רעידת אדמה בישראל: עניין של זמן
בת היענה אינה דוחפת את ראשה לאדמה בשעת סכנה. אנחנו דווקא כן
או-קיי, מצב חדש, אני לא לבד. מיד התחלתי לצותת, אולי יצוץ משהו מעניין. מתברר שהם בכלל לא היו זוג. סתם ידיד שלה. היא סיפרה לו כיצד גילתה שהחבר בגד בה. הידיד הקשיב באמפתיה. גם אני. שמתי לב שהבחורה לא נגעה בחומוס, רק כרסמה בחתיכת צנון. כאן כמעט התערבתי. אני מתקשה לעמוד בסיטואציות שמעמידות במבחן את הטרחנות הטבעית שלי. במיוחד, בכל מה שקשור לפרטי טריוויה חסרי חשיבות. התאפקתי. אבל לכם אני יכול לספר.
אני לא יודע מה תהיה עמדת ארגון מגדלי הירקות והפירות לגבי הנתון הבא, אבל ביוון העתיקה - גבר שנאף היה נענש באופן יוצא דופן. היו מוליכים אותו לכיכר העיר, "האגו'רה", מגלחים את ערוותו הבוכייה ואז דוחפים לו צנון בתחת. ואני לא ממציא. אתם יכולים לשאול היסטוריונים.
מבחינתי, צנון הוא ירק סימפטי למדי. מוסיף חריפות מתונה לסלט, מאזן את המרכיבים לכדי סינרגיה. אני רק לא מבין מדוע בחרו היוונים הקדמונים דווקא בצנון ולא בחציל או בגזר. אני מבין שדלעת בעייתית בגלל הגודל, אבל למה לקפח קישואים? למה להוציא שם רע לצנון? בכל מקרה, הסכמתי ביני לבין עצמי, ההליך היווני המשעשע ראוי לבחינה מדוקדקת. באופן אישי, הייתי שמח להצמיד צנון לאנשים שעושים מעשים אוויליים, טיפשיים ומטומטמים. אות אזהרה מהלך. דומני שיהיה מרענן להתבונן בהם מסתובבים עם צנון בתחת. כמו בסלט. מין חריפות מתונה שתאזן את כסילותם. ולא חסרים.
מכיוון ששכני לשולחן, להלן הידיד, היה מעוטר בכתובת קעקע, חשבתי על האנגלי צ'רלס סטפנס שקראתי עליו בהקשר של כתובות קעקע בעלות משמעות מיוחדת. לפני 110 שנה היה סטפנס לאדם השלישי שחצה את מפלי הניאגרה בחבית. תאמרו טיפשי ומסוכן מלכתחילה, איך אפשר להתעלות? אפשר.
מתברר שהעילוי גם כבל את רגליו לסדן נפחים ששקל כמה עשרות קילוגרם, כדי להוסיף קצת עניין מאתגר. ואכן, באמת היה מעניין ומאתגר לצוות החיפוש שתר אחריו מספר ימים. בסוף מצאו ממנו רק שארית שלא מתחלקת באפס, יד פצועה ועליה כתובת קעקע "אל תשכחיני, אנני". שוו בנפשכם את הבעת פניה של אנני דנן, בשעה שהודיעו לה על האבידה שנמצאה. כזה דבר לא שוכחים.
בדיוק מאותה סיבה, כשאנחנו קוראים על מעשה כגון זה, נהרה מתפשטת על פנינו - ולא רק בגלל ההפתעה האנקדוטית והלעג לאידיוט, אלא גם משום שהסיפור מאשש עבורנו את העובדה שאנחנו בני אדם רציונליים עם רגליים על הקרקע ותבונה מעשית. אלא שצר לי לקלקל לכם את הדימוי העצמי. חלק גדול מכם, ברגע זה ממש, גולש במורד הניאגרה בתוך חבית. אבל לא לבד. עם הילדים שלכם. "אההה. . . מההה ", תנערו ובצדק. "מה אתה מתקיף? ועוד מערב ילדים?". זוכרים שהתחלנו בצלחת חומוס מול רעידת אדמה בהאיטי. אז הנה ההקשר. מאוחר, אבל לא מאוחר מדי. והייתי צריך לפתות אתכם בכל הצנוניות והניאגרה עד
רעידת אדמה חמורה בישראל היא רק עניין של זמן. לאיש אין ספק לגבי ודאותה. ארץ ישראל, אם לא שכחתם את השיעור בגיאוגרפיה, ממוקמת על השבר הסורי אפריקאי. ברגע זה ממש הלוחות הטקטוניים מחשבים את קצם לאחור ולפנים. כך שאם אתם גרים בבית שנבנה לפני 1980 באחד האזורים המועדים לפורענות - ולצורך הדיון, גוש דן, ריכוז האוכלוסייה הגדול בישראל, מועד וחצי לפורענות - אתם וילדכם בסכנת חיים. זו סכנה שאינה פחותה מהאיום האיראני. תל אביב שנבנתה על החול, מחול, עלולה לחזור למצב הצבירה המקורי אם לא יינקטו פעולות מיידיות.
בניגוד למיתוס השולט, בת היענה אינה דוחפת את ראשה לאדמה בשעת סכנה. בני אדם דווקא כן. כמו באופן שבו אנו מדחיקים את הצורך להתכונן לרעידת האדמה הצפויה. תראו, הכי נוח וקל יהיה לצאת בריטואל הרפלקסיבי הישראלי ולהאשים את הממשלה. אלא שכאן נחטא במקצת לאמת. מדינת ישראל דווקא ביקשה לקדם את פני הרעה ובהתעקשות של כמה משוגעים לדבר, והראשון בהם מהנדס העיר תל אביב לשעבר, ישראל גודוביץ', נהגתה תוכנית מתאר ארצית 38.
על פי תמ"א 38, בתמורה לחיזוק מבנה יזכה היזם לאישור בניית קומה נוספת על גג הבניין תוך קבלת הקלות מס ופטורים משמעותיים. לכאורה כולם מרוויחים. הדיירים מקבלים בניין מוגן ומעלית, והיזם עושה כסף. מזל טוב ולוחצים ידיים. אם כן, מדוע לא רואים תנופת חיזוק ובנייה אלא תוכנית שהפכה לכישלון מהדהד, כיסוי תחת ממשלתי. שוב, הפיתוי המיידי הוא לשלוח אצבע מאשימה לחסמים בירוקרטיים, אלא שהאחריות לתקיעת התוכנית היא בראש ובראשונה שלכם, האזרחים הטובים.
משום מה, בעלי הדירות מסרבים לשתף פעולה. בין אם מתוך חוסר מודעות, הדחקה וטיפשות ובין אם בזדון, בשל צרות עין וקטנוניות נוסח "מה פתאום הקבלן יעשה עלינו קופה?". התוכניות נתקעות באינסטלציה הבירוקרטית. כל דייר שלא מתחשק לו אבק ורעש - או שהוא סתם קטנוני - שותף לתקיעה. אחד הפתרונות האפשריים מלבד קמפיין ציבורי (במימון חברות ביטוח למשל, שעלולות לקרוס בעקבות רעידת אדמה), הוא לבטל את הצורך בהסכמה של 75 אחוז מדיירי הבניין ולהמירו בהסכמה של 50 אחוז מהדיירים. 50 אחוז מהדיירים שמבינים שסבל זמני הכרוך בעבודת בניין היום הוא כאין וכאפס לעומת דאבון הלב הכרוך בהתמוטטות הבניין ברעידת אדמה.
הדברים לעיל אינם פוטרים את המדינה מאחריותה למבני ציבור, בתי חולים, בתי ספר, אולמות ציבוריים. אבל לא רק. בפריפריה הישראלית המוחלשת דרושה התערבות ממשלתית. מחוץ לגוש דן, תמ"א 38 לא מהווה אטרקציה ליזמים, מהסיבות הידועות.
לפני כמה שבועות סיירתי בטבריה. ראיתי שם אינספור שיכונים שנבנו בשנות ה-50 ולמרבה הזוועה ניצבים על עמודי בטון. רגלי גפרורים במקרה של רעש אדמה. טבריה, שחרבה ב-1837, למודת סבל. רעש אדמה עלול למחוק את העיר היושבת בלב הסיכון הגיאולוגי. ראש העירייה, מר זוהר עובד, הבהיר לי שגם אם המדינה תשקיע 70 אחוז מהכסף לחיזוק הבניינים, לתושבים אין יכולת כלכלית לעמוד ביתרת המעמסה.
מה שנכון לטבריה, נכון גם ליתר ערי הפריפריה. מפלצות השיכונים המכוערות שנבנו בשנות ה-50 יהפכו למלכודות מוות. מדינת ישראל חייבת להתחיל מיזם הנדסי קבלני גורף. יש לאפשר פטור ממסים לקבלנים, הלוואות בלי ריבית לדיירי הבתים, וכל פתרון יצירתי כדי שביום שאחרי, לא נלקק את הפצעים. התמונות מחממות הלב של בית חולים הישראלי בהאיטי לא יחממו את הלב כשנראה בית חולים צבאי פרוש בחוף צמח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם