האיטי: היסטוריה של מדינה מוכת טרגדיות
שושלות של עריצים, מהפכות צבאיות, עוני מחריד, אסון של הוריקנים ב-2008, ולכל אלה מתווספת גם רעידת אדמה קטלנית. מדינה ללא תקווה
כאשר פגש ישראלים במפגשים רשמיים בהאיטי, והוא כבר נשיא המדינה, נהג אריסטיד להשוויץ בעברית המצוינת והמפתיעה שלו ולספר שיותר מכל הוא מתגעגע לפלאפל.
על אסון הטבע שהחריב סופית את המדינה היפה, השקיף השבוע אריסטיד ממקום גלותו בדרום אפריקה.
בשנת 2004 נגמרה כהונתו השנייה במהפכה צבאית, ואריסטיד הוגלה מן האי באופן סופי. שנות שלטון עריצותו התאפיינו בעסקאות סחר בסמים על ידי בכירי הממשל, שחיתויות, ניצול ודרדור מוחלט של העם בהאיטי לעוני קשה.
שמו של אריסטיד נודע לשמצה בשל קבוצות המשטרה הפרטיות שהפעיל כדי להטיל טרור ורציחות בקרב מתנגדי המשטר. אך הקשיים של האיטי לא התחילו בתקופת שלטונו של אריסטיד. קדמו לו שושלות של עריצים, שהוחלפו במהפכות צבאיות עם דיקטטורים במדים, ממשלים כושלים, אסונות טבע, מעורבות של האו"ם ושל ארצות הברית.
מכל אסון שבא על האיטי, יצא העם חלש יותר. עוד הרוגים, עוד חסרי בית, עוד קטועי איברים החיים ברחובות מן היד לפה עד לאסון הבא. האיטי הוא מקום ללא תקווה, אי של צרות וחוסר מזל.
"זוהי ארץ אוכלת יושביה", סיפר למעריב אלי לופז, שהיה שגריר ישראל בהאיטי, ברפובליקה הדומיניקנית ובעוד שבע מדינות קריביות בין השנים 2000 ל-2003. "כשהגעתי לשם בפעם הראשונה ירדתי מן המטוס, והדבר הראשון שבלט הוא ריח עז שהורגש כבר בשדה התעופה. בעיר הבירה פורט או-פראנס אין היגיינה, יש זבל ברחובות והעיר מלאה במוכרים שמנסים לקיים עצמם מכל הבא ליד. אנשים נכים יושבים ברחובות. מקום קורע לב".
בשיחה טלפונית מגואטמלה, בה הוא מכהן היום כשגריר, מספר לופז כי הגיע להאיטי בשלהי כהונתו של אריסטיד. "לא היה מדובר במקום חסר תשתיות ונהלים, כי זהו עם עם תרבות צרפתית עשירה ארוכת שנים ומורשת ממשל ותיקה". אריסטיד
האי היספניולה - ששני שלישים ממנו מאכלסת הרפובליקה הדומיניקנית והשליש הנותר - האיטי, היה המקום הראשון שבו עגן קולומבוס כשיצא לגלות את אמריקה ב-1492. אחריו הגיעו מתיישבים ספרדים, שכבשו את האי והחלו לייצא סחורות לאירופה.
כדי להגביר את קצב העבודה שיגרו מלכי ספרד אוניות עמוסות עבדים מאפריקה וצאצאי אותם העבדים הם המאכלסים את האי כיום. צרפת כבשה את חלקו המזרחי, שהיום הוא הרפובליקה הדומיניקנית, וספרד את חלקו המערבי, האיטי.
הפערים התרבותיים העמוקים בין שני העמים החולקים את האי בולטים מאוד עד היום. בעוד הרפובליקה הדומיניקנית מצליחה לייצר משטר יציב, כלכלה המבוססת על תיירות, תשתיות מתקדמות, הרי שהאיטי היא הענייה שבמדינות הלטיניות. מבין תשעה מיליון התושבים של המדינה, 56 אחוז אינם יודעים קרוא וכתוב, ומספר שנות הלימוד הממוצע הוא שש בלבד.
"שני העמים אינם מתערבבים", סיפר לופז. "האליטות של הרפובליקה הדומיניקנית רואות מצדו השני של הגבול את העניים, חסרי ההשכלה, חסרי הבית של האיטי ומקפידות שהגבול בין המדינות יהיה לגמרי סגור. במהלך השבוע מתקיימים שווקים של סחורות מבין שני צדי הגבול, ותושבי האיטי תמיד מנסים לעבור לעבודות יומיות בצד השני של הגבול. אבל ברפובליקה הדומיניקנית שומרים היטב שלא יהיה לתוך מדינתם זרם מהגרים".
גם להאיטי היה פוטנציאל תיירותי מכניס. "המדינה הייתה בעבר גן עדן תיירותי", אומר לופז. "יש שם אקלים נהדר. למרבה הצער, הם כרתו יערות רבים לצורכי אנרגיה וזה פגע גם בתיירות וגם יצר סחף כתוצאה מגשמים והוריקנים, כי אין ייעור שיבלום אותו והאנשים שגרים שם בפחונים נפגעים קשה".
בהאיטי נהגו להתגאות בהיותם המדינה השנייה בחצי הכדור המערבי שקיבלה עצמאות, אחרי ארצות הברית. ב-1804 מרדו תושבי האי בשליטים הצרפתים ומאז המדינה אינה נשלטת על ידי גורמים חיצוניים. אבל השלטון הקלוקל במדינה הביא אותה למצבה הקשה, והדוגמאות מרובות. בשנים שבהן הגיע סיוע מגופים בינלאומיים בצורת שקי סוכר או קמח, במקום שהמוצרים הללו יגיעו לאנשים הרעבים וחסרי הבית, נוצר שוק סחורות באזור הגבול והמוצרים היו נמכרים.
במשרד החוץ האמריקאי יודעים לספר כי באחד ממשלוחי הסיוע הועברו להאיטי רכבים, כדי שישמשו לצבא ולאנשי ממשל. אולם הממשל בהאיטי לא היה מסוגל אפילו לאבחן שאין דלק במדינה וכך קרה שאנשים השתמשו ברכבים עד שנגמר בהם הדלק ואז נטשו אותם בצדי הדרכים.
מתוך 12 מיליארד הדולרים של התוצר המקומי הגולמי, שני מיליארד מגיעים ממשלוח כספים של שני מיליון קרובי משפחה יוצאי האיטי, שחיים ועובדים בארצות הברית. "הכלכלה שלהם ממש מבוססת על העברות סכומים מקרובי משפחה בארצות הברית", סיפר לופז. "מאחר שזה מתבצע כבר שנים, אפשר לומר שכלכלת האי מבוססת על כך".
ארצות הברית תמיד התערבה במתרחש בהאיטי. הקרבה לאזורי סחר והים שורץ הפיראטים חייב מעורבות אמריקאית תמידית. החל משנות החמישים שלטה במדינה משפחת דובאלייר, שושלת של דיקטטורים שהפעילה יחידות צבא פרטיות והוציאה להורג כל מי שגילה התנגדות למשטר. בשנים אלה החלה נהירה גדולה של בני האיטי אל מחוץ לגבולות המדינה, בעיקר לכיוון ארצות הברית.
באמצע שנות השמונים דחפה ארצות הברית את המדינה להתקדם לכיוון הדמוקרטי וסייעה בסילוקו של דובאלייר הבן מן השלטון. הדבר הסתיים במהפכה צבאית ובשלטון שררה במדינה. ב-1990 עלה לשלטון לראשונה אריסטיד, בבחירות שנתפסו על ידי המקומיים כהונאה. בתוך שנה החל מהפך צבאי נגדו ואריסטיד יצא לגלות ראשונה. עשרות אלפים ניסו אז לברוח מן המדינה ועלו על סירות, רפסודות, מכולות וכל מה שמצאו וברחו.
ארצות הברית צפתה בכמות הפליטים המנסים להגיע לחופיה, והנשיא בוש האב, בצעד מהיר, הודיע ששערי המדינה סגורים בפניהם, אך הוא פותח עבור פליטים את בסיס הצי האמריקאי הממוקם במפרץ גואנטנמו, קובה (עוד לפני שהמקום הוקצה כבית מעצר לחשודי הטרור).
שירותי ההגירה של ארצות הברית הכריזו כי מחצית הפליטים ברחו בשל המצב הכלכלי ולכן לא יורשו להיכנס לתחומה. בפליטים שהוכרזו כזכאים למקלט מדיני, ביצעו רופאי ארצות הברית בדיקות דם ומצאו מאות נשאי איידס. בארצות הברית החלה פאניקה, ותביעה ציבורית שלא להתיר לפליטים הנשאים להיכנס למדינה. הם שוכנו במחנה מעבר בגואנטנמו - "מחנה בלנקלי", או כפי שכינו אותו "מחנה ה-HIV".
אבל אחרי אסון ההוריקנים בשנת 2008, נטשה הקהילה הבינלאומית את האיטי. "אפשר בהחלט להאשים את הקהילה הבינלאומית בקצב סיוע נמוך אחרי סופת ההוריקן שפקדה אז את האי", אומר מארק שניידר, סגן נשיא מכון המחקר Center International Crisis ומומחה לאמריקה הלטינית, בראיון טלפוני מוושינגטון.
שניידר צפה כיצד לאורך השנים עלתה האיטי על סדר היום הגלובלי בכל פעם שהתרחשה מהפכה צבאית ונוצר חשש ליציבות השלטון, ולמרבה הצער סבלה מנטישה מהירה של אומות העולם כאשר פקדו את המקום אסונות טבע.
גם לאחר הגעתן של תמונות קשות אחרי ההוריקן, מדינות העולם לא התגייסו לעזור להאיטי ופעולות סיוע המשכיות לא הושלמו. "היה מאמץ של האו"ם וגיבוי כספי של הבנק העולמי", הוא אומר, "אבל 800 איש מתו שם, 47 אלף איש נפגעו ו-130 אלף איש נותרו חסרי בית".
הנזק מן ההוריקן הוערך בסך מיליארד דולרים, בערך שמונה אחוזים מן התוצר הגולמי המקומי של המדינה. האיטי לא הצליחה עדיין להתאושש מן האסון ההוא. והנה הגיעה רעידת האדמה.
הפעם, אומר שניידר, נראה שיש התגייסות גדולה יותר. "האו"ם איבד שם את המטה המרכזי שלו שישב בכריסטופר הוטל. 100 מעובדיו ככל הנראה קבורים מתחת להריסות בניין המטה שם, והאו"ם הטיס מיד 7,000 איש וציוד והתייצב בשדה התעופה כדי להבטיח את העברת הציוד והסיוע לאנשים.
"אני מקווה שאחרי שיעברו את שלב הסיוע הראשון, אנחנו נראה המשכיות, כדי שלא יקרה מה שקרה שם בעבר. העולם עבר לאסון הבא והם נשארו חסרי כל. ארצות הברית צריכה לתאם עם הקהילה הבינלאומית ועם הממשל המקומי מאמץ מתמשך של סיוע לשיקום המדינה. אני לא מכיר אף מרכז עירוני גדול, במדינה מפותחת, שהיה עומד בעומס של רעידת אדמה בסדר גודל כזה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם