עדות אחרונה: 6,000 ניצולי אושוויץ חיים בישראל
הנערים הצעירים שהצליחו לשרוד את הנורא מכל, בניגוד לכל הסיכויים, היום כבר בני למעלה מ-80. את האימה והזוועות שהתרחשו שם הם לא ישכחו אף פעם, ובלבם תקווה אחת: שגם שאר העולם לא ישכח לעולם. "ראינו את העשן מהארובות"
משה העליון היה רק בן 18 כשנשלח לאושוויץ. כמעט שנתיים ימים היה שם, ושרד. את התאריכים הוא זוכר היטב - מ-12 באפריל 1943 ועד 21 בינואר 1945. "הגעתי לשם עם כל בני משפחתי מסלוניקי", הוא משחזר, "הורידו אותנו קרוב לתחנת העיירה אושווינצ'ים, משם הלכנו ברגל. והנה אני רואה את מחנה בירקנאו. ושם כולם עם בגדי פסים. קיבלתי הלם. מה זה פה, הביאו אותנו לבית סוהר? אז עוד לא ידעתי שהביאו אותנו למקום הרבה יותר גרוע".
העליון, תושב בת ים, כבר בן 85. "כשהגענו לשם חילקו אותנו לארבע קבוצות: גברים, נשים בעלי כושר עבודה, זקנים וקבוצה של נשים עם ילדים או בהריון. נאמר לנו שהזקנים והילדים ייסעו, בעוד שהצעירים יצטרכו ללכת ברגל. שם ראיתי את משפחתי בפעם האחרונה", סיפר.
את העליון לקחו לאושוויץ, למחנה העבודה. "ראינו את העשן מהמשרפות. מישהו ראה את העשן, ואמר 'הנה המשפחה שלך עולה לשמים'. אז עוד לא הבנתי את משמעות הדבר", הוא מודה. "כעבור כמה ימים פגשתי חבר ילדות מסלוניקי. הוא סיפר שהיה בבירקנאו, והעבירו אותו לאושוויץ".
בנאיביות של מי שאינו מסוגל להבין את המתרחש, שאל אותו העליון
גם את מנחם הברמן הזיכרונות כבר לא יעזבו. הוא היה בן 16 כשנלקח עם כל משפחתו לאושוויץ. "היינו שמונה ילדים, ואני נשארתי לבד", מספר מנחם, תושב ירושלים, כיום בן 83.
אביו נשלח לאושוויץ לפני כולם. הוא, אחיו ואמו הגיעו לאושוויץ, ונשלחו ישר למשרפות. "לא ידענו לאן אנחנו הולכים. אבל אחי הקטן, שהיה בן שבע, לא הרגיש טוב, אז עזרתי לו ללכת. ליוויתי אותו עד לפתח הקרמטוריום, ואז פתאום מישהו שעבד באזור סילוק הגופות ראה אותי, שהייתי חזק ובריא, ונתן לי מכה על הגב, 'מה אתה עושה פה? תחזור מאיפה שבאת. תסתלק מכאן'. פניתי לאחור והלכתי. וזה מה שהציל אותי. אחרת הייתי עם שתי הרגליים שלי בפנים, וזהו", משחזר הברמן.
הברמן, שהוביל את כל משפחתו לקרמטוריום, החל לעבוד על הרמפה, וראה את כל הטרנספורטים שהגיעו כדי להירצח במשרפות. "כשאני חושב על זה היום, אני נדהם - איך הם הצליחו מעל ומעבר למה שחשבו. להוביל ככה את האנשים ישר למוות. בלי חשדות. עדיין קשה לקלוט".
הברמן שהה באושוויץ במשך שנה וחודשיים, עד ינואר 1945. הוא יצא משם עם הטרנספורטים האחרונים, ועשה את צעדת המוות לבוכנוואלד. במשך ימים היה משה נכנס לביוב בימים כדי להימלט מצעידות המוות, ובלילה עולה לישון. לבסוף, כשהתעייף, לא הספיק לרדת באחד הבקרים בזמן לביוב.
"קמנו מאוחר, ואז באו לבלוק שלנו והוציאו את כולנו. נעמדנו בשער לטרנספורט בחוץ ללכת. זה היה יום לפני השחרור. וזה היה המזל שלנו. כי מטוסים של בעלות הברית התחילו להפגיז. הייתה אזעקה והכניסו את כולם חזרה למחנה. אבל אנחנו היינו כבר בחוץ, אז אמרתי לחבר שהיה איתי: 'בוא נסתלק מפה', וכך ניצלנו". הברמן עלה לארץ לאחר המלחמה, והצליח לאתר את אביו שחי ברוסיה. "ב-1964 נסעתי אליו. הייתי התייר השני שנתנו לו להיכנס מהמערב - כדי להביא אותו לארץ".
אסתר מרון עברה לא פחות מ-17 סלקציות באושוויץ. "17 פעם עברתי מתחת לידיים של מנגלה. זה לעמוד ולחכות למוות. ולצאת מזה, ושוב לעמוד בשורה, ולחכות למוות. אני לא יודעת איך עמדתי בזה. לפעמים אני חושבת שאולי זו לא הייתי אני. אבל עד היום יש לי את הסיוטים שכאילו הידיים שלו מלטפות לי את הגב, ואומרות לי שאלך לצד ימין", היא מסבירה.
כיום מרון בת 80, אבל כשהגיעה לאושוויץ מהונגריה הייתה רק בת 17. "הייתי שם מ-19 ביולי עד 1 בנובמבר 1944", היא נזכרת. אין לה מספר על היד, אבל, היא אומרת, למי שהיה מספר נשקפה סכנה פחותה. מי שהיה נטול מספר נדון למוות בטוח, והאחרים יועדו לעבודה. ובכל זאת, היא שרדה.
מאושוויץ הועברה למאוטהאוזן, למחנה עבודה. שם עבדה בבית חרושת צבאי שייצר רצועות לטנקים. "הייתי צריכה לחתוך רצועות אחרי מטר מסוים. יום ולילה. יום ולילה, בעמידה כל הזמן. נשארתי בחיים כי כנראה שזה לא היה נורא. אבל מאפריל היה לי טיפוס, ואז כבר שכבתי באיזה מקום מבודד על האדמה".
מרון לא יודעת מי הציל אותה. אבל היא זוכרת את הצבא האמריקאי שנכנס למחנה. "נכנסו החיילים, ופתחו את השער הרעוע שנקרא דלת, ואמרו לנו שאנחנו חופשיים. ואף אחד לא היה מעוניין לדעת. כי היינו כבר אפתיים". לדבריה, לו היו האמריקאים באים יום אחד מאוחר יותר, היא כבר לא הייתה בחיים.
ג'קי חנדלי שרד באושוויץ קרוב לשנתיים, אבל אף שבן הזקונים הגיע יחד עם שני אחים ושלוש אחיות, הוא היחיד ששרד. שני אחיו שנשלחו לעבוד לקחו אותו איתם, אבל להם היה פחות מזל, רק כך הוא מצליח להסביר זאת.
בגיל 16.5 נראה גופו של חנדלי כאילו עשוי היה מעור ועצמות בלבד. "הגרמנים קראו לנו בלעג 'מוזלמן', ואני הייתי מוזלמן כזה. אז מישהו ריחם עלי ושלח אותי לעבוד במטבח. בזכות זה שניקיתי סירים, ומדי פעם הכנסתי משהו לפה, ניצלתי", סיפר.
כל ניצולי אושוויץ הם בני 80 לפחות. מרביתם הקימו משפחה ושיקמו את חייהם. אבל מקצתם גלמודים עד היום, ולא הצליחו להתגבר על הטראומה. ישנם כאלו שנמצאים עד היום במחלקות פסיכיאטריות סגורות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם