זמן וינשטיין
מחליפו של מזוז בתפקיד היוץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, לא מתכוון לצאת למהפכות. מיום שני בבוקר, המועד שבו ייכנס לתפקידו, יתחילו לבחוש סביבו. הלחצים יזחלו פנימה. הוא יתעלם
באותו יום ממש, בפתח תקווה, הובא למנוחת עולמים רועי ברינג, בן 35, תושב העיר. נשוי לקרן, אב ליהלי בן השנתיים ולתום, רק בן עשרה ימים. חברים של ברינג סיפרו שעוד לא הספיק להחליף חיתול לתומי הקטן. בלילה שבין רביעי לחמישי הוא ניסה להפריד בין אורחים שתויים שהתקוטטו מחוץ לאולם אירועים בבעלותו, ספג דקירה קטלנית ומת בבית החולים. עוד קורבן, כמעט אלמוני, של מה שמתחולל ברחובותינו.
למרבה הצער, אין שום קשר או זיקה בין שני האירועים המחויטים שהתקיימו אתמול במגדל השן בירושלים לבין ההלוויה הצנועה בפתח תקווה. לכאורה, אמורים היועצים המשפטיים, השופטים ונשיאיהם וכל שאר הנושאים בעול המשפט והאכיפה לכנס כינוסי חירום כדי לדון בגל האלימות הגואה שמשתלט על הארץ מקצה ועד קצה; בדמו של האזרח הישראלי, שהותר מזמן, ואין דין וגם אין דיין. במציאות, נדמה לי שזה לא באמת מעניין אותם.
היו כמה פובליציסטים ואנשי ציבור שניסו אתמול לחבר בין הנעל שהוטחה בדורית ביניש לבין הוויכוח הציבורי שמתנהל סביב מערכת המשפט בישראל, תפקידה ותפקודה. הגדיל לעשות אחד הפובליציסטים של "הארץ", שכתב את המשפט הבא: "את הנעליים זרק פלוני אלמוני, אך הבועט היה דניאל פרידמן". שיא עולמי חדש של מופרכות ועזות מצח.
אותו פובליציסט, המסתופף מדי פעם ב"היכל הצדק" שבמגדלי אקירוב, מייחס לפרופסור דניאל פרידמן, חתן פרס ישראל למשפט, שמייצג תפיסה המקובלת על רבים וטובים ונהוגה גם ברוב מדינות המערב הנאורות, הסתה לפגיעה פיזית בשופטים עליונים. זה לא היה המאמר היחיד שנכתב אתמול בכיוון הזה, והפירות לא איחרו לבוא: מזוז עצמו, בדברי הפרידה הארוכים שלו, אמר
מוזר, כי בתקופה הלא ארוכה שבה כיהן פרידמן בתפקיד שר המשפטים הוא היה היחיד שעבר התקפות אישיות באמת. השחירו את אופיו, רצחו את אישיותו, כינו אותו בשמות, הסתערו עליו בחמת רצח מטורפת. כאילו באמת בא להתנקש במשהו. כאילו מערכת המשפט בישראל היא מופת של מצוינות, יעילות, שקיפות וטהרנות. כאילו אנחנו באמת לא יודעים מה קורה שם.
במציאות, מערכת המשפט הזו נרקבת מול עינינו, מזניחה את תפקידיה העיקריים (הגנה עלינו) לטובת השתלטות זוחלת על תפקידיה של רשות אחרת לגמרי, הלא היא הרשות המבצעת. על זה נאבק פרידמן, ועל כך הודח (ולא רק הוא הודח על כך). וחבל.
מני מזוז מסיים שש שנים מפרכות. הדביקו לו כתרים לא לו. לא האביר שהציל את מערכת הצדק, לא הלוחם בשחיתות. מזוז הוא איש ישר שנקלע ללב המאפליה. התחיל צנוע, ביבבה, גמר בקול תרועה רמה. עוד מוקדם לדעת אם הצלחותיו בתפקיד רבות מכשלונותיו. פרשת קצב למשל היא כישלון חרוץ, מהדהד, שכמותו טרם היה כאן ליועץ משפטי. הפרטים ידועים לכולנו. אולמרט? צל"ש או טר"ש. אם ראש הממשלה לשעבר לא יורשע בדין, יהפוך מזוז בן לילה למי שגירש והדיח ראש ממשלה שלא כדין.
הוא צבר ביטחון עם הזמן, הגיש מספר שיא של כתבי אישום נגד פוליטיקאים (נשיא, ראש ממשלה, שר משפטים, שר אוצר, שר בריאות לשעבר ועוד), אבל לא באמת השאיר חותם. המערכת עדיין תקועה, הסחבת סחובה, האזרח נאנק תחת הקטסטרופה הזו ואין תשובה. טחנות הצדק טוחנות לאט מאוד, אותנו.
עכשיו הגיע זמן וינשטיין. איש שהצליח בכל אשר פנה, משפטן מצוין, אדם עם היגיון בריא ושכל ישר, הגון ותם דרך. מצד שני, פראייר הוא לא. מיום שני בבוקר, המועד שבו ייכנס לתפקידו, יתחילו לבחוש סביבו. הלחצים יזחלו פנימה. הוא יתעלם מהם.
וינשטיין כבר החליט שלא יחולל שום זעזוע במערכת בתקופת ההסתגלות שלו. אין לו כוונה לצאת כרגע למהפכות. הוא ילמד בשקט. אבל בתוכו יודע וינשטיין את האמת. בוערת בו השליחות הממלכתית הזו, והוא מתכוון לתת את השנים הקרובות למדינה כדי לנסות להזיז את העסק התקוע הזה קדימה, לחלץ אותו מהבוץ ולשנות, במשהו, את המציאות הבלתי נסבלת שבה חיים למעלה מ-7 מיליון ישראלים כל יום, כל היום, כל השנה. כשזורקים עליהם נעל, הם אפילו לא מדווחים למשטרה.
אקו"ם