חיים בסרט: "בהלכה יש משהו מסרס"
לאחר שתיעדה מאבק של נשים בדיני נידה ועגינות הבמאית החילונית ענת צרויה חוזרת אל הנשים הדתיות בסרט חדש בסדרת "סוררת"
ענת צרויה יוסי אלוני
די, עוד לא התחלנו, וכבר את מנתצת לי עוד מיתוס. סושי בחתונה? 15 איש? ככה עושים למגזר?
"מה אני אעשה, נו. ככה הילדים רצו. בלי וידאו ובלי סבתות".
חתונה מאתגרת לא תהיה הפעם הראשונה שבה ענת צוריה, במאית חילונית ואם לחמישה, שנשואה לדוס, מדלגת מעל המוסכמות בחברה הדתית.
בחודש הבא תצא לברלין להשתתף בפסטיבל הקולנוע היוקרתי עם סרטה הדוקומנטרי "סוררת". הסרט מתאר את רפורמת הצניעות המחמירה במגזר החרדי ששיאו בקווי האוטובוס הנפרדים. 4 שנים עבדה צוריה על הסרט הזה, תוך נטילת סיכון ממשי מול ציבור זועם שלא בדיוק שמח לגלות צוות צילום חילוני בתוך דפנות הבועה האטומה.
סוררת הוא הסרט השלישי והאחרון בטרילוגיה דוקומנטרית שחונה בצומת הנשי – דתי, אזור מועד לפורענות אנתרופולוגית. קדמו לו סרטיה "טהורה" שבו התריסה נגד הלכות הנידה והביקור החודשי במקווה, ו"מקודשת" שללא ספק, הוביל את המאבק בנעשה בבתי הדין הרבניים ביחס לעגונות ומסורבות גט.
שני הראשונים גרמו למערבולת בחברה הדתית לאומית, והתייצבו בראש הדיון הנשי פמיניסטי דתי. גיבורות "מקודשת" ניהלו את מאבקן בפועל, במהלך צילומי הסרט. צוריה דיווחה בזמן אמת היישר מהדיונים בבית הדין, לערוץ היהדות של מעריב. הכותרות זועקות העוול עשו את שלהן, והגט המיוחל ניתן.
פריימים קרובים על פנים נשיות אילמות
"סוררת" מציע מאבק שקט. בלי דגלים. רק פריימים קרובים על פנים נשיות אילמות. מצטופפות בחלקו האחורי של אוטובוס, נושאות שקיות ותיקים, בעוד בחלק הקדמי מתרווחים נערים חרדים, אחד בכל ספסל. בתפקיד רוזה פארקס: שתי נשים צעירות שהשתייכו לחסידויות עד שלא יכלו לשאת עוד, ונטשו את הקהילה החונקת אל חיים זרים בישראל החילונית והגסה. שולמית ושרה, גיבורותיה של צוריה, האחת צלמת והשניה בלוגרית מחוננת, הן האפשרות האחרת.
ענת, מכל תרי"ג המצוות, למה צניעות היא האובססיה המשמעותית? הצלחת להבין את זה?
צוריה: "הסיפור של החברה החרדית הוא אפרטהייד. יש מיעוט שליט, הוא המיעוט הרבני. תחתיו מעמד ביניים של הגברים בחברה, ותחתית הפירמידה שייכת לנשים. הן מודרות, נעדרות זכויות בסיסיות ואנחנו שותקים. נוח לנו להציץ אל הטאליבן, איראן, ואנחנו לא רואים את הפאודליזם אצלנו. הגבר החרדי הוא אדון בביתו. בחסידויות מסוימות הגבר הולך מקדימה והאישה נשרכת מאחור. הרווח של הגבר הוא קודם כל מנטלי. הוא תופס את עצמו כעליון.
השיטה פועלת ככה שיש אדם על ותת אדם. אבל כדי לעזוב היא זקוקה לדרכון שאין לה: השכלה למשל, כישורים טכניים, וכך רבות נשארות מאונס, לחיות בסבל. הן לא מתקוממות כי מי שתעז ללכת בדרכה מופעלות עליה סנקציות חברתיות נוראיות. חרמות, נידויים, בעיות בשידוכים לכל המשפחה. חרם זה דבר אלים. הגיבורות שלי נאלצו לנתק קשר עם המשפחה. להיות שכולות. את מכירה מישהו שבבת אחת איבד משפחה שלמה? התייתם מכולם?"
איך באמת מצאת את שולמית ושרה?
"הבעיה בסרט הזה הייתה שלא השגתי נשים שרצו לדבר ולספר. כי אף אחת לא העזה להיחשף. גם נשים שרצו לדבר איתי, לא הסכימו להתראיין למצלמה. הבנתי שאני חייבת למצוא מי שעשה את הדרך החוצה, וחברים חרדים הפנו אותי לאינטרנט. כך מצאתי את שרה, בלוגרית שהתגרשה מבעלה, לקחה איתה את הילדים ונולדה מחדש בעיר. ומשם הגעתי לשולמית שהייתה יחסית טרייה בעזיבה שלה. העובדה שהן אמניות, אחת מצלמת ואחת כותבת, נתנה להן מבט אחר.
מה לדעתך קיים בהן שאפשר להן למרוד, במה הן שונות מנשים אחרות שם?
"קודם כל הן אינטליגנטיות בצורה יוצאת דופן. ודבר שני, יפות מאוד. היופי הזה מהווה בעיה בחברה החרדית. הוא מאיים. בולט מידי. שרה סיפרה לי על מורות בסמינר שהיו משפילות ומתעללות בה על הרקע הזה. תביני שבחורה שבחברה חילונית נחשבת למציאה, יפה וחכמה, היא סכנה בחברה הדתית. היא רואה מה ש-200 אלף נשים אחרות לא רואות"
יופי נשי עוצר נשימה
דיוקן עצמי - הפנים שמאחורי שולמית ויינפלד
הדיאלוג שלהן עם העבר הוא פצע שותת דם וגעגוע. "אבא שלי לא מדבר איתי, בוכה שולמית בדממה. לא מתעניין בי, כלום". שרה חושפת פרק יד מחוויר ומצולק. עדות אילמת לניסיונות שלה לשים קץ לחייה. עד כדי כך? תוהה הצופה. כן, עד כדי כך. משיב המסך.
שני הסרטים הקודמים שלך הציעו פתרון: מאבק. מהפכה. היו בו נשים ששינו את המנגנון אבל נשארו דתיות. בסרט הזה היה לי עצוב לראות שהדרך היחידה להיחלץ היא להתחלן.
"אבל זו עובדה! אני טוענת שהחברה החרדית, לפחות החלק הנשי שלה, לא יכול לעזור לעצמו. לכמה נשים יש את הפלפל הזה, למרוד? חלק מאוהבות באמונות שלהן, חלק כבר לכודות בתוך משפחה וילדים, מה הן יכולות לעשות? זה דיני נפשות. המלחמה בקווים הנפרדים היא מלחמה אבודה. עכשיו החברה החרדית בדרך להפריד קופות חולים, את מבינה את זה? שיהיו קופות חולים לגברים ולנשים, והכול בחסות המדינה! החוק! זו אלימות. אנשים בישראל לא מבינים שבעוד דור הציבור החרדי יהיה רוב כאן, ויעלה ראש ממשלה חרדי. הקיום הישראלי מצוי תחת איום מתמיד".
אוקיי, אז עכשיו ענת צוריה חושפת בלי משים את הביוגרפיה שלה. היא נולדה בקיבוץ, לאבא שהיה בכיר בצה"ל והיום הוא יו"ר יד ושם. אבנר שלו, ולאימא נעמי שלו, אמנית פלסטית. היא גדלה ברמת השרון, הלכה לצבא, פגשה שם את הדוס הראשון שהכירה בחייה, יוסי צוריה, ונישאה לו. הוא עדיין דתי. היא לא מגדירה את עצמה. "אני מסורתית. התרבות היהודית עמוקה בתודעתי וחשובה לי. אני מתנגדת למנגנון ההלכתי. לטעמי ההלכה לא צריכה להיות כתובה. ברגע שכתבו את ההלכה – קיבעו אותה. וזה לא ייתכן שכל מה שנכתב לאורך דורות נעשה ללא מעורבות נשית. יש בזה משהו מסרס. הצו הראשוני של היהדות הוא להיות יצירתי. הגמרא מבוססת על סיעור מוחות, וזה לא יתכן שאף אישה לא השתתפה בדיונים האלה.
התשובה היחידה למציאות היא הומור
כשעשיתי את הסרט הראשון שלי, "טהורה" גיליתי נשים שהולכות למקווה ומקפידות על זה, והן למשל הופכות להיות עקרות הלכתיות (נשים שיום הביוץ שלהן נופל על הימים האסורים בקיום יחסים וכך נמנע הריון) ואין להן מושג! זה אבסורד שגברים ורבנים שלא ידעו כלום על ביוץ קבעו את ההלכה שאישה אסורה לבעלה 14 יום בחודש, ועכשיו 10% באוכלוסיה בטוחות שהן עקרות!"
קוע מהסרט סוררת
תראי, המבט שלך הוא של מישהי שהצטרפה יחסית מאוחר אל המגזר, את בת לאצולה חילונית שמאלנית, יכול להיות שיש נשים שמרגישות את הפיוט שבטבילה, שלך הוא זר.
"המבט שלי הוא מבט תרבותי מורכב. תהליכים אבולוציוניים תרבותיים תמיד התרחשו דרך מבט משוסע תרבותית. למה היהודים הובילו מהפכות? אולי בגלל גן מרדני ואולי בגלל שהם חיו כמה זהויות של היהודי, של המשכיל, של המהגר, וראו והרגישו דברים שהיו שקופים בעיני אחרים. כפל המבט הוא בהחלט יתרון. כשאני דיברתי על המקווה כמיטת סדום, אף אחד לא ידע על מה דברתי. נשים לא הכירו את ההיסטוריה. ניטשה אמר שגבולות החוויה תחומים עי השפה, ולהן הייתה שפה של גברים. של רבנים.
הסיפור שלי הוא לא רק חברתי, אלא סיפור הנשי. החברה החרדית היא תמונת נגטיב של החברה החילונית. כששולמית הגיבורה שלי מספרת שרוב הכיתה שלה סבלה מאנורקסיה כי בנות ניסו לעכב את ההתפתחות הנשית והמינית, אי אפשר שלא לחשוב על האנורקסיה החילונית שנובעת מהצורך לענות על סטנדרטים של יופי. אלה שני צדדים של החפצה של האישה.
אם ככה, למה את ממקדת את המאבק שלך דווקא בחברה החרדית? זה קצת להיטפל ל"אחר"
"חלש?? על מה את מדברת? אלה האנשים הכי חזקים במדינה. הם מגובים כלכלית על ידי ועל ידך, הם לא עובדים. הם מצליחים להגיע למיקסום המשאבים הלאומיים ובתמורה נותנים מינימום תרומה לחברה. הם ממש לא חלשים! יכול להיות שהאדם החרדי הבודד לא מאושר אבל הסרט לא דן בסוגיית האושר. הסרט הוא מבט בראשיתי וחדש על הכוח והחולשה ביחסים המיגדריים, בעיקר בחברה הדתית".
תגידי, מה אמרו אבא קצין חינוך ראשי לשעבר, ואימא מנהלל על הסרטים שלך?
אבא שלי חושב שמדובר בנושאים איזוטריים. מקווה? אוטובוס נפרד? ואימא שלי, היא מאמינה באסקפיזם. את לא תשני כלום, בסרטים הרציניים שלך, היא אומרת. התשובה היחידה למציאות האכזרית כאוטית היא הומור.."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם