הרופאים הישראלים בהאיטי מדברים
בביה"ח הישראלי בהאיטי יש מקום למעט חמלה והרבה תועלת. כמו בטיסה מבצעית מעל רצועת עזה. שלושה טייסים-רופאים מסבירים למה
מכאן ואילך יובאו הפרטים בתמצית: ברגלו של התינוק ברהמס התגלה נמק. התעוררה דילמה, כך הגדירו אותה הרופאים, וכונסה ועדת אתיקה. ועדה כזאת מתכנסת כשדרושה החלטה לגבי המשך טיפול. ארבעה רופאים בכירים, ביניהם הרופא המטפל שמציג את המקרה ויוצא החוצה. אחר כך מתקיים דיון ומתקבלת החלטה. הכל מתועד ונרשם.
מדובר בחדרי חדרים של עולם הרפואה. צדו השקול והקר. זה שלא מדברים עליו. יש בו מעט חמלה והרבה תועלת. סיכון מול סיכוי. בית החולים בהאיטי הוא בית חולים שדה. יש שם עשר מיטות במחלקת הילדים, ועוד 12 מיטות במיון.
בנוגע לתינוק ברהמס, הדילמה הייתה אם לתת לו זמן ממושך אנטיביוטיקה, שספק אם תרפא את הרגל, או לכרות את הרגל מיד. במקרה של כריתה, ברהמס ישתחרר תוך זמן קצר מבית החולים ואפשר יהיה לפנות את המיטה שלו לילדים אחרים. אם יקבל אנטיביוטיקה, יתפוס מיטה. דילמה כזאת אין בארץ.
"תטפל בכמה שיותר אנשים מעט, ולא במעט אנשים הרבה", הסביר ד"ר רב סרן י', רופא במשלחת, את הכלל הנוקשה הנהוג באזורי אסון. "אתה רוצה לטפל ביותר ילדים ולהציל מה שיותר, ולא לטפל באחד שישאב ממך את הכל, כי הרי אי אפשר להציל את כולם".
רב סרן י' הוא איש קבע. רופא ילדים, מומחה לפגים וטייס בחיל האוויר. טס על "קוברה". לפני שנה בדיוק השתתף במבצע עופרת יצוקה. מסוקי קוברה הפציצו אז את עזה. כמוהו, יש עכשיו במשלחת הישראלית עוד שניים. טייסים ורופאים. סגן אלוף ע' וסגן אלוף (מיל') א'. ע' הוא רופא ילדים וטייס בלק-הוק. גם הוא בקבע. א' הוא טייס מסוקים, מפקד גדוד שריון במילואים בעבר ואורתופד מומחה בילדים, מנהל היחידה האורתופדית לילדים בבית החולים שניידר.
העובדה שהם טייסים נשמרה בסוד. "אני מביא את הטיס לתוך הרפואה", אמר רב סרן ד"ר י' השבוע. "התפקיד שלי כטייס הוא בעצם להגן על מדינת ישראל במלחמה. זה בדרך כלל להגן על כוחותינו, ובתוך כך צריך לעשות מינימום נזק לסביבה. מלחמה זה מלחמה, אין דבר כזה שאין נזק לסביבה, אבל השיקולים שאני צריך לעשות לפני שאני לוחץ על ההדק דומים מאוד
"ההחלטה אם כן או לא להוריד חימוש, כי אני רואה או לא רואה משהו בכוונת, אלה שיקולים שצריכים להילקח בהחלטות זהירות, בדיוק כמו שעושים כשעומדים מול תינוק בן שמונה חודשים שצריך לכרות לו רגל, או מול פג קטן שצריך להחליט איך לטפל בו ומה לעשות. זה נראה שונה מקצה לקצה, אבל גם כטייס אני מרגיש שהמשימה המרכזית שלי היא להציל חיים. אני חייב לדעת שאם אני לא עושה את זה - חיילים ימותו, או אנשים בעורף ימותו, או שאם אני לא כורת רגל של ילד, אני גוזר בכך את דינם של הרבה ילדים אחרים".
בסופו של דבר החליטה ועדת האתיקה של בית החולים הישראלי בהאיטי לתת לרגל של ברהמס עוד הזדמנות. קבעו שייתנו לתינוק ברהמס אנטיביוטיקה, אף שהוא תופס מיטה. אלא שזה לא עזר. ביום שלישי בלילה מצב הרגל של ברהמס הידרדר. היה חשש שהזיהום יתפשט לכל הגוף וברהמס ימות. בחצות, שעון ישראל, הוכנס ברהמס התינוק לחדר ניתוח. בניתוח פשוט יחסית כרת סא"ל ד"ר א' את הרגל שלו. ברהמס, בן שמונה חודשים בסך הכל, תינוק שרק למד לזחול ועוד לא למד ללכת, נשאר בלי אבא, בלי בית, עם אמא ועם רגל אחת.
אין מקום לרגשות, אמר השבוע רב סרן ד"ר י'. בגלל העומס. עובדים סביב השעון. משמרות. עד יום רביעי בערב, הספיקו הרופאים הישראלים לטפל בקרוב ל-400 פצועים ולבצע עוד 140 ניתוחים ושש לידות. הכל בארבעה ימים. אז אין זמן. ביום ראשון חגגה בתו הקטנה (יש לו שלושה ילדים) יום הולדת ארבע. י' צלצל הביתה, שר עם הקטנה בטלפון "יום הולדת שמח", וגם כיבה איתה את הנרות על העוגה. אחר כך תכנן לשבת רגע, לחשוב על רעידת האדמה והאסון ומה שהוא עושה.
"אבל אז", אמר לי אחר כך, "הגיע בדיוק ילד שהיה קבור חמישה ימים מתחת להריסות, והיה במצב קטסטרופה. אז רצתי לעשות לו החייאה - ונגמרו לי המחשבות". "כן", אמר, "כשאני רואה ילדה עם איבר קטוע, אולי בת ארבע, קופצת לי הבת שלי מול העיניים. או שאני רואה הורים מחפשים ילד, שואלים אם מישהו מכיר, שמע, יודע, מה עושים, אז אני חושב עליי במקומם, ו'אילו זה היה הילד שלי'".
בבית החולים בהאיטי יש 17 אוהלי מחלקות, ובהם אוהל מיון מבוגרים, מיון ילדים, מחלקת יילודים, מחלקה גינקולוגית, חדרי ניתוח, מעבדה והדמיה. רב סרן י' משמש בימים של שגרה רופא בבית החולים וולפסון, אחראי על הפגייה. תחום חדש, שבדרך כלל לא מטופל באיזורים אחרי אסון. כיוון שפגייה, הוא מסביר, זאת "פריבילגיה שלא מתאימה לאיזור אסון". "אלה שנולדו לפני הזמן, לא שפר גורלם והם לא ישרדו", אמר. "צריך לטפל באלה שניתן להציל".
מה גרם למשלחת הישראלית להביא הפעם שני אינקובטורים אל תוך ההרס? בהאיטי דיברו השבוע על "המלאך שמציל תינוקות קטנים". רב סרן י'. אף אחד לא ידע שהוא גם טייס. בפגייה שלו היו ביום רביעי כבר שלושה פגים. כאלה שנולדו בערך בשבוע ה-30 להיריון. תינוקות במשקלים 1.8 קילוגרם, 1.7 קילוגרם ו-1.3 קילוגרם בסך הכל. שניים ישנו באינקובטור ואחד בעריסה שאלתר י'. פג רביעי, אם ייוולד, אמר השבוע, יצטרך לשכב בגיגית שריפד במצעים.
"כרגע, אני קודם כל רוצה שישרדו", אמר י' על הפגים שלו. "בגלל שפגים פגיעים לזיהום בצורה נוראית, והפגים האלה לא מטופלים באמת ב'פגייה'. הם מטופלים באינקובטור שהולכות עליו נמלים, בתוכו חול, אבק, יתושים. אני צריך לפתוח את האינקובטור באמצע היום, לאוורר. גם הסטריליות. כל וריד שאני פותח יכול להציל פג כזה, אבל גם להרוג.
"בכל פגייה יש תנאים קשוחים של סטריליות ומזג אוויר. פה אנחנו מטפלים בטיפול נמרץ פגים בתנאים של יערות זימבבואה. אנחנו הולכים על קו דק. אם ניתן לפגים כמות גדולה מדי של אוכל, המעי שלהם יקרוס והם ימותו. מצד שני, בהנחה שנעזוב פה עוד שבועיים, לשחרר אותם קטנים זה לחרוץ את גורלם. הם לא ישרדו. ילדים שבארץ היו מאושפזים חודשים, פה יצטרכו ללכת הביתה".
זה היה ביום שלישי בצהריים. אחד הפגים נולד יום קודם, בלילה. הוא לא הצליח לנשום בעצמו, גם אחרי פעולות החייאה בסיסיות. היה ברור שאם לא ינשימו אותו, לא ישרוד. מצד שני, יש להם בבית החולים רק מנשם אחד. "אילו הייתי מחליט להנשים את הפג הזה, הייתי חורץ את גורלו של כל ילד שייוולד אחר כך, גם אם סיכוייו היו טובים יותר מראש", הסביר י' אחר כך. "כי אין לי עוד מנשם. הייתי מאבד את יכולת הפגייה לגבי כל ילד אחר. אז החלטתי שלא".
בסופו של דבר, עשו לפג הזה טיפול חלופי. עשו אינטובציה, והזריקו גם חומר להבשלת הריאות. טיפול מינימלי שאפשר לתת לתינוק כזה. הוא התאושש. ביום רביעי עוד נשם בכוחות עצמו, אבל הדוקטור אמר ש"אין לדעת מה יהיה הלאה". "אנחנו עושים פה הרבה דברים ברמה האתית בצורה מאוד זהירה ושקטה", אמר. "מנסים לשקול במי לטפל, איך לטפל, כמה לטפל, בהתחשב במשאבים שלנו".
אלה דילמות מאוד קשות, הודה. איך הוא חי איתן? "אם אתה הולך לישון ואתה שקט", אמר, "סימן שעשית דברים טובים. אם אתה לא מצליח להירדם, משהו בסדר העדיפויות שלך מוטעה ולא נכון". בדיוק כמו בהחלטות שהוא לוקח באוויר. "בסופו של דבר, אתה חייב להיות שלם עם מה שהחלטת. יש עשרות פעמים שאומרים לך, כטייס, לירות, ובסוף אתה לא יורה. או יורה למקום אחר. כי נראה לך מסוכן. לפעמים אפילו הכוח למטה מתעצבן עליך. אבל אתה חייב להיות שלם. ולפעמים, הביצוע הכי טוב הוא לא לבצע בכלל".
ילד שמגיע לבית החולים של המשלחת הישראלי בהאיטי נשלח קודם כל למיון. מיון ילדים. נעשית אבחנה לגבי מצבו. יש מעבדה ורנטגן ועמדת החייאה אם צריך. אז מחליטים על המשך טיפול. רוב הילדים סובלים מהתייבשות, זקוקים לעזרת אורתופד או טיפול אנטיביוטי בפצעים עמוקים. התור ארוך, החולים מגיעים באמבולנסים של האו"ם או ברגל, בגלל ששמעו על בית החולים הישראלי, זה שהאמריקאים קוראים לו ה"רולס רויס", וצריך למיין. את מי להכניס ואת מי לא.
גם מפני שהם טייסים, אומר ע', הוא עצמו טייס מסוקי חילוץ, כבר ראו בחייהם מראות קשים. פצועים בעופרת יצוקה ובמלחמת לבנון השנייה. בכל זאת, אמר השבוע, המראות שראו מאז הגיעו להאיטי קשים הרבה יותר. מראה וריח. "יש ילדים עם חוסר בחלקי גוף, בלי אוזן למשל, דברים שכמעט לא רואים בארץ", אמר.
"למשל, ילדה בת חמש שהגיעה ויש לה שבר מורכב ברגל. קיר נפל לה על הפנים. בצד השמאלי של הפנים שלה חסר עור. אין אפרכסת וחלק מתנוך האוזן חסר. אנחנו ננתח אותה. ננקה ואפילו נשתיל עור. לא נוכל לעשות מה שהיינו עושים בארץ, להחזיר מראה סביר לפנים שלה. בפנטזיה, יש רצון לעשות את זה. אבל אנחנו יודעים שזה לא יקרה".
ע' אחראי על כל מערך הילדים. ביום הראשון שהגיעו, הוא מספר, הביאו אליהם תינוק בן שלושה ימים. אנשי החילוץ מצאו אותו מתחת להריסות ללא הכרה, עם דופק נמוך ודימום מאסיבי ממערכת העיכול. אחרי שעשו לו החייאה ראו שהתינוק ממשיך לדמם. המסקנה הייתה שחסר לו ויטמין K. בארץ, כל היילודים מקבלים את הוויטמין הזה. אבל ויטמין K לא היה למשלחת. חשבו לתת לתינוק דם מלא, עם גורמי קרישה. אלא שסוג הדם שלו היה או-מינוס, שחסר במשלחת. ואז נכנס אחד הרופאים, בעל דם מסוג או מינוס, והציע: "תיקחו ממני דם ותיתנו לילד".
"לקחנו עם מזרק דם מהיד של הרופא, והזרקנו לילד. זה משהו שלא קרה מעולם. בערב הילד כבר הפסיק לדמם. למחרת הלך הביתה. זה ילד שאילו לא היינו חושבים על המניפולציה הבלתי סבירה הזו, לקחת דם מרופא כאן ולתת לו, היה מת".
תורת ההדחקה. מה יקרה לילד כזה בחוץ, שאלתי השבוע את ע'. הוא תינוק. אבא שלו נהרג ברעש. הוא נשאר עם אמא לבד. "מחשבה קשה", אמר ע', אבל הם לא מתעסקים בזה. כי "אין לנו שום דרך להבין איך ישרדו". בית החולים שהקימו - אנשי הצוות הרפואי בנו אותו בעצמם, סחבו ציוד ותקעו יתדות - ממוקם קרוב לשדה התעופה. לא בלב העיר. את ערימות הגופות לא ראו במו עיניהם. "אבל די לראות את הפחד בעיני הניצולים", אמר ע'.
הילדים החולים מקבלים את האוכל שמקבלים אנשי הצוות. הרבה פירות ופירה. יום אחד השבוע אפילו קיבלו אורז. מי שעומד בתור לבית החולים מקבל לחם עם ריבה ומים. גם המלווים. יש מבוגרים שמלווים ילדים ויש שלהפך.
האנשים שניצלו מרעידת האדמה לא יודעים שהם עומדים למות. שלושה מבוגרים עם אי ספיקת כליות ימותו בתוך זמן קצר, "בגלל שאין כאן דיאליזה", אמר ע'. "הסיכוי שלהם לשרוד הוא אפס, ואנחנו יודעים את זה. אז מה, לתת להם טיפול תומך בנוזלים בינתיים או לא? לשעבד עבורם מיטה, כשאני יודע שלא ישרדו?". בינתיים, ההחלטה היא חיובית. אבל, אומר ע', אם יגיעו מקרים אחרים, כאלה שקוראים להם "בני הצלה", ההחלטה הזאת תיבחן מחדש. התשובה, אולי, תהיה אחרת.
ע' נושא היום בתפקיד צבאי בחיל האוויר. את ההתמחות שלו עשה ברפואת ילדים, בבית החולים אסף הרופא. "ילדים הם ילדים הם ילדים", הוא אומר. גם באיזור מוכה אסון. המשלחת הישראלית הביאה מהארץ מדבקות של חיות, מכוניות, בובות ברבי וצעצועי לחצנים לגיל הרך.
ביום שלישי, סיפר ע', הגיעה אליהם ילדה בת שש. שישה ימים שכבה מתחת להריסות וגופת דודה המת מונחת עליה. היא הייתה מיובשת, אבל בריאה ובהלם מוחלט. "מצב קטטוני", אומר ע'. לא דיברה, רק הניעה את הראש שלה מצד לצד. אנשי הצוות הרפואי שיחקו איתה, עד שנרגעה. "כל הילדים, בישראל ופה, בוכים כשמכניסים להם עירוי", אמר ע'. "כולם בוכים כשהם רעבים וכולם קוראים לאמא שלהם שתבוא. רק שלפעמים היא פצועה או מתה".
למעלה מ-50 אחוז מהפצועים, גם ילדים, סובלים מפגיעות אורתופדיות. במשלחת ישנם שבעה רופאים אורתופדים. סגן אלוף א', אורתופד ילדים מומחה, עומד בראשם. "יותר קשה להחליט לקטוע לילד איבר מאשר לבצע פיזית את הניתוח", אמר השבוע. "ההחלטה קשה יותר מהניתוח עצמו, בגלל שאין פרוטזות, ואדם עם קטיעה בלי תותבת הוא אדם שיזחל על הרצפה".
בתחילת השבוע הגיע ילד, ניצול מהרעש, יחד עם אחיו. היה צריך לקטוע לו את הרגל. לכל קטיעה כזאת דרושה הסכמה של ההורים. אבל ההורים לא היו, ובבית החולים חשבו שאולי מתו. אחיו של הילד נתן הסכמה במקומם. בסופו של דבר, ההורים הגיעו וניתנה הסכמה.
אם כורתים גפיים בארץ, החולה מאושפז כמה ימים, עובר לשיקום ואחר כך הולך הביתה, לעתים קרובות כבר עם פרוטזה. הנער הזה, שנותח השבוע, שוחרר ויצא מבית החולים מיד. אולי לרחוב. "לא נכנסים לזה", אמר א', "כדי שאפשר יהיה לקבל במקומו ילדים אחרים".
א' הוא רופא בכיר ומנוסה. את המסלול הצבאי שלו החל כטייס בחיל האוויר. סיים קורס טיס שנה לפני מלחמת יום כיפור. קברניט המטוס שהטיס את המשלחת הישראלית להאיטי היה עמו בקורס. פגישתם האחרונה - "פגישה מרגשת", אומר א' - הייתה על המסלול ברפידים, במלחמה. א' היה עם המסוק שלו, והקברניט האחר בדיוק נחת בגלל תקלה, אחרי שחזר מטיסה במצרים.
שנה לאחר מלחמת יום כיפור התרסק א' עם מסוקו ועבר הסבה לשריון. היום הוא כבר לא טס. כשהגיע אליו הטלפון, עם ההזמנה להצטרף למשלחת הישראלית להאיטי, חשב שתי דקות והסכים, על אף שהיה אמור להופיע בכנס רופאים גדול בחו"ל.
"מיד עברתי ל'מוד' מבצעי", הוא אומר. "לעשות השלמות ציוד שאני יודע שחייבים". סכין להשתלות עור ומקדחה, וגם להתנתק. "כי זה אחד הדברים שמאפשרים לעמוד מול הסיפור האנושי שמאחורי הרגל המרוטשת והיד הקטועה", הוא אומר.
הוא היה כבר במשלחות הצלה ברעידת האדמה בטורקיה ובצונאמי בהודו, אבל אסון בהיקף כזה, כמו בהאיטי, עם פציעות כאלה, לא ראה. מה היה לו הכי קשה? לילה שבו הגיעה אישה צעירה שצוות חילוץ צרפתי הציל. זה היה בעשר וחצי בלילה, והוא היה עייף. המשמרת שלו נגמרה והוא תכנן ללכת לישון.
האישה הייתה לכודה ארבעה ימים מתחת לבית. היד שלה הייתה תקועה. כדי לחלץ אותה, עשו לה מה שהרופאים קוראים "קטיעת שדה". מתחת לכתף. את היד השאירו מתחת להריסות ואת האישה הביאו. כל ניתוח מצריך הכנה. הצוות הרפואי החל להכין אותה ובינתיים יצא א' מהאוהל. "ואז", הוא אומר, "ראיתי אישה מקומית יושבת על הרצפה, מחוץ לאוהל שלנו, ושרה מין קינה נוגה בקול מהמם ובוכה. באותו הרגע", אמר, "התחברתי גם לסיפור האנושי שמעבר לגפיים ולקטיעות".
החולים שמגיעים לבית החולים של המשלחת הישראלית נושאים אליו את עיניהם. וגם אל הצוות שלו. שני חדרי ניתוח עובדים במקביל זה לזה ועוד חדר טיפולים אורתופדי, שלעתים נעשים בו טיפולים בהרדמה קצרה וקלה ובטשטוש. הכל כדי להספיק לטפל במה שיותר פצועים. "טכנית אלה אינם ניתוחים מורכבים", אומר א'. "אבל בשביל רגעים כאלה הלכתי למקצוע הזה שנקרא 'רפואה'. אולי לא נרפא את האיטי, אבל זאת אחת מפסגות החיים שלי כרופא".
בכל יום, בשעה שבע בבוקר, עורך מפקד המחנה מסדר לרופאים ולאנשי הצוות. מול דגל המדינה ודגל חיל הרפואה הם, כולם, עומדים בצורת ח'. בגלל העבודה הקשה, הם לא זוכרים אפילו איזה יום זה. מפקד המחנה מציין את התאריכים, העברי והלועזי. כמה ימים הם כבר בהאיטי.
הוא מכניס בהם "ספיריט", הם אומרים, מעודד ואומר שגם אם מדובר בטיפה בים, הם יכולים לנתח רק עשרות אנשים ביום, ובחוץ מחכים מאות אלפים. אסור להתייאש. מפני ש"מה שאתם עושים קרוב לקדושה".
מה יקרה כשיעזבו? התכנון הוא לחזור לארץ ב-31 בינואר. אולי משלחת אחרת תחליף אותם, אבל הם לא יודעים. בינתיים, הם מקווים, יקומו עוד בתי חולים שיוכלו להעניק לפצועים טיפול. "אנחנו נחזור הביתה", אומר א'. "מבחינת התושבים של האיטי - זאת רק ההתחלה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם