השנה הראשונה של אובמה: איפה השינוי?
יורד בסקרים, חוטף מימין ומשמאל, אבל נאבק על הרפורמות. מדבר הרבה ועושה פחות, אבל אוחז בנובל. סיכום בעשר נקודות
פעולתו הראשונה של אובמה כנשיא הייתה נחרצת, תקיפה, והעידה על סופו של עידן. או שלא. לא נמשיך במדיניות של "בחירה מדומה בין הביטחון שלנו לבין האידיאלים שלנו", אמר הנשיא, וחתם על צו סגירה למתקן הכליאה הידוע לשמצה של טרוריסטים במפרץ גואנטנמו. סגירה בתוך שנה. והנה, שנה חלפה, והמתקן בגואנטנמו עדיין פתוח.
אין החלטה של אובמה שמעידה באופן בהיר יותר על מה שקרה לו בשנה הראשונה לכהונתו, מה שקורה כמעט לכל נשיא חדש. הוא נאלץ ללמוד שיש הבדל בין הצהרות וכוונות לבין ביצוע, ושיש פער גדול בין מה שנשיא רוצה לעשות למה שהוא יכול. מצד שני זה שיעור שאם כבר צריך ללמוד, שכר הלימוד של גואנטנמו לא גבוה מדי.
זה היום שבו ירד אובמה מתחת ל-50 אחוז בסקר של גאלופ. בסקרים אחרים זה קרה קצת קודם, או קצת אחר כך. אבל קרה בכולם. אובמה, שהחל את השנה עם אחוזי תמיכה גבוהים ורוח גבית, מסיים אותה בצליעה קלה. מה זה אומר? שאחרי תבוסה קשה וכואבת בבחירות, המפלגה היריבה שוב מראה סימני חיים. ושהמחוקקים בקונגרס האמריקאי, שיפגשו שוב בבוחר בנובמבר הקרוב, קצת עצבניים. בעיקר אלה מהמפלגה של אובמה, ושאמורים לסייע לו לקדם את סדר היום הדמוקרטי. מצד שני זו לא טרגדיה: גם רונלד רייגן ירד מתחת ל-50 אחוז בחודש העשירי לכהונתו, ולביל קלינטון זה קרה אחרי ארבעה חודשים בלבד. מצד שני, שניהם התחילו את הכהונה עם אחוזי תמיכה נמוכים בהרבה משלו (אובמה, 68 אחוז. קלינטון, 58 אחוז. רייגן, 51 אחוז).
"אני בתחילת הדרך ולא בסופה", הזכיר הנשיא לחברי ועדת פרס נובל לשלום, שהחליטו להעניק לו את הפרס. החלטה מפוקפקת, שתוצאתה נאום מוצלח, ולא הרבה מעבר. אובמה עדיין לא הביא שלום, וגם לא הציג הישג שמצדיק את הזכייה. אך הוא ניצל את הבמה כדי להזכיר לשאר העולם שגם נשיא אמריקאי ליברלי זוכר כי "יהיו זמנים שבהם אומות - שפועלות בנפרד או בשיתוף פעולה - יגיעו למסקנה כי שימוש בכוח אינו רק נחוץ אלא גם מוצדק מבחינה מוסרית". מצד שני זה בסך הכל פרס, שאובמה הוא לא הזוכה הראשון התמוה בו, אז למה לעשות עניין.
זה קרה בישיבה של חברי מועצת הביטחון של האו"ם שאובמה ניהל. הוא דיבר על אחת ממטרותיו החשובות, עולם ללא נשק גרעיני, ולנשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, קפץ הפיוז. "הנשיא אובמה חולם על עולם בלי נשק. . . אבל ממש לפנינו שתי מדינות עושות בדיוק את ההפך". הוא תקף את אובמה על דבקותו ב"דיאלוג" עם איראן.
לא בטוח שעיתון אמריקאי היה מדרג את הנאום הזה בין עשרת האירועים הראויים לציון מן השנה הראשונה של אובמה. אבל כאן, במזרח התיכון, הנאום הזה הדהד קצת יותר ויכול לשמש גם כעוגן לדיון במה שניסה אובמה לייצר כאן השנה (ולא בדיוק הצליח). הנחות המוצא של הנשיא: לארצות הברית אין מעמד של מתווך ראוי באזור, ואחרי ארבע שנים של בוש צריך לשפר יחסים. נאום קהיר היה האירוע הפומבי שהשיק את מהלך הפיוס. במקביל, הופעל לחץ על ישראל להקפיא התנחלויות, ולחץ על הערבים לבצע מחוות. ההצלחה הייתה מוגבלת. בישראל רואים באובמה נשיא פחות ידידותי מקודמיו. ואפשר לטעון שגם אצל הערבים נאום קהיר הזיק למטרותיו של אובמה במקום לסייע להן. הוא חיזק את הרושם שממילא נוצר אצל רבים בעולם הערבי: אובמה יודע לדבר, פחות לעשות. מצד שני בשבוע הבא ג' ורג' מיטשל שוב קופץ לביקור. אולי הפעם יקרה משהו.
את מערכת הבריאות האמריקאית צריך לתקן. אלא שלא כל האמריקאים מבינים את זה, ולא כולם מסכימים לזה. וגם בין אלה שמסכימים, רק מעטים סבורים כי התיקונים הדרושים הם אלה שמקדם ממשל אובמה. ממילא, המהלך השאפתני ביותר של אובמה בתחום החקיקה, זה שעליו נאבק שנה תמימה, ושהצליח להעביר בקושי רב ותוך פשרות מפליגות בקונגרס, הוא גם המהלך הקשה ביותר מבחינתו בזירה הפוליטית. רק 40 אחוז מהאמריקאים תומכים בחקיקה של אובמה, כמעט 55 אחוז מתנגדים לה. זה אומר שהחוק עוד יכול להיתקע לפני החתימה עליו (ועדה משותפת לבית הנבחרים ולסנאט צריכה לייצר גרסה סופית. לא בטוח שהיא תצליח), וגם אחריה, בבתי המשפט. זה אומר שאובמה והמפלגה הדמוקרטית ימשיכו לשלם מחיר בדעת הקהל על המניפולציות שהם נדרשים להן כדי להעביר את החוק, ובשבוע הבא הם עלולים לשלם ביוקר במרוץ על משרת הסנאטור של מסצ'וסטס. זו המשרה שהתפנתה עם מותו של טד קנדי, גדול תומכיו של אובמה בסנאט. ועכשיו מתברר שאפילו במדינה הליברלית הזאת, למועמד הרפובליקני יש סיכוי לנצח. למה? כי אפילו במדינה הזאת אין רוב מוצק שתומך ברפורמת הבריאות של אובמה. אם הדמוקרטים יפסידו את מסצ'וסטס בשבוע הבא, יקרו שני דברים: האחד-בהלת הבחירות שלהם תעלה לא מדרגה אחת, אלא עשר. השני-הם יאבדו את הרוב של 60 סנאטורים שנחוץ להם כדי להעביר החלטות חשובות. מצד שני רפורמה במערכת הבריאות זה משהו שאובמה רצה מאוד. אם יצליח להעביר אותה, אפילו במחיר כבד, יוכל לומר לעצמו ולבוחריו שעשה משהו חשוב.
"אני נוקט גישה של נחכה ונראה", אמר הנשיא אובמה אחרי הגל הראשון של מהומות באיראן. זו הייתה תגובה צוננת, אופיינית לנשיא הזה. והוא חטף, מימין ומשמאל. מאוחר יותר, אובמה וחברים אחרים בממשלו התאימו את התגובות למציאות. "ארצות הברית משנה את הפוקוס לתמיכה באופוזיציה באיראן", הודיע ה"וול סטריט ג' ורנל" בכותרת השבוע.
אובמה חותם על תוכנית התמריצים הכלכלית שהיקפה 787 מיליארד דולר. היא כוללת, בין השאר, הטבות למחוסרי עבודה, מיזמים של תשתית ואנרגיה מתחדשת, חלוקת תלושי מזון, וגם מטילה מגבלות על הטבות למנהלים בכירים בחברות שמקבלות סיוע. בפברואר, כשהציבור עוד נרגש מהבחירות וההשבעה, והקונגרס עוד רחוק מסיבוב הבחירה הבא, כאשר החרדה מפני המשבר הכלכלי משתקת כל אופוזיציה לתוכניות הצלה, אובמה פועל מהר, ומצליח. מצד שני אם הכלכלה לא תתאושש אחרי כל מה שעשה, אובמה עשוי להיות נשיא של כהונה אחת.
כבר במערכת הבחירות אובמה הבטיח שאפגניסטן תהיה המלחמה שלו. הוא הסביר שאפגניסטן הרבה יותר חשובה מעיראק. זו הייתה דרכו למתוח ביקורת על ג' ורג' בוש ולבדל את עמדותיו בנושאי חוץ מאלה של יריבו, ג'ון מקיין. אך בסוף 2009 הגיעה גם עת הפירעון של השטר הבעייתי הזה. אחרי דיונים, שינויי כיוון, התחבטויות וזגזוגים, הנשיא הכריע, והודיע. מה בדיוק הודיע? המבקרים התמקדו בהבטחתו שהמלחמה תסתיים בתום שנה וחצי. התומכים הזכירו שלוחות זמנים הם עניין גמיש, ולעומת זאת, הצבתם של מאה אלף חיילים תחת פיקודו של הגנרל ויליאם מקריסטל באפגניסטן היא מהלך קונקרטי, אמיתי. הנה כי כן, אפגניסטן היא עכשיו באמת המלחמה של אובמה. מצד שני עיראק שקטה, יחסית, אבל התפרצות אלימה של המלחמה הקודמת יכולה לטרוף מחדש את הקלפים.
הנה מה שכתבתי כבר על אובמה לפני שנה, וזה עדיין תקף: "כבר כשנבחר היה החשש העיקרי, במידה מסוימת גם שלו, שייתפס כנשיא שהישגו הגדול בעצם בחירתו. שהיום החשוב ביותר בכהונתו יהיה יום ההשבעה - היום שבו הושבע 'השחור הראשון' - ושאחריו לא יבואו עוד ימים חשובים במיוחד. משמע: הבחירה חשובה, הכהונה קצת מיותרת". מצד שני עברה רק שנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם