השקד פורח – והרעל שלו מושך את הדבורים
מחקר שנערך באוניברסיטת חיפה מגלה: דבורים נמשכות דווקא לרעל שנמצא בצוף של השקד. הרעל אינו פוגע בהן, והשקד זוכה ליותר האבקה
על פי המחקר, שערכה קבוצת חוקרים בחוג לביולוגיה אבולוציונית-סביבתית ובמחלקה להוראת המדעים-ביולוגיה של אוניברסיטת חיפה, הרעלן אמיגדלין שנמצא בצוף של פרחי השקד הוא למעשה פיתוח אבולוציוני שנועד להעניק לשקד יתרון בתהליך ההאבקה והרבייה על פני הצמחים האחרים.
במחקר אפשרו החוקרים לדבורי דבש לבחור בין צלחות צוף המכילים ריכוזים שונים של הרעלן לבין צוף ללא הרעלן. בפעם הראשונה בדקו החוקרים ארבעה ריכוזים שונים של האמיגלדין, הדומים לריכוז הטבעי של הרעלן בצוף השקד: בין 2.5 עד עשרה מיליגרם לליטר. בפעם
השנייה בדקו החוקרים ריכוזים הגבוהים בהרבה מהמצב הטבעי: בין חמישה עד 50 מיליגרם לליטר. בשני המקרים ובכל אחד מהריכוזים נטו הדבורים להעדיף צוף עם אמיגדלין על פני צוף "נקי".
"קשה ולעיתים אף בלתי אפשרי לקבוע בוודאות כיצד פועלת האבולוציה, אבל סביר שייצור אמיגדלין בצוף מעניק לשקד יתרונות בתהליך הרבייה", מסביר פרופ' עדו יצחקי. "על בסיס התצפיות במחקר ניתן לשער מהם המנגנונים האפשריים שבאמצעותם מעניק האמיגדלין יתרון זה".
לדבריו של פרופ' יצחקי, למרות שהאמגדלין רעיל ליונקים, הוא אינו רעיל ואף מייצר גירוי המושך חרקים כמו הדבורה, ולכן יתכן שהצמח מייצר אותו כדי למשוך אליו מאביקים פוטנציאלים. ייתכן שאף מדובר בחומר אותו פיתח השקד בתור מסננת - חומר זה ידחה חרקים שאינם "מומחים" בהאבקה, אבל יאפשר גישה ל"מומחים", שמצד אחד הצליחו לפתח עמידות בפני רעל זה ומצד שני יעניקו שרותי האבקה יעילים לצמח.
עץ השקד
צילום ארכיון: פלאש 90
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם