פאר היצירה: דניאל פאר בראיון פרידה
זהו, סמל הנחמדות והנעימות של ערוץ 1 עוזב את גוב האריות. מי שהגיש את "מבט", "כלבוטק", "על גלגלים" ואין-ספור מבזקים מתקשה להאמין שזה באמת נגמר. דניאל פאר בראיון פרישה נוסטלגי אבל ממש לא דביק
דניאל פאר, האיש הכי נחמד שידעה הטלוויזיה הישראלית, גם המסחרית, יתלה את הז'קט בסוף החודש ויגיד שלום לכמעט 50 שנה בגוף השידור הממלכתי. במסדרונות כבר מנחמים. "אתה כבר חסר", זורק אחד; "אנחנו נתגעגע", אומרת אחרת; ופאר משיב לראשון שהוא עדיין כאן, לפחות עד סוף החודש. לשנייה הוא עונה בליצנות, מחליף קולו באקט של הגנה עצמית, פן יפרוץ החוצה העצב, שרוקד סטפס מתון אך קבוע באזור בית החזה. הניואנסים שבפניו הם בין שמחה על קריירה ארוכת שנים ויפה ובין תוגה על קצה הקרב. אי אפשר להסתיר את העצב, שיושב כמו גוש סלעי בלתי שביר בגרונו של האיש, גם לא אדם עתיר ניסיון בן 48 שנה מול המצלמה.
פאר הגיע לגיל הלא נכון מבחינתו. החוק מחייב. לא מתחשב ברצון שלו להמשיך להבזיק מבזקים ולעבוד בעריכה של "מבט" (פאר משמש עורך המשנה של המהדורה). הוא מסתובב בבניין כשעל זרועו ז'קט ובידו מעטפה גדולה חומה, מסתירה מתנת יום הולדת עטופה בפצפצים. עבורו אין קללה גדולה יותר מהמעטפה הזאת, עדות לגמלאותו הממשמשת. כדי להוסיף עלבון על דיכאון, המתנה אפילו לא ארוזה יפה. מונחת ככה סתם, בתוך נייר חום, עטופה בפצפצים שמלמדים שמתנת יום ההולדת ה-67 של מר פאר היא שבירה. פעם היה נהוג לתת שעון יפה, מוזהב, כדי שאם כבר אדם יושב בביתו וסופר את הדקות, לפחות שיהיו צבועות זהב. במה זכה פאר לרגל יום הולדתו למעט פרישה? אין לדעת. הוא אפילו לא פתח את סימבול הפנסיה. יעקב אחימאיר, המבוגר ממנו בחמש שנים, עדיין עובד, כמוהו שרי רז (שעובדת בהתנדבות), גם חיים יבין עבר אותו; ובערוץ המקביל, ירון לונדון, שהגיח לעולם לפניו, מככב בפריים טיים מדי יום. ורק דני פאר יוצא לגמלאות ולא זוכה לחוזה אישי שדוחה את קץ הפנסיה. "אין לי משהו ייחודי שאני עושה עכשיו", הוא מסביר מדוע לא יזכה כעמיתיו להארכה. עורכי "מבט" ומבזקנים ב"ערב חדש" יש בלי סוף.
את הרומן עם המיקרופון החל בגיל 12 בקול ישראל לנוער. משם המשיך ללהקת "גדנ"ע תל אביב" והגיש עם אליקים ירון, מבקר האמנות, את "חץ וקשת, המיקרופון לרשות הגדנ"ע" ששודרה בגלי צה"ל. פאר מספר זאת תוך שקולו מסלסל באינטונציה הנכונה את נעימת התכנית. לקראת גיוס פאר הצעיר יצר קשר עם מפקד התחנה בתקווה להעביר בה את השירות הצבאי. המפקד פטר אותו ב"כן~כן, נזמין אותך למבחנים". שלוש
לפני שחרורו פנה פאר בכתב למשה חובב, הקריין הראשי של קול ישראל באותם ימים, וזה בטובו הזמין אותו להיבחן. לאחר שעבר בהצלחה את שני שלבי המבחן הציע לו חובב לפנות אליו שוב אמר כשישוחרר מצה"ל. ממש לפני שחרורו פאר ביקש לעבור ללשכת הגיוס בירושלים ויצר קשר מחודש עם חובב; זה הפנה אותו לראומה אלדר, אחותו, שהדריכה את פאר הצעיר. שבוע מיום שחרורו החל לעבוד ברדיו, המדיום האלקטרוני היחיד בישראל של סוף 1962. שמונה שנים מאוחר יותר, אגב, היה פאר הקריין הראשי של הרדיו. בין לבין הספיק להשלים נקמה קטנה במפקד גלי צה"ל שדחה אותו בנעוריו: מפקד התחנה הצבאית, יצחק לבני, מינה אותו כבוחן בתחנה ובימי רון בן ישי הוא אף זכה להגיש פינה.
בשנת 1968 החל גיוס כוח אדם להקמת הטלוויזיה הישראלית וטבעי היה שחלק נכבד מהמגישים יגיע מהרדיו. פאר עבר את המבחנים בהצלחה, אלא שמנהל הרדיו, שמוליק אלמוג, הטיל וטו על מעברו. "קריינים רבים עברו הנה (לטלוויזיה – י"ה) ונשארנו שלושה אנשים שאני הייתי הממונה עליהם", פאר מספר. "ההנהלה ואלמוג הטילו וטו עד שיבואו עוד קריינים. ובאמת חיכינו עד שבאו מגלי צה"ל דן כנר, איריס לביא ואריה גולן". אחרי הגעת הקריינים הטריים פאר התחיל להפעיל לחץ. "ואז דן שילון, שהיה מנהל החדשות פה, לחץ מהצד שלו", מתחיל פאר ועובר מיד לנימה תאטרלית עם נפנופי ידיים, "ואני איימתי מהצד שלי שאם לא יתנו לעבוד לטלוויזיה אממש את תעודת ההוראה שעשיתי ואלך ללמד אנגלית בשדה בוקר. אז העבירו אותי הנה ומאז אני פה".
את הקריירה המצולמת התחיל בשנת 1970, כאמור, ומימיו הראשונים בטלוויזיה הגיש את מושא תאוותו של כל מי שעסק אז בברודקסטינג מול מצלמה, מהדורת "מבט". 21 שנה סיפר פאר על אירועי היום שחלף מול רייטינג של כמעט מאה אחוז; לדבריו, היה חלק מהריהוט בסלון צופי הטלוויזיה. בגלל 98.6 אחוזי הרייטינג, כולם הכירו אותו, ואנשים לא התביישו לטפוח על בטנו, ככה בלי בושה, בים או בבריכה תוך שהם מצהירים שבקופסה לא רואים את הכרס העגלגלה. בגלל הפמיליאריות שמאפיינת את מקומותינו הפסיק לטבול במים ציבוריים; הוא מודה שלא ידע להגיב כפי שצריך, קרי להכניס בעיטה לביצים למי שנתן לו את הצ'פחה.
בקדנציה השנייה של שילון בטלוויזיה עברו ב"מבט" להגשה זוגית. "כולל הגשה של 'הוא והוא', והשמים לא נפלו", הוא אומר בקריצה. "באמת, הוא היה מאוד חדשני, דן. ב~1992 הוחלט שההגשה תינתן לאישיות אחת ואחרי ניסיונות שונים חיים (יבין - י"ה) נבחר, וזהו. לפי דעתי זאת הייתה בחירה מצוינת שעשתה טוב ל'מבט'; הרי בהתחלה הוא גם כן היה לבד. אחר כך ערוצים אחרים נפתחו ועניין ההגשה הזוגית התחיל והזיקוקים נורו". את הערוץ הראשון הוא מגדיר ערוץ סולידי שמתאים לאנשים שמחפשים רצינות; מוזר, מכיוון שרוב קטעי הארכיון שרצים ברשת מלמדים שפאר דווקא היה בדרן לא קטן שליווה את הגשתו בניואנס מצחיק. למשל, באחת מתכניות "על גלגלים", שאותה הגיש במשך שבע שנים, הוא חתם את המשדר כשעל כתפו תיק צד ובפנים כלב צ'יוואווה, שזכה לליטוף מהמנחה. "אני עצמי, כפי שאתה בוודאי רואה, רציני במידה מוגבלת", הוא מעיד. "היום לא נשאר הרבה מה לעשות כש'מבט' כבר לא בידי הזקנים; במבזקים אני משתדל לסיים במה שנקרא 'טייל פיס', משהו שונה: החדשות זה אונס, רצח, זה וזה וזה, ואני אומר - הבה נסיים בנימה קלה".
במשך עשר שנים פאר הגיש תכנית דגל נוספת, "כלבוטק". היום, כשאנחנו רגילים להגשתו הפומפוזית והדרמתית של רפי גינת, נראה משונה שאיש נעים הליכות, שבעבר העיד על עצמו שאינו יכול, פיזית, לצעוק, הגיש לציבור תחקירים על שחיתות, צרכנות ואי צדק. התכנית עצמה נולדה ברדיו בכלל מתוך התכנית "על מספרים ואנשים", שהייתה האבטיפוס ל"שעה קלה על כלכלה" בגלי צה"ל. "חנינא אמוץ ז"ל, שהיה המפיק הראשון", הוא מספר, "עבר לטלוויזיה ואמר, 'למה שלא נעשה על "מספרים ואנשים" בטלוויזיה?'. אמרתי למה לא ועשינו מגזין דו-שבועי שבו הבאנו מומחים שדיברו על כלכלה בשפת בני אדם. פעם אחת צופה שלח לנו קופסת סרדינים וכתב, 'קניתי קופסה כזאת בשוק, כתוב עליה שבעה סרדינים והיו רק חמישה'. פתחנו במערכת את הקופסה ובאמת היו חמישה. החלטנו להראות את זה וקנינו קופסה שלמה לשידור; פתחנו, הראינו, אמרנו שזה לא בסדר והמשכנו בענייני כלכלה".
הציבור דווקא העדיף את העוולות הצרכניות על פני מומחי כלכלה ו"כלבוטק" במתכונתה הידועה נוסדה. "הלכנו לארגון קטן שעסק בצרכנות", הוא ממשיך לספר, "כדי ללמוד מה זה הדבר הזה, צרכנות. הם הסבירו לנו בראשי פרקים וחנינא תרגם את זה לצורה טלוויזיונית. שם ניתנה לי ההזדמנות להגיש לגמרי בסגנון אישי", מספר פאר על סגנון ההגשה שהכניס, שמדבר לאדם הפשוט. "התכנית נפלה בשש עשיריות האחוז מהרייטינג שקיבלה 'מבט'. 'על גלגלים' הורדה מלוח השידורים, אגב", הוא אומר, "בגלל רייטינג. לתכנית היה רייטינג נפלא של 87 אחוז או משהו כזה, אבל אז נפתח ערוץ 2 הניסיוני וכעבור שנה בדקו את נתוני הרייטינג ומנהל מחלקת התעודה אמר לנו, 'חברים, הגענו לסוף הדרך. הרייטינג שלכם עומד על 37 אחוז, אתם תכנית נישה ובזאת אתם יורדים מהפרק".
- היום מפיק ישקיע מיליונים בשביל רייטינג כזה.
"אנחנו נסתפק גם ב-17 אחוז היום, אבל לא מגיעים לזה".
פאר שובץ לתפקיד הנחייה מיתולוגי לא פחות מ"כלבוטק" ו"על גלגלים" במהלך הטלת מים שגרתית במשתנות בקומה השלישית של הבניין ברוממה. "בתקופת צחי שמעוני כמנהל הטלוויזיה חיפשו שנה שלמה מי ינחה את האירוויזיון של 1979", פאר מעלה נשכחות. "חיפשו מישהו שמדבר אנגלית ועברית ומישהי שמדברת צרפתית. לתפקיד הנשי בחרו את ירדנה ארזי ובסוף דצמבר היו צריכים להודיע לאיגוד השידור האירופי מי יהיו שני המנחים. אני הייתי בתא אחד ושמעוני היה בתא אחר בשירותים. יצאנו לרחוץ ידיים וצחי אמר לי, 'אתה הרי למדת אנגלית באוניברסיטה', אמרתי, 'כן'. 'אז אתה מדבר אנגלית?'. השבתי, 'נו בוודאי'. 'אז אתה יכול להנחות את האירוויזיון'. אמרתי, 'כן' והוא אמר, 'אז תנחה'. יצאתי מהשירותים מנחה האירוויזיון, והשאר היסטוריה".
עוד פיסת היסטוריה התרחשה כאשר פאר ודליה מזור כמגישי "מבט" העבירו את מהדורת החדשות הראשונה בצבע. "ערב טוב ושלום רב", פתח פאר, "נכון, אנחנו בצבע".
כך או כך הדיווח הצרוב עמוק ביותר במוחו של האיש הוא דווקא טרגי. "במהלך מלחמת יום הכיפורים, בזמן שאנשים נהרגו, היינו קוראים את השמות של ההרוגים באותו יום", הוא אומר. "קראנו חי את השמות ואז קיבלתי רשימה שבה היו שלושה מהמחזור שלי בתיכון. אני יושב באולפן והם נהרגו, מסכנים. לא היה קל להודיע על מותם של חברים".
בשנים האחרונות פאר ירד מגדולתו בטלוויזיה. את המהדורה המרכזית קיבלו מרב מילר וינון מגל, שיכולים להיות ילדיו מבחינת הגיל. ב-1997, כשחיפשו בן זוג לגאולה אבן בהגשת "מבט" לאחר עזיבתו של חיים יבין, שמו של פאר כלל לא עלה; שמותיהם של חמישה מחבריו למקצוע ההגשה עלו, ורק שמו נפקד מהרשימה הסופית. חברתו להגשת "בוקר טוב ישראל", ליאת רון, ערכה איתו ראיון שבו הודה לראשונה שנפגע מהפסיחה על שמו. "כשחיפשו מגישים ל'מבט'", סיפר לרון בזמנו, "לא הצעתי את עצמי, כי אני נמצא שם וכולם יודעים מה היכולות שלי. היום אני לא הולך לרפיק חלבי ואומר אני רוצה להגיש את 'מבט', למרות שאני חושב שאני ראוי". מאז, אגב, פאר לא מפסיק להיפגע ממדיניות הדילוג, אך למרות חמיצות הטעם והעצבות, הוא עדיין חושב שהמהדורה שלא הוצעה לו אחרי פרישת יבין היא הטובה ביותר, ומשוכנע שהערוץ שממנו יפרוש בסוף החודש חיוני לצופה. "אם אני מחפש משהו שלא מצריך ממני יותר מדיי, של כיף, עם פיצוחים, אני הולך לערוצים 2 ו-10", הוא מסביר. "אני יודע שאם אפתח בערוץ הראשון, אדרש להשקיע קצת. ערוצים 2 ו-10 נורא דומים".
ביום שבו הודיעו על עזיבתו, פאר סיפר כי הוא מצטער שהוא עוזב את הרשות כשהיא במצב קשה כל כך. "המשכורת לא נכנסת בזמן ואין כסף לחידוש ציוד ואין כסף להעסקת צוותים בכמויות שצריך. אפשר היה לעשות יותר אלמלא החנק. זה גוף מסורבל שצריך הידוק חגורה מאסיבי. הרפורמה דרושה כדי לנער את הגוף החולה הזה, לתת לו אנטיביוטיקה רצינית ואולי לקטוע לו אברים מסוימים שאולי אפשר לחיות בלעדיהם. הערוץ הזה חייב להתקיים כי לא יהיה לאנשים דבר כזה במקום אחר".
בסוף החודש פאר, הנחמד שבמגישים, יעלה לשידור האחרון שלו. הוא עדיין לא יודע מה יעשה. האם ישמש עורך משנה, האם יגיש מבזק בשעה 17:00 או שמא יעשה את שניהם. "מכל 21 השנים שהגשתי את 'מבט' וכל התכניות שעשיתי אני מסיים במבזק של השעה 17:00 פעם או פעמיים בשבוע", הוא אומר ולא מסתיר עצב וקצת כעס על העובדה שההדרן שלו יהיה עלוב כל כך.
- זה עצוב.
"זה מעציב אותי, אבל נו מה, זאת דרכו של עולם. תן לאחרים. תשמע, זה בית שני בשבילי ויש בו איזה ערך רגשי. חבל לעזוב בית אבל מגיע הזמן. והבית הזה גרם לי בדרך כלל שמחה רבה".
במסגרת הגשת "על גלגלים" פאר נודע במשפט הסיום שלו, "שמרו מרחק, שנוכל להיפגש". שאלתי אותו איך היה רוצה שהכתבה תיחתם והוא אמר חצי בצחוק-חצי בצער: "ייבב וסגר את הדלת מאחוריו".
אחר כך ירדנו לאולפן של "מבט" כדי שיצטלם. אני התחלתי לשחק עם אחת המצלמות ודמותו הופיעה על המסכים ברקע בצורה לא ברורה. משם הוא יצא מדלת שעליה הסמל המוכר של "מבט". האיש שרפי גינת הכתיר בשנת 1983 כסמל של "כלבוטק", מי שהגיש את מהדורת החדשות שכל המדינה ראתה, התרחק מאיתנו בראש מעט שפוף, ז'קט על זרועו ובידו מתנת יום הולדת 67 מרשות השידור בתוך מעטפה חומה. מתנה לא רצויה שמורידה את המסך על הקריירה הטלוויזיונית של דניאל פאר ומכריזה: "תמו שידורינו, עכשיו התקווה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם