חיי "המחסל": מי אתה העבריין אבנר הררי?
אחרי שבנה לעצמו שם בעולם הפשע ובילה 35 שנים בכלא, הוא יקבל פיצוי מהמדינה על שהואשם לשווא בניסיון רצח. היום הררי הוא זה שצוחק
רוכבי האופנוע לא הנידו עפעף גם כאשר התנגשו קלות במכונית יונדאי לבנה או כשהבחינו בקבוצת תלמידים. הם הדביקו את המאזדה והרוכב מאחור שלף את אקדחו. שתי יריות פילחו את שמשת הרכב. אזולאי המשיך בנסיעה סביב הכיכר, אולם הרוכבים דלקו אחריו. שש יריות נוספות חיסלו אותו.
עשר דקות אחר כך נעצר העבריין אבנר הררי כשהוא רוכב לבדו על אופנוע אדום לכיוון רמלה. השוטרים התנפלו עליו וריתקו אותו אל הכביש. אחד מהם ירה באוויר לאות אזהרה, ולאחר מכן הצמיד את האקדח לגופו של הררי. במשטרה היו אופטימיים.
העריכו שלראשונה יצליחו לכלוא את הררי, המכונה המחסל של משפחת אברג'ל, על עבירת רצח. אלא שכגודל התקווה כך עוצמת ההשפלה - התיק התנהל בעצלתיים והררי נכלא לבסוף על נהיגה ללא רישיון ושימוש באופנוע גנוב.
רק כעבור שנה וחצי הוחלט להגיש נגדו כתב אישום על רצח, למרות שהראיות היו צולעות. המשפט נמשך יותר משש שנים וסיומו ב-2008 היה מפתיע. בצעד נדיר קטעו השופטים את ההליך המשפטי וזיכו את הררי. בחקירה נגדו, כך קבעו השופטים, התגלו מחדלים, מוזרויות ותמיהות, וניתן היה לחזות מראש שהראיות אינן מבססות הרשעה.
אלא שבכך לא הסתיימה הפרשה. לפני כשבועיים קיבל בית המשפט את בקשת סנגוריו של הררי, עורכי הדין אבי עמירם וגדי זילברשלג, וקבע כי על המדינה לפצות את הררי ב-120 אלף שקל. בית המשפט אף המליץ לפרקליטות להתפשר על סכום גבוה יותר. מבחינת הררי זו רק יריית הפתיחה - בימים אלה הוא מגבש גם תביעה אזרחית נגד המדינה, ובה ידרוש לפצותו במיליון שקלים נוספים.
"החוקרים לא הצליחו לפענח את הרצח, אז הפילו עליי את התיק", מתריס הררי השבוע. "אני רוצה שיידעו שהידיים שלי נקיות. הלבישו עליי רצח בגלל שאני אבנר הררי. אמרו שעל הבגדים שלי נמצא אבק שריפה, אבל איך לא יהיה אם הם ירו לידי והצמידו אקדחים אל הגב שלי? שש גופות ייחסה לי המשטרה, אבל זו הפעם הראשונה שהוגש נגדי כתב אישום על רצח".
יש בך תחושת ניצחון?
"אולי רק קצת. מגיע להם שאביס אותם פעם אחת אחרי עשרות שנים בכלא. אין לי אמון במשטרה ובמערכת המשפטית, אבל הפעם ידעתי שאזוכה".
אתה לא חושש שזו הכרזת מלחמה על מערכת החוק?
"לא. גם השוטרים יודעים שאני חף מפשע".
תשעה מאסרים ריצה הררי בן ה-55, שמתפרשים על פני 35 שנה. לא פעם עמד לדין בעודו מרצה עונש על עבירה אחרת. לדיונים בפרשת הרצח של ליאון אזולאי הגיע הררי לבית המשפט מכלא רימונים, שם ריצה עונש מאסר על ניסיון לחסל את אסי אבוטבול בטיל לאו. הררי מכחיש עד היום כי נשלח לחיסול על ידי משפחת אברג'יל, אולם מאז דבק בו כינוי נוסף: "איש הטיל".
בכלל , הררי הוא איש עתיר כינויים המעצימים את המסתורין שהוא דואג לשמר סביבו, כאילו היה איש מוסד במדינה ערבית רחוקה. בצעירותו התפרסם כמי שצפוי לרשת את מקומו של זהר ארגוב והודבק לו הכינוי "הזמיר". כשבגר, הומר הכינוי ל"הזמיר האסיר" והשמות
לפני כחודשיים השתחרר ממאסר מתוקשר בגין איומים נגד ראש ארגון הפשע בדרום, שלום דומרני. הפעם, נשבע כפי שעשה אחרי כל שחרור ממאסר, יחזור למוטב ויפתח עסקים חוקיים. לראיה - הוא מתכנן בתקופה הקרובה לפתוח קו לחלוקת כלי פלסטיק. בין לבין הוא עוסק בבוררויות בין גובי כספים לחייבים.
"אני לא בורר", הכחיש השבוע בתוקף. "אני אוהב לעזור לאנשים, ואנשים פונים אליי בגלל שאני מפורסם ויש לי קשרים. למשל, אם למישהו יש חוב גדול ועבריינים מלחיצים אותו. אני פונה לעבריינים, מדבר איתם ומגיע להסדר עם אותו חייב".
זו בוררות.
"אני עוזר כמחווה ללא שכר. על בוררות מרוויחים כסף".
מראהו של הררי מטעה. הוא דק גזרה, נעים הליכות ושופע חוש הומור, אולם המזג הנוח הופך לקודר ברגע שנדמה לו שפגעו בכבודו. במקרה כזה, לא מומלץ להתעמת עמו או לפגוש בו בפינות חשוכות.
אנשים מפחדים ממך?
"ממש לא, אני לא נראה מפחיד. רוב האנשים שאני מכיר מעריצים אותי ומפרגנים לי".
תן דוגמה.
"יום אחד, לפני שש שנים, נסעתי עם חבר ברחוב הירדן ברמת גן בדרך לפגישה ליד הבורסה, ובגלל שמיהרנו נדחפנו לפני אחת המכוניות ועוד עשיתי לנהג תנועה עם היד. ליד הרמזור ירד אלינו הנהג, מין גורילה עצבנית עם נשק ביד, וצעק עליי: 'חתיכת אידיוט, אני אתן לך אחד'.
"פתאום הוא השתתק ושאל אותי אם אני הררי. כשעניתי בחיוב הוא התנצל כמה פעמים.
זה נשמע כמו פחד.
"לא, זה הכבוד. יש הבדל ביניהם. פחד זה לא נעים, כבוד זה מדהים. עד היום אני לא יודע מי הוא ומה היה קורה אם הוא לא היה מזהה אותי. בחיי שהפכנו לעם עצבני. יש פה לא מעט פסיכופתים. כל אחד יכול להיות קטלני ברגע שה-12 אלף וולט עולה לו לראש".
בדיוק כמו הרצח של מרגריטה לאוטין בחוף בת ים במהלך ניסיון חיסול בעולם התחתון.
"זו הייתה תאונת עבודה, ותאונות כאלה קורות גם לצבא ולמשטרה. מרגריטה הייתה במקום הנכון ובזמן הלא נכון, אולם אף עבריין לא רוצה לפגוע באזרחים חפים מפשע. גם אזרחים יורים בלי קידומת. הבעיה שלנו היא שהמשטרה נטפלת לעבריינים הקטנים שחיים בקושי במקום לטפל בעבריינים הגדולים, אלה שבממשלה.
"עזבו חיסולים, זה רק בגלל שהקם להרגך אתה משכים להרגו. בואו נדבר על גביית חובות. המשטרה הפכה לגיס חמישי, למה היא בכלל מתערבת בזה? היא מסיתה אזרחים להתלונן ואחר כך לא שמה עליהם. מי יגן על האזרח אחרי שהעבריין ישתחרר וירצה לנקום?".
מה אתה מציע?
"שאנשים ילכו לעבריינים אחרים שיסדרו להם את העניינים".
סליחה?
"זה לא מסוכן. המשטרה צריכה לשמור על הסדר ועל התנועה, אבל את ענייני החובות צריך לפתור באמצעות קשרים. אזרחים שנעזרים בעבריינים פועלים נכון. זה יותר בטוח והם יכולים ללכת עם מצפון נקי. הם לא הלשינו. למה להתחסד? גם המדינה שולחת עורכי דין לאיים על אזרחים ולעקל להם רכוש".
אלו צעדים חוקיים.
"ולעבריינים יש חוקים משלהם. גם כך 85 אחוז מהציבור הם פושעים. כולם גונבים. אחד עובד בחברת חשמל, אחר עובד בבזק, ושניהם גונבים מהמעסיק שלהם. גניבה זה שחור או לבן, אין אמצע. או שאתה גנב או שאתה לא. ההבדל הוא שכל אחד גונב אחרת".
ולמה זה הופך אותנו?
"למדינת הפשע והקומבינה. אנחנו עם של גנבים, מלשנים ושוטרים".
עם של שוטרים?
"כן, אזרחים רואים גנב וישר קופצים עליו".
אם תהיה עד לפשע לא תנהג כך?
"לא אעשה כלום. אני לא שוטר, אני עבריין.
ממתי המושג עבריין הפסיק להיות מילת גנאי?
"זו מעולם לא הייתה מילת גנאי. אדם שעוקף בפס לבן הוא גם עבריין. עבריין תנועה. כמעט כל אחד נוגע בפלילים בצורה כלשהי".
הררי נולד בשכונת גיל עמל במגדיאל למשפחה מוזיקלית. אביו היה משורר וזמר חתונות, האם הופיעה לצדו. כשבגרו תשעת הילדים, הם הצטרפו להורים ויצרו מעין משפחת ג'קסון ישראלית. הררי סיים את בית הספר היסודי ונשר מהלימודים כדי לסייע במעדנייה של הוריו.
ב-1973 התגייס לחיל התותחנים ולחם במלחמת יום כיפור. לאחר המלחמה עבר לבית הדין הצבאי ביפו ושירת כנהג של השופטים דליה דורנר, חנה שרון ואליהו מצא. "אז הייתי ילד טוב", מצחקק הררי. "הייתי עסוק בעיקר בשירה. לא האמנתי שאפגוש שוב את השופטת דורנר בבית המשפט העליון. לשמחתי, היא לא זיהתה אותי".
הררי טוען כי הידרדר לפשע בצבא. "חבר ואני רצינו לצאת לבלות והמפקד לא נתן לנו רכב. החלטתי לקחת את רכב החירום. נשפטתי לארבע שנים ונשלחתי לכלא באר שבע, שם התחילו חיי העבריינות שלי. השתחררתי אחרי שלוש שנים כאדם שונה. בכלא התעצבתי. הכרתי עבריינים אחרים והם הפכו לחברים שלי. כלא הוא אוניברסיטה לפושעים. שם לומדים להיות סודיים, יסודיים ובעלי תעוזה".
הפשע קסם לך?
"הכסף קסם לי. אסירים משוחררים נותרים דלי אמצעים. אז התחלתי לשדוד. חלפנים, מובילי כספים, יהלומנים, בעלי סופרמרקטים. ידעתי שיש להם ביטוח. הם מגלגלים מיליונים בחודש, מה זה בשבילם 150 או 200 אלף שקל? בקושי פדיון יומי. אחר כך הדביקו לנו את השם 'כנופיית אונו' בגלל הפיאט אונו ששימשה כרכב מילוט".
פרצתם גם לבתים פרטיים?
"מעולם לא. לא הייתי מסוגל להיכנס למקום שחיים בו ולקחת כסף של אדם עובד".
ומכוניות גנבת?
"בטח, אבל רק בשביל שודים, לא כדי לטייל איתן".
גם מכוניות הן רכוש של אנשים עובדים.
"השאלתי את הרכב רק ליום-יומיים והחזרתי אותו שלם. תמיד שמתי אותו ליד מדרכה באדום-לבן או במקומות אסורים כדי שהמשטרה תמצא אותו. חראם על בעלי המכוניות. חוץ מזה, שודים זה הדבר הכי פשוט בעולם. לוקחים אוטו גנוב, מסיכות, נשקים, מאיימים קצת תביאו את הכסף, אל תזוזו. וזהו".
איך הרגשת אחרי כל שוד?
"קודם כל, זו הרגשה טובה כשהכסף אצלך ביד", הוא צוחק. "האמת שלפעמים הצטערתי. כל פעם ניחמתי את עצמי שהשוד לא יפריע למאזן השנתי של בעלי העסקים".
לא חששת להיתפס?
"לא, זו הייתה השגרה היומית שלי. אחד יוצא לעבודה במשרד, אני יוצא לשוד. בסופו של דבר נתפסתי ונכנסתי לכלא כמה פעמים. כל פעם השתחררתי למקסימום שנה וחצי ושוב חזרתי לכלא. בדיעבד, אם הייתי יכול, הייתי מתנהג אחרת".
אתה מתחרט על הדרך שבחרת?
"היום כן. מאוד. כשהייתי צעיר התלהבתי מעולם הפשע. המתח, האקשן, האדרנלין. התחלתי בן 20 ונגררתי. כשבגרתי חשבתי אחרת. אחרי כל מאסר נשבעתי שלא אחזור יותר, והנה חזרתי. לא היו לי כלים להתמודד עם המצב. מציק לי שפספסתי את ההתפתחות של הילדים שלי. הם גדלו בלעדיי. לא הייתי במסיבת סיום הלימודים של הבן הגדול וגם פספסתי את מסיבת השחרור שלו".
מדוע לא דבקת בשירה?
"לא היה לי משקיע, לא ידעתי איך לתמרן. בארץ שלנו יש יותר זמרים מקהל".
אתה עדיין שר?
"בטח".
במקלחת?
"מה פתאום, אצל חברים באירועים. אני שר שירים של זהר ארגוב, יואב יצחק, חיים משה ואייל גולן. רק זמרים מזרחיים, כי הם שרים מהנשמה, מהבטן. הזמרים האשכנזים שרים יבש, תעשייתי".
ב-12 ביולי 2009 פורסמו בערוץ 10 שני מכתבים שכתב דודו טופז. אחד מהם היה מיועד לפסיכולוג שלו, השני לדן מרגלית. טופז ביקש להתנצל בפני מרגלית על תקיפת בתו, שירה, סמנכ"לית התוכן של רשת.
טופז, על פי הפרסום, התחרט ברגע האחרון וקרע את המכתבים. מעטים יודעים כי מאחורי פרסומם עומד הררי. "פגשתי את דודו בתאי העצורים מרתף של בית המשפט. היינו דלת ליד דלת", מספר הררי לראשונה על השיחה ביניהם.
"דודו פנה אליי ואמר לי שאני מוכר לו. הוא עשה את התנועות האלה שלו שהוא דופק על הראש, ואמר לי: "רגע, תן לי להיזכר מי אתה". אמרתי לו שאני אבנר הררי ואז דודו זיהה אותי. הוא אמר לי: "אתה זה עם הבלגנים, משפחות הפשע, החיסולים".
"ריחמתי עליו, הוא נראה חיוור ומבוהל. השתדלתי לתת לו הרגשה טובה ושאלתי עם מי הוא יושב. אמרתי לו שיש לי קשרים ואני אעזור לו. אחר כך דודו יצא לשירותים וכשחזר ביקש מהסוהר לשוחח איתי.
דיברנו לפחות 20 דקות והוא סיפר לי שיש לו את שני המכתבים. הוא התעניין איך אפשר להוציא אותם החוצה. ביקשתי לקרוא אותם ורק אחר כך להגיד לו מה לעשות. אחרי שקראתי אמרתי לו שזה מסוכן, שיגידו הוא מדיח עדים. דודו שאל לעשות והצעתי להעביר לטלוויזיה.
אמרתי לו שאגיד שהוא זרק אותם לפח ואני לקחתי. דודו הסכים. מאז לא ראיתי אותו, אבל התרשמתי שהיה לו קשה בלי הקהל. הוא אמר לי שההופעות הן כמו חמצן עבורו. הכלא הוא לא מקום לאנשים כמוהו.
אדם נוסף שמאסרו נראה להררי חריג היה אייבי נתן. עד היום הוא לא שוכח את המראה של איש השלום עומד בפתח התא עם תיק שחור גדול ומזרן מגולגל. "עצרו אותו על פגישה עם בכירים בפת"ח", נזכר הררי.
"הוא נראה סחוט ולא הסכמתי שיישן על הרצפה", אמר. "נתתי לו את המיטה שלי ובלילה דיברנו על כנופיית אונו. אחר כך הוא נתן לי במתנה 300 דולר".
מי השפיע עליך בכלא?
הרצל אביטן. הוא היה העבריין הכי אנושי שהכרתי. הוא זה שהכיר לי את עורך הדין אבי עמירם. הוא הצחיק אותי בכל פעם שחיקה קולות של אחרים ובלבל את הסוהרים. אפילו כתבתי שיר לבן שלו, "גורל אדם".
הררי מסלסל בקולו. "גורל אדם אתה שלי / ציפור אתה בין ענפים / תן שמחה בחיי... זהו, לא זוכר את השאר", הוא צוחק. "הזמן עשה את שלו, אבל את מה שלמדתי מהרצל אני לא שוכח".
מה, למשל?
"למדתי להגיב כמוהו. מי שפגע בו, הוא פגע בחזרה. זו הייתה האידאולוגיה שלו".
הררי גם מזהה את הבעיות שנוצרות בכלא: "יש בעיה עם נושא החופשות מהכלא. בכל פעם שאסיר אמור לצאת לחופש פתאום יש מידעים מודיעיניים. לא מבינים כאן שכל אסיר כזה הופך לחבית נפץ אחרי כמה זמן. הוא נעשה עצבני יותר והסיכוי לשקם אותו בעתיד שואף לאפס".
למרות הביקורת על השב"ס, מודה הררי כי הכלא הוא כמו בית עבורו. לבית בגני תקווה, בו מתגוררת משפחתו, הוא מתייחס כאל מקום נופש.
אם הבית הוא נופש, מדוע אתה מתגורר גם בתל אביב?
"כרגע המציאות מחייבת אותי לעשות זאת".
חושש שאתה על הכוונת?
"אין לי סכסוכים עם אף אחד, אבל לכי תדעי. תמיד אני דוגל במשפט 'ונשמרתם לנפשותיכם'".
מרגיש יותר ביטחון בכלא?
"לא, בחוץ אפשר לתמרן יותר. אפשר לנסוע לחו"ל, אפשר להסתתר. בכלא אתה בתוך קובייה".
אם יש משהו שמצחיק את הררי הוא הכינוי "מחסל". מבחינתו, מדובר בבדיחה. "זו המצאה של המשטרה", הוא מתפקע מצחוק, "השיגעון שלי הוא אופנועים ונהיגה. אני לא רוצח".
איזה אופי נדרש לרוצחים שכירים?
"לא צריך אופי מיוחד, רק תעוזה. עולים על אופנוע ויורים, או שמצמידים מטען לרכב. העבריינים הישראלים הם המחסלים הכי טובים בעולם. מקצוענים. טובים יותר מהמחסלים של המוסד. אם יתפסו מחסל של המוסד הוא מיד יפתח את הפה, מחסל עבריין לא יגיד לעולם מי שלח אותו.
"אני ממליץ למוסד לשקול לקחת מחסלים עבריינים", משועשע הררי, "גם אם יתפסו אותם בסוריה הם ישתקו. מחסלים עבריינים לא מתרגשים מבית סוהר, הם מחושלים יותר. אנשי מוסד יודעים מה זה כלא? שתיים-שלוש כאפות והם מתחילים לזמר. עבריינים לא יזמרו לעולם".
הרגת מישהו?
"לא".
תדע מראש אם ירצו לחסל אותך?
"אני אדע. חוץ מזה, המשטרה תמיד אומרת לי שאני יעד לחיסול".
הוזהרת גם לפני התקיפה של אנשי דומרני?
"מי אמר שהותקפתי על ידי דומרני? הוא עבריין קטן ואדם נחמד מאוד. סתם עשו ממנו מפלצת".
בינואר 2009 הגיע הררי לסוכנות רכב ברחוב ריב"ל בתל אביב. הוא השתחרר חודש לפני כן מהמאסר הארוך על ניסיון החיסול בנתניה, וכבר מצא עצמו מעורב בפרשה חדשה. על פי המשטרה, למקום הגיעו דומרני ואנשיו, ותוך שניות הפכה הסוכנות לזירת התגוששות. לפחות ארבעה אנשים התנפלו על הררי וחבטו בו עד ששברו את אפו וכמה מצלעותיו. הררי לא נכנע, החזיר אגרופים ולאחר מכן הצליח להימלט מהמקום. דומרני הסגיר עצמו כעבור שבועיים.
בחקירתו במשטרה התקשה הררי לשמור על קור רוח וסירב למסור מי תקף אותו. מדי פעם שחרר הצהרות לוחמניות. "לא יעזור לו כלום", אמר בזעם לחוקר, "גם אתם לא תוכלו לשמור עליו חי. הוא חלאת אדם. זה הסוף שלו. אני לא אעשה כלום והכל יתקתק. הוא יהיה בשקית שחורה, זו הבטחה". דומרני הורשע בגרימת חבלה חמורה, אולם גם הררי לא יצא נקי. הוא הורשע באיומים ונשלח לעשרה חודשים לכלא.
אתה מפחד למות?
"ממש לא. חייתי חיים מלאים ואם נגזר עליי להתפרק אז אתפרק. אני לא מפחד, אין לי עברית של פחד. גם בתקיפה עמדתי על הרגליים והתמודדתי עם הבריונים. ספגתי כמו שצריך ולא אמרתי 'איי'. יש לי רוח קרבית ותעוזה פנימית חזקה. לא אתן לאף אחד להכניע אותי. בחיים לא".
כעת הררי מסרב להיכנע למשטרה ולפרקליטות, שהאשימו אותו ברצח ליאון אזולאי. במהלך הדיונים התגלתה המשטרה במערומיה. בדיקת סוג הצבע של האופנוע שעליו רכב הררי לא תאם את הצבע שנותר מההתנגשות עם היונדאי; שרידי הירי שאותרו על בגדיו נמצאו תואמים לאבק השריפה שנפלט מאקדחי השוטרים; ותרמיל מזירת הרצח הובא לבדיקה רק לאחר שנה וחצי.
"התיק היה רעוע כבר בהתחלה", אומר עו"ד אבי עמירם, "כבר בדיון בבקשה לעצור את הררי עד תום ההליכים ציין השופט את הבעיות ושלח את הררי למעצר בית. הפרקליטות הייתה יכולה לרדת מהתיק גם כאשר התבררו תוצאות שרידי אבק השריפה. ניתן היה למנוע את הגשת כתב האישום ולא למשוך משפט על פני שש שנים וחצי. בכל מדינה מתוקנת, אבנר הררי היה זוכה לפיצוי של מיליוני דולרים".
גם עו"ד גדי זילברשלג התייחס לזיכויו יוצא הדופן של הררי: "אבנר זוכה בהחלטה תקדימית שלא הייתה כמותה במשפט רצח. הוא לא נדרש להשיב לאשמה ובית המשפט לא דרש את תגובתו משום שהראיות נגדו היו קלושות.
"ההגנה הראתה כי הראיה העיקרית - שרידי הירי על בגדיו של הררי - אינה קבילה. בדיון שנערך בנושא פיצוי הררי על ידי המדינה המליץ בית המשפט לפצותו בסכום המוגבל על פי התקנות, וזאת לאור זיכויו החד משמעי. בהמשך לפיצוי זה עתיד הררי להגיש תביעה אזרחית על מלוא נזקיו שמסתכמים בשיעור גבוה מזה שנפסק לו בהליך הפלילי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם