על מכות מצרים ועל מכת בר המצווה
וארא היא פרשת בר המצווה של אברום בורג והזדמנות טובה עבורו לזכור לא רק את 10 המכות אלא להכניס נימה אישית לאירוע המכונן ההוא
המבנה הספרותי המתאר את המכות זהה ברובו: מאלוהים למשה, ממשה לפרעה, מפרעה לליבו הקשה. אחר כך באה המכה, קצת חרטה פרעונית וחוזר חלילה. לפעמים מצליחים החרטומים לעשות את אותו הדבר בלהטיהם ומגמדים את היוצא מגדר הטבעי, מצמצמים את הנס למשהו שבין הודיני לדייוויד קופרפילד. כמו אומרים לנו ולפרעה שזה בסך הכול עוד להטוט. תמיד, איכשהו, אלוהים מסיר את המכה ומאפשר לפרעה להימלט שוב ושוב. מנקודת מבט סיפורית יש תחושה של חוסר הגינות ומשיכת יתר. הרי אפשר היה לשבור את פרעה ותומכיו ברגע הראשון. נגיד: להתחיל עם מכת בכורות. ואם זה לא היה משכנע לעבור לבנות הבכורות ואם זה לא היה משכנע לעבור לילדים מספר שניים ושלושה. או אם נרצה להתחיל במכת הדם, אין בעיה. דם ועוד דם ועוד דם. כנהוג במזרח התיכון.
הדרמה המקראית רצתה אולי לחשוף בפנינו את הארסנל העצום של היצירתיות האלוהית. במושגים של ימינו ניתן לאפיין את תשע המכות הראשונות מהדם ועד החושך (ללא מכת הבכורות) כנשק לא קטלני שנועד להרתעה ולשיטור עולמי מבלי לחזור לתבניות הסופניות של המבול, סדום, עמורה וכל השאר. אך מול הכול יכולות של "אלוהי העברים" התייצבה שוב ושוב הקטנוניות העיקשת של פרעה. לפעמים קשה עורף וקשה לב, לעתים בכיין וחנפני, ומדי פעם אפילו מתחרט לרגע עד שהוא מתחרט על החרטה ושב לסורו.
דורות רבים ניסו לפרש את המכות בדרכים שונות: החל מהסברים רציונליים על תופעות טבע ידועות ומוכרות, עבור לאמונה תמה במעשה של אלוהים כמחולל נסים מתמידים ועד להתייחסות מזלזלת והעברת הסיפור למדור המיתולוגיות הסימליות שלא ממש חשוב אם הן קרו והתחוללו בפועל או לא. דומני שבין כל אלה נעלמה כמעט לחלוטין הקריאה הפשוטה שמנסה לפענח למה בסוף פרעה כן נשבר. מה היה התהליך הפנימי שהתחולל בפרעה ובמצרים שהביא לשינוי הגדול.
מעל ומעבר לפרטים השונים, סיפור המכות עוסק בחינוכו ובהרחבת אופקי התודעה של מלך מצרים. בפגישת הפסגה הראשונה בין האחים משה ואהרן לבין פרעה משיב פרעה את פניהם ריקם: “מִי יְהֹוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְהֹוָה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ...”. על חוסר הידיעה הזאת הוא לוקה ומוכֶּה עשר פעמים. כשבכל פעם מצטרף אל המכָּה והמלקָה לקח בכינון ישיר אל התודעה של פרעה ומצרים כולה: “וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהֹוָה... בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהֹוָה... לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ... לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהֹוָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ... בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ... לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַיהֹוָה הָאָרֶץ... וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה... לְמַעַן תֵּדְעוּן... וְיָדְעוּ מִצְרַיִם... וְיָדְעוּ מִצְרַיִם...”.
עשר ידיעות תמורת אי ידיעה אחת. ידיעה ומכה, מכה וידיעה. לפעמים משה מזהיר ולפעמים לא.
לעתים הוא בא אל פרעה ולא פעם – לא. בתהלים מסופר שהמכות באו מאלוהים במישרין על אף שבספר שמות משה הוא המכֶּה. כך או כך, קשה לקורא הנבוך להשתחרר מהתחושה שלא רק פרעה אינו יודע את אלוהים, גם אלוהים לא ממש יודע את פרעה, וזהו דו-שיח אלים בין שני חירשים. במהלך כל שנותַי עם המכות האלה, פעם בשנה בשבת יום ההולדת שלי ופעם בשנה בליל הסדר, היתה לי תמיד תחושה שהסוד לשחרור ממצרים טמון
יש בה משהו שונה בתכלית מכל המכות. מצד אחד זאת אמורה להיות מכת המכות. הנשק האחרון באשפת חִציו של הכול יכול: “כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ”. האם המילה “כל” מבהירה שבמכה הזאת גלומות ומקופלות מגפות הרבה, או שמא זאת הקשה שבכל קודמותיה? זה לא ממש משנה, כי השוני במכה הזאת הוא מהותי ולא סגנוני.
בפעם הראשונה והיחידה נשלחת אזהרה ציבורית רחבה וניתנת לרבים אפשרות להינצל מהרעה. לא רק לפרעה ולביתו אלא לכל הציבור המצרי באשר הוא. “וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת מִקְנְךָ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה כָּל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ”. באף מכה קודמת לא הוזהר אף אחד – חוץ מפרעה וממקורביו, כמובן. נראה כי מעולם לא טרחו מנגנוני השלטון במצרים להזהיר את הציבור הרחב מפני המכות המתרגשות ובאות.
לא אמרו להם: “הכינו מים, חטאו את הבית, הטילו הסגר על הבהמות מפני השחין, הוציאו ציידים לקטול את הערוב, פִרסו רשתות כדי לעצור את הצפרדעים, חפפו את הראש מפני הכינים ואל תגרדו את המורסות והפצעים". כלום. פרעה תמיד ידע והעם הנרצע הופתע, הוכה, סבל ושילם את מחיר עיקשותו ואטימותו של הרודן. המצרים בסיפור תמיד פסיביים והם גם לעולם הקורבנות, קורבנות אלוהים וקורבנות פרעה.
לעומתו כל המכות על מצרים, עד מכת הברד, היו מסע שכנוע של מכות בראש מלמעלה. ברם, מרגע שניתנה האלטרנטיבה להמוני האנשים להחליט: להישאר בשדה ולמות, או לנוס הביתה ולהינצל, החל השכנוע הפנימי שהביא להינתקות בין הלאומים ולגאולת מצרים. היו בין עבדי פרעה כאלה אשר הניסו את עבדיהם ומקניהם אל הבתים וניצלו. “וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר יְהֹוָה וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה” מצא שם את מותו.
השכנוע היה מהיר. כבר בראשית הפרשה הבאה, פרשת בא, אנחנו עדים לתוצאות, כפי שאומרים עבדי פרעה למלכם: “עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם”. עד עכשיו אף אחד לא אמר דברים כאלה באוזני השליט הקשה.
רק מרגע שפנו אלוהים ומשה אל דעת הקהל המצרית במלואה, כמו שעשו עם הישראלים בראשית ספר שמות, והציעו להם דרך מפלט אחרת מזו של היושב בארמון המלוכה, התפוררה באחת כל מדיניות העיקשוּת של השליט כבד-הלב. או במילים אחרות: במקום שבו נותנים לאנשים לבחור הם בסופו של דבר בוחרים את הבחירה הנכונה ביותר להם. והעם, כמו כל עם, יודע תמיד טוב יותר משליטיו ומנהיגיו מה טוב לו. כך במלך בשר ודם וכך לדעתי גם באמונת האל עצמה. תנו לבני אדם להחליט ותמצאו חברה ומסורת חזקות. נסו עליהם את כלי הכפייה הדתית, הפוליטית או השלטונית ואיבדתם אותם לעוד דורות רבים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם