ראשי » חדשות » יהדותגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

האדם - עץ השדה

המשלת האדם לעץ, מורה כי יש דברים רבים שניתן ללמוד על חיי האדם אפילו מן העצים

יום ט"ו בשבט מצד עצמו, אין הוא אלא אחד מכמה תאריכים שהם 'ראשי שנה' לעניינים שונים . מכל אותם תאריכים הודגש במיוחד ראש השנה לאילנות, והעיסוק בו קיבל משמעות יתירה, בעיקר כציון הזכרון של הקשר והחיבה לארץ ישראל. יהודים בגולה, שחיו בדרך כלל כמעט ללא שום מגע עם קרקע וחקלאות, ייחדו את ראש השנה לאילנות כזכר לימים שהיו שרויים על אדמתם.
 
צד אחר של העיסוק המיוחד בט"ו בשבט, שיש לו מקורות קדומים, בנוי על הפסוק "כי האדם עץ השדה" . אמנם, כמעט כל המפרשים על דרך הפשט פירשו את הפסוק בתמיהה: 'וכי העץ אדם הוא?!' אבל מצאנו מקומות רבים בהם נמצא הצירוף והדימוי של האדם לעצי השדה - "והיה כעץ שתול על פלגי מים" , "והיה כערער בערבה"  ועוד, ועל כן גם לפסוק זה ניתן הקשר דומה.

לדימוי זה, יש צד פנימי יותר; ב"פתיחת אליהו" נאמר: "בראת שמיא וארעא, אילנין ודשאין ובני נשא, לאשתמודע בהון עלאין... ואיך אשתמודען עילאי מתתאי"  [בראת שמים וארץ, אילנות ודשאים ובני אדם, להיוודע בהם העליונים... ואיך יתוודעו העליונים מן התחתונים]. הקב"ה ברא את כל פרטי העולם הזה, כדי שיהיה אפשר להכיר - באמצעות התבוננות בהם - את העולמות העליונים; שהרי כל העולמות התחתונים, על כל פרטיהם, הם ירידה והשתלשלות מעולמות גבוהים יותר.

העולם בכללו - על כל פרטיו - עשוי כעין מפה; אלא שהמפה שנתן לנו הקב"ה היא מפה עלומה - הוא לא הסביר במפורש איך ומה אפשר ללמוד מכל דבר. על כן, עלינו לחקור ולדרוש בעצמנו מה מלמדים אותנו ברואי העולם, ובנידון דידן - נראה כי ניתן ללמוד הרבה על האדם, נפשו ודרך עבודתו, מהתבוננות בעצים ובהתפתחותם.

פן אחד של ההשוואה, נוגע בקשר של העץ לאדמה. כשם שעץ צומח בתוך האדמה והוא מעין יצירה שלה, כך גם לאדם יש קרקע שממנה הוא יונק. וכשם שעץ שמתנתק מן האדמה - דינו למיתה, כך גם האדם, בפרט ובכלל, איננו יכול לחיות כברייה בפני עצמה.

ראשית כל, מבחינת האדם הפרטי; אחד ממקורות הסבל הבסיסיים של האדם המודרני הוא חוסר ההשתייכות החברתית. הבדידות האישית שמרגישים רבים, והרגשת הניכור הכללית של בני האדם בזמן הזה, הן ביטויים לכך שהאדם הפסיק להיות 'נטוע באדמה'.

כיום, רוב ההשתייכויות החברתיות הקיימות אינן מהותיות אלא פרקטיות בלבד. אנשים מתאגדים בקבוצות כדי לשמור על אינטרסים משותפים, אבל זהו שיוך כמעט מקצועי; הם אינם מרגישים שכאן הוא ביתם, שיש מקום שבו הם שתולים. זוהי יחידה שאורגנה במקרה, כדי לבנות הגנה והתקפה הדדיים ותו לא.

אנשים רבים הם מעין נוודים, שבמקרה הזדמנו למקום מסוים, אך אין דבר מהותי אשר קושר אותם אליו. הם אינם חשים יחס מיוחד כלפי מקומם, ולכן הם נעקרים בקלות משם. מבחינה מסוימת דמותו של האדם המודרני מזכירה צמחי נוי פלסטיים, המסוגלים לפרוח מבלי להזדקק לאדמה, מפני שהם אינם חיים כלל.

מציאות זו נובעת מן השאיפה לאידיאל החופש של הפרט, הרוצה לנתק את עצמו מכל חברה שהיא; האדם הפרטי מנסה להפוך את עצמו לתמצית וליסוד של המציאות כולה. העמידה על הזכות להיות אינדיבידואליסט בלתי תלוי, מאפשרת להסתדר בכל מקום באותה המידה, מפני שממילא אין הוא שייך באמת לאף אחד מהם.

היחס במקרא לאדם כזה הוא ברור. אם מחד ניתן למצוא ביטויים כמו "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה"  או "והיה כעץ שתול על פלגי מים", הרי שהאדם התלוש מתואר "כגלגל, כקש לפני רוח" , שפירושו: כמו שיח יבש

שנעקר, והרוח מגלגלת אותו ממקום למקום. אדם שחייו אינם בנויים על יסוד קבוע, ממילא מרגיש שכל סוג של התקשרות ומחויבות הן לגביו כבלים, מאסר ומחנק. אדם כזה בעצם בחר לחיות כעץ כרות.

את אותה תופעה ניתן לראות גם בהיקף היסטורי גדול יותר, במרידות הגדולות בתוך החברה היהודית בדורות האחרונים. חלק מסוים מן המהות החברתית של עם ישראל, היתה ההרגשה שהיהודי נטוע בתוך קרקע, שממנה הוא יונק ואותה הוא מנסה לבנות. גם כאשר מתרחש תהליך של התחדשות - לעולם אין הוא נהפך לבריה חדשה, אלא תמיד נשמר חלק ממהות העבר; כעין הטבעות בגזע העץ, המעידות שכל כמה שהעץ מתחדש, וככל שהוא מצמיח יותר ענפים ועלים - כך הוא מחזק ומרחיב את גזעו, את מהותו העצמית העתיקה.

בדורות האחרונים עבר עם ישראל מהפיכה של ניתוק, שהפכה את העבר לדבר מאוס ובזוי. לרבים שחיו בארץ לא היה סבא, מפני שהוריהם ניתקו כל קשר עם עברם ועם שורשיהם. חלק מהתהליך שעברו פה יהודי ארצות המזרח - ביודעין ובלא יודעין - היה עקירת הקשרים עם העבר. היה זה נסיון לבנות הוויה משוחררת וחסרת שורשים, וכך נוצר יחס של בוז, בושה וניתוק כלפי העבר.
הנביא ישעיהו אומר: "כימי העץ ימי עמי"  - בזמן שהעם רצה להפסיק להיות עץ, ולהפוך ליצור שהולך ממקום למקום, נוצרות בתוכו קבוצות גדולות שאינן מסוגלות להתחבר לשורשיו עוד. הוא לא יכול לחזור אל הסבים או אל הדודים, מפני שזו קרקע שאין לו אחיזה בה, ולאמיתו של דבר אין לו אחיזה בשום קרקע אחרת.

בסיכומו של דבר, ישנם עצים שמבחינת הרגשתם אין להם אדמה ואין להם שורשים. אבל אחרי הכל, אדם יכול להרגיש שייך, הוא יכול להיכנס ולמצוא לעצמו סוג של בית ושל מולדת, סוג של אדמה שבה הוא צומח ושל פלגי מים שמהם הוא יונק.

צד אחר של דמיון בין האדם לעץ, טמון בפסוק האמור לעיל: "כי כימי העץ ימי עמי". עץ טוב, שאינו מורכב, עשוי לחיות למעלה מאלפיים שנה. במקומות מסוימים ישנם עצים ידועים שחיים כבר ארבעת-אלפים שנה. למעשה, אין זה ברור כלל מה בדיוק גורם למותם של עצים. כל עוד לא מסתיימים חייו של העץ על-ידי תאונה או אירוע חיצוני כלשהו, בכוחו להמשיך ולחיות שנים רבות מאוד.

יתר על כן, לא זו בלבד שהעץ יכול להגיע לגיל מופלג שכזה, אלא שגם בזקנותו הוא מסוגל להוציא פירות. גם עצים זקנים מאוד ממשיכים להיות פוריים, ופירותיהם אינם פגומים או פחותים מחמת גילם.

מהלך חייהם הרגיל של בני אדם הוא שונה במקצת. בנוהג שבעולם, התפתחותם של בני אדם מתחילה בתהליך של גדילה, ולפני שהם מגיעים לבשלות ובגרות מלאה, כבר הם מתחילים בתהליך ההתנוונות-הזדקנות. בניגוד לעצים, אנחנו איננו צומחים כל ימינו. בשלב מוקדם למדי מתחילה אצלנו דעיכה, וזמן הבשלות והפוריות שלנו הוא בדרך כלל מצומצם ביותר.

עלינו ללמוד מהעץ הצומח בלי סוף, שגם כאשר הוא מגיע לגיל ארבעת-אלפים הוא ממשיך להניב פירות. כאלה הם "ימי העץ", וכאמור הפסוק משווה זאת ל"ימי עמי"; ימי עמי דוקא, ולא ימי כל העמים. עמים אחרים צומחים, מגיעים לשיאם, ואחר-כך מתנוונים ומתים - כך קרה וקורה לרוב העמים בעולם. "ימי עמי", לעומת זאת, הם ימים של צמיחה מתמדת.

בפסוק זה מצויה השוואה בין עם ישראל לעץ, אך הדברים נכונים גם ביחס לאדם הפרטי. אדם מישראל לעולם אינו 'יוצא לפנסיה' בתור בן אדם ובתור יהודי; כל עוד הוא חי עליו להמשיך ולצמוח, לגדול, להתפתח ובעיקר - להוציא פירות. אם העץ הזקן מתחיל להתנוון, ומפסיק לעשות פירות - אולי הוא לא שייך ל'עמי'. אנשים שאין להם מחלות או פגעים מיוחדים - אמורים להמשיך להיות פוריים, מפני שזה חלק מהמהות של ימי העץ; יתכן שהוא נגדע בסוף על-ידי מלאך המוות, אבל כל עוד הוא חי צריכים להיות לו פירות.

לכל אדם יש גיל שבו הוא צומח, גיל של התפתחות, ואחריו מגיע גיל שבו אדם מוציא פירות (אם אכן מדובר בעץ חי ולא בקרש). בעניין זה צריך אדם לזכור, שפעמים רבות אסורים הפירות הראשונים בערלה. לפעמים הדברים הראשונים שאדם עושה בגיל צעיר הם ערלה, אבל כאשר הוא ממשיך וצומח, מגיע זמן של פירות ראויים, שכבר אינם ערלה ואינם בוסר.

כשמסתכלים על עץ, נראה למראית עין שגידולו הוא מתוך האדמה. אך לאמיתו של דבר, ידוע לנו היום, שהעצים ניזונים ובונים את עצמם מחמצן ואור-שמש בלבד. את המים שבאדמה צריכים הצמחים רק בשביל הסירקולציה - בדומה למחזור הדם ביצורים החיים, שמשמש כמעביר חומרים ותו לא. עצים זקוקים למים לשם מטרה מסוימת, והם צריכים להיות נטועים באדמה לצרכים אחרים, אבל בעצם העץ איננו אוכל את האדמה, וגם לא את הזבל. כל עץ באשר הוא - גדול ככל שיהיה, מתפרנס מאויר ושמש בלבד, ומהם הוא יוצר את העלים, את הענפים ואת הגזע שלו.

במלים אחרות ניתן לומר, שהעץ חי בעצם מלמעלה - מהעלים הקולטים את החמצן ואת האור, ולא מלמטה - מהשורשים, הממלאים רק תפקיד משני בהעברת המים.

כאמור, "האדם עץ השדה"; גם האדם איננו חי מלמטה - מתוך העולם הזה, אלא מלמעלה. בסיס החיים שלנו, כמו של העץ, הוא דוקא מתוך הבלתי מוחשי. חיינו בעיקרם בנויים על הדברים העליונים, ולא על אותם דברים שנדמה שהם יסודות החיים שלנו; הללו אינם אלא מכשירי עזר.
הפירות שאנו אוכלים בט"ו בשבט נוצרו משמש ומאויר, ואנחנו אוכלים אותם אכילה ממשית. זהו יסוד החיים של העולם; העולם כולו ניזון מתוצרי הצמחים, ששורש חייהם וצמיחתם הוא מתוך הבלתי מוחשי.

זוהי נקודה חשובה של הבחנה: "כי הם חיינו ואורך ימינו" , "כי הוא חייכם" . הדברים הגשמיים, שנדמה לנו שהם יסוד חיינו אינם העיקר; כל מטרתם היא רק בכדי להכשיר, לעזור ולסייע לנו לעשות את הדברים החשובים. אדם צריך לדעת איפה נמצאים החיים שלו באמת, מה עיקר ומה טפל. בדרך-כלל אנשים רואים את עצמם מן הצוואר ומטה, ומה שיש למעלה מן הצוואר איננו העיקר לגביהם. אלא שבעצם, חיינו כבני אדם מתבססים ותלויים בחלק שמעל הצוואר; זהו החלק שבו מתרחשים החיים. אין זו הבחנה פשוטה, משום שהחלקים האחרים של חיינו תופסים יותר מקום; ואף על פי כן עלינו לזכור שמעבר לכל הפרטים הללו קיים מוקד אחר, עליון יותר, שבו הכל תלוי.

תכונה נוספת שיש לכל העצים היא היחס והפרופורציה בין השורשים לענפים. היחס הזה וההקבלה האנושית שלו מופיעים כבר במסכת אבות: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו".
 
יש לגזום עץ המפתח ענפים רבים מבלי לפתח שורשים, כדי לשמור על יחס נכון ביניהם. לאדם אמנם אין גנן שיגזום אותו, ועל כן הוא חייב לדאוג לפתח את שורשיו בעצמו. כאשר אדם מגיע לאיזו מדרגה, צריך הוא לדאוג שיהיה לה ביטוי מקביל גם בשורשים - בפעלו בעולם המעשה. אם לא יעשה כן - יאבד את יציבותו ואת שיווי משקלו, ועלול הוא להיעקר משורשו.

כל חלקיו של העץ - על ענפיו הארוכים, עליו הירוקים ופירותיו המתוקים - כולם גדלים רק מכוח השורשים. השורשים אינם גלויים לעין, אינם מרהיבים ואינם טעימים, אך הם קבועים בקרקע, ומחברים את העץ כולו אליה. שורשים של עץ הם אחד הדברים החזקים ביותר שישנם, והם יכולים לבקוע כל סלע; את הכוח הזה אין לענפים, עם כל פארם. אדם צריך ללמוד מן העצים ולשמור תמיד על פרופורציה נכונה בין חכמתו, חלומותיו ושאיפותיו, לבין חיי המעשה שלו, פעולתו בתוך העולם ואחיזתו בו.

עקרון זה נכון גם בנוגע לחיי העם בכללו. הענפים הם מנהיגי העם, העומדים בראשו, והם צריכים לדעת שבלי שורשים, ללא דאגה לקצוות של העם, לילדים ולמסכנים, וללא אחיזה בחיי המעשה, אין קיום לצמרת העץ. כנגד כל ענף שיוצא כלפי מעלה - צריך הן העם בכללו והן האדם הפרטי להוציא שורש למטה.

קורה לפעמים בתוך העולם, שאדם הולך באיזה כיוון ונראה לכאורה שצומח כאן עץ גדול, אלא שאחרי זמן מועט כל מה שנשאר ממנו זה רק גזע וקצת ענפים. לפעמים כל מה שנשאר אחרי השלכת, זה בסך הכל עץ יבש. 

האלון בתפארתו הוא עץ גדול ויפה, אך כאשר מגיעה עונת השלכת - נשארים ממנו רק הגזע וכמה ענפים ואז יש פיתוי גדול לכרות אותו. הנקודה היא, שכאשר אדם יודע שזה עדיין עץ ושבבוא הזמן הוא יצמח מחדש - לעולם הוא לא יתייאש ממנו.

קורה לאדם שהוא מגיע לשלכת והכל נופל; כל מה שהוא חשב שהשיג, הגשים, בנה והצמיח, הכל נושר והוא נשאר ככלי ריק. במצב כזה צריך פשוט לדעת לא לקצוץ את האילן; הוא יצמח מחדש, אם רק יתנו לו את הזמן ואת ההזדמנות.

יש הרבה אנשים שמה שמעכב אותם מלהתקדם, זו המחשבה שהעץ שלהם מת. אדם מתייאש מעצמו לחלוטין, משום שהחיות שלו דממה למשך שנה או יותר. כך קורה שאנשים נכשלים בעבירות, נופלים ומאבדים את עצמם רק מחמת המחשבה ש"הן אני עץ יבש" . אולם במציאות העולם, לפעמים אחרי שלכת צומח אילן שהוא לא פחות יפה מזה שקדם לה. זהו תהליך שמוטבע בתוך האילן, וכשהוא מתרחש צריך לזכור שזו דרכו, והוא עוד ישוב לצמוח בתוך שנה או אפילו עשר שנים. כמובן שאי אפשר לצפות שמישהו שטעה בדרך ונפל יצמח מיד; אם שלכת של עץ אורכת חצי שנה, שלכת של אדם עשויה להיות ארוכה הרבה יותר, וגם זה דבר שצריך לזכור בט"ו בשבט.

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, הוא ראש ארגון "שפע"

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...