראשון והחשוב מכל הוא חינוך, חינוך ועוד פעם – חינוך. אחת הסיבות המרכזיות לעלייה במספר המשתמטים והמשתמטות הוא שחיקת הערכים שבסיס הצורך לתרום לחברה ולמדינה לפני התרומה לחייך האישיים.
תוכניות משותפות של צה"ל והתיכונים, כפי שאנחנו רואים לאחרונה, וכן פעילויות נוספות בקרב התיכוניסטים עשויות להביא לשיפור ניכר במוטיבציה להתגייס. אמנם החובה לשרת היא מכוח חוק שעל כל נער ונערה לציית לו, אולם טוב יהיה אם הציות לחוק מעין זה במדינה יהודית ודמוקרטית יתבסס על הסכמה והזדהות עם מטרותיו, ולא על חשש או שיקולי יעילות גרידא.
הפתרון השני הוא מתן אפשרות להתנדב ולתרום בגופים נוספים מלבד הצבא, ותגמול אלו המשרתים ומתנדבים בהתאם. יש להציב בפני אלו שהצבא איננו מעוניין בהם אלטרנטיבות בדמות שירות במשטרת ישראל, שירות לאומי, או שירות אזרחי במוסדות שונים לטובת אוכלוסיות מוחלשות.
בנוסף, יש לתגמל את אלו המשרתים לפי מידת תרומתם והסיכון אותו הם נוטלים. כוונת הממשלה להעניק קרקעות בנגב ובגליל ליוצאי יחידות קרביות אינה אלא תחילתה של מגמה חיובית ומחויבת המציאות. מי שלא יימצא באף אחת מהקבוצות התורמות הללו – יזכה למינימום שבמינימום המתחייב במדינה דמוקרטית.
חן שמילו הוא סטודנט שנה ד' למשפטים באוניברסיטת חיפה, ולשעבר יו"ר מועצת הסטודנטים למשפטים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם