עם הספח (אשראי)

הישראלים המירו את הבילוי המשפחתי בשבת במירוץ אחר קניות, והם מסובים סביב תאי ההלבשה במקום השולחן. מתי נבין שאנחנו משעבדים את עצמנו?

חמוטל כהן | 29/1/2010 8:00

בסופי השבוע מתרוקנות הערים מתושביהם. מרכזי הקניות שבפרבריהן מתמלאים עד אפס מקום בבני משפחה שיוצאים למסע הקניות השבועי שלהם. המוני בני האדם שפושטים על המתחמים הללו יכולים לגרום לעובר האורח התמים לחשוב שמחלקים במקום מתנות בחינם. אבל עד מהרה מתברר כי המתנה היחידה היא של בעלי הרשתות - שמתעשרים מיצר הצרכנות הבלתי נשלט שתקף את חברתנו.

כך הפך לו יום השבת, היום היחיד שבו לבני המשפחה השונים יש פנאי לחלוק זמן איכות משותף, למירוץ מדידות מתא הלבשה אחד למשנהו. וכך הפך יום המנוחה הלאומי ליום שעבודם של מאות אלפים אחרים שנאלצים, בעל כורחם, לעבוד לפרנסתם.

יום השבת בישראל, שמוגדר על פי חוק - הן מסיבות דתיות והן מסיבות חברתיות - כיום מנוחה, הפך בשנים האחרונות ליום הקניות הלאומי והצעידה בשבילי הארץ פינתה את מקומה לכיתות רגליים בין חנויות הבגדים, הנעליים והמתנות. תופעת בולמוס הקניות שפשטה כמו מגפה - או שמא המינוח המתאים יותר הוא שפעת החזירים - מטרידה, שכן היא מלמדת על הפיכתנו לחברה קניינית עם תאוות קנייה בלתי נלאית, והיא מטרידה משום שיש לה קשר ישיר למצבם של הילדים ובני הנוער בישראל, שברובו אינו מכיר את מפת ארץ ישראל, אך את קטלוגי האופנה הוא מכיר על בוריים. נוער שערכיו הם ערכי המותג, והידע המתמטי שלו מסתכם בחישוב עלויות.

שופוליזם

בעיית ה"שופוליזם" הישראלית לא רק משחיתה את חברתנו, היא בעיקר מעודדת את הניצול ומרחיבה את הפערים, הגדולים ממילא, שקיימים בקרבנו, בין אלו שנאלצים לעבוד בשבת למחייתם לבין אלו שיכולים להרשות לעצמם לבלות עם בני משפחתם במסע רכישה. כ-350 אלף איש נאלצים לעבוד בשבת, רובם בני השכבות המוחלשות שמועסקים כמוכרות, מנקות, קופאיות ומאבטחים, שמשכורותיהם זעומות ושוק העבודה אינו מציע להם חלופות. מבחינתם קיימת אפשרות אחת - לעבוד בשבת, או לא לעבוד בכלל, מה גם שרובם לא זוכים ליום חופש חלופי וחלקם אף לא מקבל תוספת שכר, כפי שנדרש בחוק.

ומי גוזר את הקופון? בעלי ההון ורשתות הענק, שמגלגלים רווחים עצומים. אלו לא נאלצים לעבוד ביום זה, הם רק סופרים את הקופה ביום שאחרי. מדושני עונג מכמות הכסף שהרוויחו ביום אחד - יותר מששת ימי העבודה שקדמו לו - הם פונים לפתוח עוד ועוד מרכזים.

ניסיונות לשנות את המצב נעשו מצד מספר ח"כים בעלי אג'נדה חברתית, אלא שאלו לא צלחו. ולמען האמת, אני בספק רב אם יימצאו מספיק ח"כים שיעזו להתגרות בפומבי בבעלי ההון ולחסל חלק מהכנסותיהם. בהיעדר

מחוקק יעיל, חובת השינוי מוטלת על האזרח הפשוט, שבתום לב פוקד את המרכזים הללו מבלי לחשוב על ההשלכות ועל הפשעים החברתיים שהוא מעולל. האזרח הקטן שמכניס מדי שבוע מיליוני שקלים לכיסם של העשירים, הוא זה שיכול לשים קץ להידרדרות החברתית הזו. הוא יכול לוותר על הבילוי הבזבזני ולצאת לטייל בחיק הטבע, להסתפק בבהייה בטלוויזיה או בשיחה ביתית עם בני המשפחה. הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו, מלבד לשעבד אנשים אחרים.

ברור לי שקשה לפנות לאדם הממוצע בבקשה שכזו. לא משום שהוא כל כך מורגל בתרבות צריכה עוד מבית אמא, ולא משום שאין בנמצא תחליף לבילוי מפוקפק זה. אלא משום שצירוף המילים "עבודה בשבת" מצלצל באוזני החילונים ככפייה דתית ולדידם של רבים, האיסור הוא דתי ונועד לשלול את חירותו של החילוני במדינה דמוקרטית. בג"ץ, שדן לא אחת בסוגיה זו, קבע נחרצות כי "בקביעת השבת כיום מנוחה אין משום כפייה דתית". חובה עלינו לזכור כי לשבת יש משמעויות חברתיות, לא פחות מאשר דתיות וכי לכל אדם יש זכות שווה למנוחה. חובה עלינו להתעורר, שלא נמצא עצמנו גם כן משועבדים ביום מן הימים.